הטיסה הראשונה שלי/ אריאל ישרים

זה היה היום המאושר בחיי! היום שבו ידעתי וחיכיתי מלא זמן לטוס סוף סוף עם אבא שלי.

קמתי בבוקר מוקדם אבא שלי אמר לי שהטיסה ממריאה בשבע בערב ואני כבר מתרגש לקראת הטיסה, הכל כבר היה ארוז והייתי מוכן כבר לצאת אפילו בשש בבוקר. אבא שלי אמר לי שהוא הולך קצת לעבודה ואמרתי לו תחזור מהר אבא. הוא חייך והלך, אני נשארתי בבית כי כל הזמן חשבתי על מתי טסים ולא היה לי כח ללכת ללמוד עכשיו בבית ספר.

הייתי לבד בבית באותו זמן אבא שלי היה בעבודה וגם אמא שלי, ואח שלי היה בגן. אז באותו יום היה יום נעים לצאת החוצה ולטייל קצת ואני יצאתי החוצה קצת כי היה לי משעמם בבית. אני אהבתי מאוד כדורגל אז לקחתי כדור והלכתי למגרש ביישוב שלי, כשהגעתי למגרש אני ראיתי פתאום ילד קטן בוכה אז רצתי אליו ושאלתי אותו מה קרה הילד אמר לי “איבדתי את אבא ואמא שלי”, ואני אמרתי לעצמי מה אני אמור לעשות עכשיו? אני אלך לחפש את ההורים שלו במקום לשחק במגרש? וגם זה היה אותו יום של הטיסה לא רציתי שיקרה לי דברים לא כיפיים באותו יום, אבל בסוף כן הלכתי איתו. השעה הייתה כבר 12:00 בצהריים שאלתי את הילד איך קוראים לו הוא אמר לי: קוראים לי רון.

אמרתי לו בוא רון הולכים לחפש את אבא ואמא שלך.

חיפשנו וחיפשנו ומרוב שלא שמנו לב לזמן השעה הייתה כבר 15:00 שלוש שעות חיפשנו ולא מצאנו הילד כל הזמן בכה והוא גם לא יגע להסביר לי איפה הוא גר. ניסיתי להרגיע אותי ולשכנע אותו לבוא לבית שלי ואמרתי לו שבינתיים אני בטוח שההורים שלך יחפשו אותך הוא קצת נרגע והסכים לבוא לבית שלי.

כשנכנסנו לבית אמא שלי כבר הייתה בבית וסיפרתי לה שרון לא יודע איפה ההורים שלו היא אמרה לי לשאול אותו אם הוא מכיר עוד אנשים שמכירים את המשפחה שלו, הוא אמר לי שרק אתמול הם עברו לגור פה ואז הבנתי שעד שההורים שלו לא יחפשו אותו רון יהיה אצלנו בבית. השעה הייתה כבר 16:00 ועוד שעה כבר היינו צריכים לצאת לשדה תעופה.

בינתיים אמא שלי הכינה לרון ארוחת צהריים. אני כבר התחלתי להילחץ ושאלתי איפה אבא שלי, התקשרתי אליו והוא לא ענה.

שאלתי את אמא שלי היא גם לא ידעה, אבל היא אמרה לי “אל תדאג הוא יבוא”, ובאמת הוא בא בסוף.

“אבא עוד מעט וכבר היינו מפספסים את הטיסה”!

אבל אבא אמר לי “נראה לך שאת הטיסה הראשונה שלך אני אפספס?”

חייכתי אליו וחבקתי אותו. אמרתי לו ” תודה אבא שאנחנו טסים”, אבא חייך אלי ואמר ” בבקשה בני מגיע לך”. רק אחרי כמה דקות אבא שלי שם לב שרון אצלנו. הסברתי לו הכל והוא אמר לי כל הכבוד על הדאגה שלך.

הנה אנחנו כבר בדרך לשדה תעופה כולי מתרגש ומחכה כבר לעלות למטוס. נכנסנו לשדה תעופה עשינו בדיקות ועברנו את כל התהליך, והשעה הייתה כבר 18:50. זה אומר עוד 10 דקות מתחילים להמריא. פתאום אני אומר לעצמי לאיפה אני טס בכלל? שאלתי את אבא שלי והוא אמר אנגליה ואני כולי קופץ מהתרגשות.

אנחנו נכנסים למטוס ומתיישבים, הטייס אומר איך הטיסה עומדת להיות ומה מזג האוויר והכל. טאנחנו מתחילים להמריא ואני  מסתכל בחלון ולא מעכל את זה שאני טס בכלל. פתאום במהלך הטיסה ישבו לידינו אבא ואמא, והאבא פתאום התחיל לצעוק ” הבן שלי איפה הבן שלי”. והוא מתחיל לבכות וגם אשתו. משהו שישב לידם בשורה של המטוס שאל אותם מה קרה את מי שכחתם והאבא כמעט מתעלף ואומר לו בגמגום הבן שלי שכחתי אותו בישראל! ואני ישבתי קרוב אליהם ושמעתי את כל השיחה ועל מה הם מדברים. פתאום אני שומע את האיש שואל את הזוג הורים ” איך קוראים לילד שלך? הם אומרים לו רון, ואני שמעתי את זה והייתי בהלם. לאט לאט אני מתחיל לקלוט שיכול להיות שהילד שראיתי אותו בוכה במגרש זה רון שההורים שבמטוס איתי עכשיו שכחו אותו והוא נמצא כרגע בבית שלי! אז אמרתי לאבא שלי ופנינו להורים והתחלנו לספר להם. אמרתי להם פרטים איך רון נראה, והם זיהו אותו ובאמת מסתבר שזה הבן שלהם. אז ההורים כבר קצת נרגעו שהוא ביידים טובות עכשיו אבל הם רצו לחזור לבן שלהם ולא היה להם איך לחזור. אמרנו להם שנוכל לספר לרון שאתם במטוס וששכחתם אותו בטעות, אבל ההורים שלו אמרו לנו “נראה לכם שאנחנו הולכים להגיד לו את זה גם תיכננו ללכת כמעט חודש ללונדון!” ואז אני ואבא שלי הבנו. לא הייתה שום אפשרות לחזור חזרה זה רק להגיע ללונדון להזמין כרטיס חזרה לישראל שיקח לזה עוד כמה ימים. ואנחנו כבר מתחילים לנחות, ובלונדון המצב מזג האוויר היה קשה, היו הרבה רוחות וגשמים. פתאום המטוס כמעט בסוף הנחיתה לא מצליח לנחות הוא עולה ויורד עולה ויורד אני קולט שקשה לו בגלל מזג האוויר. שאלתי את אבא שלי אם זה קרה לו פעם והוא אמר לי שלא זה לא קרה לו אף פעם.

מרוב מזג האוויר הקשה האינו באוויר כמה שעות אבל לא השתנה כלום האמת לא ממש פחדתי כי חשבתי בהתחלה שזה חלק מהטיסה אבל שאבא שלי אמר לי שזה לא קרא לו אף פעם נלחצתי קצת. לבסוף אמרו שצריך לחזור לישראל בגלל שהמטוס לא מצליח לנחות וזה מסוכן. אני שמעתי וממש התבאסתי שלא הייתי בארץ אחרת אבל אבא שלי אמר “אני מבטיח לך שאנחנו נטוס עוד פעם ועוד הרבה פעמים”. נתתי לו חיוך קטן וחיבוק, ואז שאני מסתכל הצידה אני רואה את זוג ההורים של רון שמחים ומאושרים שחוזרים בגלל שהם יכולים לקחת את רון. אז מצד אחד היתבאסתי שלא ניהיה באנגליה, אבל מצד שני שמחתי שחוזרים לארץ בשביל שרון יחזור להורים שלו ושההורים שלו יהיו שמחים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן