הכל זה משמיים

את הסיפור שלי אף פעם לא שמעתם. אולי שמעתם סיפור דומה עם סוף אחר אבל זאת תהיה הפעם הראשונה שבו אני מספרת את הסיפור הזה. אהבתי את החיים שלי. הייתי רקדנית מקצועית, כיאוגרפית ידועה ברחבי העולם. עבדתי עם הרבה מפורסמים ברחבי העולם. זכיתי במקום ראשון בתחריות ארציות ועולמיות כל כך הרבה פעמים שכבר לא היה לי מקום לכל הגביעים. אהבתי את הקריירה שלי. תקופת האינטיפדה החלה, היו הרבה פיגועים בכל מקום, באותו זמן אני הייתי בהוליווד ככאוגרפית ועבדתי מסביב לשעון. האמצע אחד החזרות אבא שלי התקשר אלי, לא עניתי כי הייתי בחזרה חשובה. רק כעבור כמה שעות התקשרתי עליו בחזרה. "מה קורה?" שאלתי אותו, הייתי בטוחה שהוא סתם התקשר לשאול מה שלומי. "לא טוב" הוא ענה בשקט "אמא בבית החולים, היא נפגעה מפיצוץ האוטובוס שנגרם ממחבל, היא נפגעה רק קצת אך היא תתצתרך להשאר בבית החולים כמה שבועות". "אוי, אני אנסה לראות אם אני יכולה לבוא" אמרתי. "זה ממש יכול לעזור אם תבואי" אבא אמר וניתק. בתוך תוכי לא רציתי לחזור עכשיו לישראל, הקריירה שלי ממש משגשגת כאן בהוליווד ולא רציתי לעזוב הכל באמצע. אך בגלל שמשפחה חשובה לי מכל לקחתי את הטיסה הראשונה לישראל שיכלתי למצוא. השארתי את רוב חפצי בהוליווד ולקחתי איתי רק כמה סטים שיספיקו לי לכמה ימים. לא תיכננתי להשאר כל כך הרבה זמן בישראל. לקחתי מונית משדה התעופה לדירה שלי בתל אביב. לא הייתי שם כבר כמה חודשים אך שמחתי לראות שהכל היה נקי. בטח אמא באה לפה כמה פעמים כדי לנקות חשבתי לעצמי. הנחתי את המזוודה בחדר שלי והלכתי לתחנת אוטובוס הקרובה. באוטובוס עשיתי כמה שיחות עם הבוסים שלי בהוליווד והסברתי להם לאן נעלמתי. לפתע נשמעה פיצוץ. הכל החשיר. שמעתי כמה סירנות והתעלפתי. מאוחר יותר הסתבר שישבתי ליד המחבל אז נפגעתי קשות. שברתי כל דבר שהיה ניתן לשבור. כל העמוד שדרה שלי היתה מרוסקת, ברגל שמאל שברתי שתי עצמות וברגל ימין רק אחת. ביד ימין שלי שברתי שתי עצמות ויד שמאל דיממה בלי סוף, נכנסו עליה הרבה רסיסים. כל המצח שלי היה פתוח, ממש היה ניתן לראות את הגוגולת שלי. הייתי מחוסרת הכרה עשרה ימים. בעשרה ימים הללו עברו בראשי תמיד רק דבר אחד, האם לחזור לגוף שלי או לא. קול אחד בתוכי קרא "תחזרי לגוף שלך! תלחמי! את יכולה!" והקול השני אמר "הגוף שלך שבור, הוא לא יוכל לעזור לך יותר" הרי נלקח ממני את כל מה שהיה לי, כבר לא אוכל לעשות את מה שעשיתי. בעשרה ימים הללו נדדתי בין מוות לחיים. לבסוף החלטתי לחזור לגוף שלי ולהלחם. נכנסתי ויצאתי מניתוחים. כל גופי היה מחוסה גבסים ותחבושות. הרופאים ניסו בלי סוף לתקן את העמוד שידרה שלי אך לא הצליחו, ההפך כתוצאה מאחד הניתוחים המצב בעמוד שדרה שלי רק החמיר. אחרי שלושה חודשים בבית החולים הכל היה מתוקן מהעמוד שידרה שלי ומכל הגוף התחתון. לא היתה לי הרגשה מהמותניים ומטה. הרופאים סברו שאני חצי משותקת. הרופאים החליטו להטיס אותי לאמריקה לבית חולים שמתמחה בעמודי שידרה. ההורים שלי גייסו את כל הכסף שהיה צריך בשביל הטיסה והניתוח.כעבור ארבעה חודשים מאז הפציעה הוטסתי לאמריקה ושם בציעו את הניתוח. הניתוח הוכרז כהצלחה כי התחיל תנועה קטנה בבוהן ברגל שלי. כעבור כמה שבועות של התעוששות בבית החולים באמריקה הוטסתי בחזרה לישראל. לקחו אותי להשתקמות בבית חולים מסויים. בחדר שלי היו עוד ארבעה אנשים. כולנו שכבנו על הגב במיטה ומעל כל אחד מאיתנו היתה תלויה לה מראה קטנה שאיפשרה לנו לראות קצת את מה שמסבבנו. נשארתי משותקת מהמותניים ומטה למרות הכל. אך לא ראינו את אחד ושני, רק שמענו. דיברנו כל הכל. סיפרנו את כל הפחדים הכי כמוסים שלנו לאחד ושני. שם הייתי חמישה חודשים. ביום שבו התשחררתי ישובה בכיסא גלגלים האחות הראשית נגשה אלי ואמרה "אני רוצה שתדעי שזה נורמלי לחלוטין מה יקרה לך כשתחזרתי הביתה, זה קורה כמעט לכולם". "מה יקרה לי?" שאלתי, לא הבנתי למה היא מתכוונת. "את תיכנסי לדכאון, את תחזרי הביתה ותביני שחייך השתנו לחלוטין ולא תוכלי לעשות את מה שפעם עשית ותכנסי לדכאון". "אין סיכוי שזה יקרה לי" הכרזתי. זה קרה לי, נכנסתי לדכאון. כשחזרתי הביתה הבנתי שהיא צודקת אני לעולם לא אוכל לחזור לרקוד. הרגשתי שכל עולמי נחרב ונכנסתי לדכאון. הייתי שוכבת במיטה ופשוא בוכה, בוכה על מר גורלי. למה זה קרה לי? שאלתי את עצמי את השאלה הזאת מאות פעמים. הרי חזרתי לישראל בשביל לעזור למשפחה, לעשות מצווה. חודשיים עברו מאז שהשתחררתי מההשתקמות ועדיין הייתי בדכאון. יום אחד אחת החברות שלי שלחה לי קישור לסרטון. בגלל שלא היה לי מה לעשות אז פתחתי את הקישור וראיתי את הסירטון. הסרטון היה על משהי שנפצעה כמוני והיום היא טייבת ומורה לטיסה. בסירטון היא דיברה על כל הקושי שהיא עברה ואיך היא התגברה על הכל. התחלתי להבין שאולי החיים שלי לא לא שווים כלום ואולי יש משהו שאוכל עשות. ביקשתי מאמא שלי שתביא את כל העיתונים שיש להו בבית. הרי תמיד יש שם הצעות לכל מיני עבודות. לא מצאתי שום דבר שעיניין אותי. לפתע נזכרתי שקראתי איזשהו סיפור פעם על משהי שהיתה מורה לרקוד מבלי שהיא רקדה. החלטתי לעשות כמוה. התקשרתי לעוזרת הדרכה שלי בישראל והסברתי לה הכל. היא אמרה שהרעיון שלי יכול להצליח. חזרתי סטודיו הישן שלי, פתחתי חוגים חדשים חדשים והתחלתי לאמן קבוצות מבלי לרקוד. הייתי אומרת לעוזרת הדרכה שלי אליו תנועות לעשות והיא היתה מדגימה אותם לפני הרקדניות. הייתי מסרטטת כל מיני מבנים ורואה סרטונים שלי כל מיני ריקודים. מזל שלא הייתי משותקת גם ביידים. חייתי ככה כשלושה חודשים אך הרגשתי שזה לא מספק אותי. רציתי לקום, לרוץ, לרקוד. החלטתי לנסות להתחיל ללכת. בהתחלה שני אנשים חזיקו אותח, אחד מכל צד ועזרו לי ללכת. אחר כך זה היה רקר איש אחד. אחר כך זה היה שעברתי בין רהיט לרהיט אבל שלא היה בניהם רווח גדול מדי ואז עברתי ללכת כשאני נשענת על הקיר. כעבור ארבעה חודשים הצלחתי ללכת לבד אבל בטח שלא לרקוד. עדיין העוזרת הדרכה שלי היא זאת שרקרדה ואני רק אמרתי לה אליו תנועות לעשות. בבית הייתי כל יום מנסה לעשות תנועה אחת של רקוד כשאני עומדת. ככה עבר ה שנה מחיי ואחרי שנה כבר הצלחתי לרקוד. כל כך שמחתי והרגשתי שאני יכולה להתגבר על הכל אחרי המקרה הזה. לקחו לי רק כשנתיים וחצי עד שהצלחתי לרקוד מחדש מבלי לחוש טיפה של כאב. הרופאים אומרים שזה נס רפואי ואני אומרת שזה הכל משמיים.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן