"אני לא מאמינה שעשית את זה! אני פשוט המומה מזה שלקחת לי את הרעיון!" יולי צעקה עלי. מהבוקר היא צועקת עלי. הפרצוף שלה הספיק להחליף צבע מאדום לסגול כבר שלוש פעמים. וכל זה – רק בגלל שלקחתי את הרעיון שלה להמצאה שלי במדעים. טוב, אני חשבתי שהיא לא תגלה את זה, אבל אז זה הידרדר, והמורה כל כך התרגשה מההמצאה הזאת, והתחילה לספר את זה בכל כיתה… ואז גם בכיתה של יולי ו.. וככה זה הגיע אלי. "אדם! למה עשית את זה? למה? הקטע זה שאתה תמציא משהו מהראש שלך. לא מהראש שלי!" אמרה יולי "עכשיו אני אבוא עם ההמצאה, והמורה תחשוב שהעתקתי ממך. ממש. כאילו אתה הוא בעל המוח פה בבית."

"אבל יולי! את לא מבינה! בחיים לא הייתי מגיע לשום המצאה! הייתי צריך משהו קטן, ומשם אני ימשיך לבד! ולכן הבאתי לך כריך מקולקל, כדי שלא תבואי לבי"ס-" הפסקתי. הרגשתי שאני אומר יותר מידי. חשבתי שעכשיו היא תתפרץ עלי, או תמשיך לצרוח, אבל- פתאום היא התיישבה, והתחילה לבכות. " כבר שנים שאני חולמת על ההמצאה הזאת. אתה אולי לא יודע, אבל חלמתי להמציא משהו מאז שאני זוכרת את עצמי. כבר מגיל שלוש חשבתי על חומר דלק שמובער במים. ומיום ליום חשבתי על זה ביותר גדול, ועד שההזדמנות שלי הגיעה – אתה לוקח לי אותה!" היא קברה את פניה בידיים. " יול, אני מצטער. בחיים לא הייתי מנחש שזה כל כך חשוב לך-" התחלתי להגיד, אבל פתאום היא צעקה עלי: "כל כך חשוב לי?! אפילו אם רק הייתי מתחילה לחשוב על ההמצאה, זה היה חשוב לי! מה ניראה לך? שאני אחת שמוותרת בקלות?! אז לא! ממש לא!"

"רגע, חייב להיות משהו שיפצה אותך. ומה אם אני אגיד למורה שאני עושה המצאה חדשה?" שאלתי. הרעיון מצא חן בעיניה, והיא חייכה. "רגע, אולי פשוט נעשה את העבודה ביחד?" שאלה.

"כבר חשבתי שלעולם לא תציעי" צחקתי.

"יופי. אז אני שולחת למורה הודעה" היא אמרה בשמחה.

"רגע. את יכולה להסביר לי איך זה עובד בכלל?" שאלתי.

"טוב. צריך לשים בתוך הדלק משהו שיבעיר את המים, מצד שני- שגם יבעיר את האש. ו…אני לא חושבת שיש דבר כזה. ולכן, צריך להמציא דבר כזה מכל מיני חומרים. ואז צריך להוסיף את הדברים הרגילים, שזה-"

"שקט!" צעקתי בבהלה "אני חושב שראיתי מישהו.. אני- אוי ואבוי. ראיתי את- את טום!"

"מה?!" צעקה יולי "עכשיו הוא יעתיק מאתנו, וההמצאה שלי בפח!" אמרה בדמעות. אבל לי הייתה עוד סיבה לדאגה. ידעתי שטום ירצה למחוק ליולי את הזיכרון כדי שתשכח מההמצאה. ואני חייב למנוע את זה, ועוד בלי שיולי תדע.

למחרת בבית הספר, יולי ראתה שאני מוטרד. "אתה בסדר?" שאלה אותי בשקט כשהמורה הסבירה על המצרים הקדומים. "כן" אמרתי בניסיון לא מוצלח להיראות ערני.

דפיקות בדלת.

"שלום! אדם ויולי צריכים ללכת. אני דוד שלהם…" הדובר היה…טום. מוסווה, אבל הוא. "המפגש ההוא לא מחר, דוד טום?" ניסיתי לדחות את היציאה.

"הקדמנו אותו" אלתר. על פניו הייתה עווית סקרנות. ויולי- נראתה לגמרי מבולבלת.

"אוקי…אנחנו באים" חיכיתי שיצא, ואמרתי ליולי בשקט:"יולי, אסור לנו לצאת איתו,תסמכי עלי" אמרתי לה.

"אבל מי זה?!"

"אני לא יודע, אבל יש לי תחושה לא טובה לגביו. פשוט תעשי מה שאומר לך" לחשתי. יצאנו. טום חייך אלינו ברשעות והמציא סיפור לא משכנע על 'הפתעה לסבתא' וליווה אותנו לאוטו שלו. "יולי, ברגע שאסמן לך, רוצי אחרי ותחזיקי בפחית הירוקה ליד העץ" לחשתי לה. טום הביט אלינו בסקרנות. חייכתי אליו.

"עכשיו!" צעקתי ליולי, ושנינו רצנו אל הפחית. "הי!" צעק טום בכעס.הכיסוי שלו נפל, ועכשיו היה אפשר לראות אותו בבירור. "לא ניצחתם! הזיכרון שלכם יימחק!" אבל אני ויולי כבר כושפנו עם הפחית למקום אחר. חשבתי שזה נגמר, ועכשיו נשאר לדווח למשטרה ש'דוד' שלנו תקף אותנו, אבל ברגע האחרון ראיתי איך טום מעיף חץ היישר אל יולי ו…ופוגע. ואז הכל החשיך. עם יולי המעולפת לידי, ודמעות בעיניי, נעלמנו מגינת בית הספר, והופענו ביער מוזר. ברגע שעמדנו על האדמה, השכבתי את יולי ומשכתי ממנה את החץ. אבל ידעתי שזה מאוחר מידי. "יולי" בכיתי "יולי בבקשה תתעוררי!" לאט לאט היא קמה והתיישבה. "אדם…איפה אנחנו?"

"אנחנו ביער הזה של כיפה אדומה.. את לא זוכרת?" שאלתי בתקווה

"זוכרת? אני לא זוכרת כלום. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא…שגמרנו את גן שרה!" אמרה במין צחוק מבוהל. כל השמחה הרגעית שלי נמוגה. הוא הצליח. טום הצליח. הזיכרון של יולי נמחק…וההמצאה איתו. התחלתי לבכות שוב. יולי לא הבינה: "אדם, מה קרה? על איזה יער אתה מדבר? ולמה, למען ה', אני לא זוכרת כלום?!" שאלה בבלבול מוחלט, שהתחיל מעט להפוך לכעס. "אהה…אני אסביר לך הכל מחר. מבטיח. למה שלא נלך לישון צהריים?" שאלתי בניסיון להרים את האווירה. ישר הופיע לידנו אוהל. נכנסנו לתוכו, והלכנו לישון בתוך מיטות שהופיעו בפנים. אחרי חמש דקות יולי כבר נחרה. אבל אני הייתי מוטרד לגמרי. לקחתי את החץ שטום תקע ביולי, והסתכלתי עליו בעיון. הוא היה בצבע ירוק. פתאום ראיתי שמודבק אליו פתק. הוצאתי אותו. היה כתוב בו משהו בכתב מאוד קטן, אבל הצלחתי לקרוא: "לכל אדם יש זיכרונות משלו. זיכרונות טובים, זיכרונות פחות טובים…אבל גם כשהזיכרונות נשכחים, תמיד הם נשארים עמוק בלב." זה מה שהיה כתוב בפתק. אבל למטה היו כתובות עוד שלוש מילים: וגם בכספת הירוקה. "מה זה אמור להביע?!" חשבתי בכעס. אבל לפתע זה היכה בי. בכספת הירוקה, היער ירוק, ולכן הפחית הובילה אותנו לכאן! הייתי מאושר. קמתי בזריזות, כבר חשבתי לאיזה כיוון אפנה, אך מהר מאוד התיישבתי באכזבה. מה יהיה עם יולי? אני לא יכול להשאיר אותה לבד. אני פשוט צריך לצאת בלילה. אין לי ברירה. לפחות עכשיו הכנתי תיק קטן שמים ואוכל ושאר הצרכים הופיעו בו פתאום, והלכתי לישון עם יולי. המשך היום עבר בסדר. המצאתי ליולי איזה סיפור מומצא, ואכלנו מהתפוחים של העץ לידנו, וכבר הגיע הלילה. חיכיתי שיולי תירדם, הסוותי את האוהל בין השיחים, קמתי והתחלתי במסע. התחלתי ללכת. עשר דקות…עשרים דקות.. פתאום שמעתי רשרוש בין העלים. קפצתי. "מי שם?" שאלתי ברעד. זה היה חתול. "אה" נרגעתי "זה רק חתול"

"רק חתול אמרת? אז לא. זה לא רק חתול" אמר קול. הבטתי בפחד במקום שבו עמדתי. פתאום הקיפו אותי חמישה חתולים שחורים כזפת. "מ..מה א-אתם רוצים?" שאלתי בקול מפוחד. "אנחנו לא רוצים כלום, רק איזו ארוחת לילה קטנה" אמר אחד החתולים.

"איזה קטע! בדיוק יש כאן איזה ילד! מה שנשאר זה רק-"

פתאום הופיעה חרב בידי. החתולים נרתעו בבהלה. חייכתי. "הי! בואו לפה עכשיו!" צעקתי. החתולים התקרבו לאט. " אם אתם לא רוצים שאני יהרוג אתכם, אתם צריכים לענות לי רק על שאלה קטנה אחת" לחשתי באיום. "כ-כל דבר" אמר חתול אחד.

"איך אני מגיע אל הכספת הירוקה?" שאלתי בקול יותר חלש ומאיים. אף אחד לא ענה. שלפתי את החרב. "תמשיך ישר, תפנה ימינה, ומשמה יש סימנים!" צעק במהירות אחד החתולים בבהלה. "יופי. ואם שיקרת-אני עוד אחזור" אמרתי ונעלמתי בין השיחים.

החתול צדק. באמת ראיתי סימנים. אבל לפתע עצר אותי עוד מישהו. הוא היה זקן, עטוף בבד שחור וקרוע. הרגשתי משהו חשוד, אבל פתאום הוא שאל: "למה אתה מסתובב פה לבד, ילד? בוא איתי הביתה"

"אהה.. אני לא בדיוק-" ניסיתי להגיד, אבל לפתע הוא תפס אותי, וגרר אותי אחריו למערה חשוכה וקטנה. "תעזוב-" השתעלתי, אבל הזקן חסם לי את הפה. "אתה לא הולך לשום מקום" אמר לי באיום "אני יודע לאן אתה הולך, ואני צריך את השיקוי הזה בדיוק כמוך. ולכן- אתה תישאר כאן, קשור, וכשהשיקוי יהיה בידיים שלי, אתה תשוחרר!" גמר בצחוק מטורף ושחרר את פי.

"מי אתה בכלל?" שאלתי בכעס.

"אני-" הוא הוריד פאת ראש מזוקנת "-טום" הוא צחק, קשר אותי והלך. נכנסתי ללחץ. אני חייב לצאת מפה. חייב התחלתי להתעסק עם החבל, עשר דקות בערך, עד ששחררתי את ידי האחת, ובעזרתה את השנייה. ברחתי מהמערה בשקט, ניסיתי לשחזר את צעדי, אך הצלחתי בקושי חמישה צעדים. אבל אז ראיתי את צעדיו של טום. בלב הולם הלכתי בעקבות העקבות עד שהגעתי אל מול טירה גבוהה וחומה. אבל הדלת שלה הייתה ירוקה. סימן טוב. נכנסתי בשקט לטירה, ניסיתי לפחות חמישים מעברים על שמצאתי עוד דלת בצבע ירוק בהיר. היה כתוב עליה בקטן: "הסוף". יש! הצלחתי! פתחתי את הדלת בשמחה, אבל פתאום ראיתי את טום. למזלי, הוא היה מרוכז בניסיון לפתוח את הכספת. שמעתי אותו ממלמל:" 2..3..11..5…" פתאום נשמע קליק. הכספת נפתחה. "יש!" הוא צעק. טום לקח בקבוקון קטן עם נוזל ירוק, הוא הסתובב לדלת ו- "אז ברחת" אמר לי ברשעות. "אבל אתה יודע שאני לא באמת צריך את השיקוי. ולכן-" הוא הרים את הבקבוקון למעלה ובא לזרוק אותו מהחלון. "לא!" צעקתי "בבקשה לא!" אבל כבר היה מאוחר מידי. רצתי אל החלון וקפצתי. הנפילה לא הייתה נוראית כל כך כמו שחשבתי, נפלתי היישר אל תוך השיחים. מיד התחלתי לחפש את הבקבוקון. וחיפשתי. כמעט שעה חיפשתי. אבל בסוף, רגע לפני הייאוש הגדול, מצאתי אותו. למרבה הפלא וההפתעה, הבקבוק לא נשבר. כנראה שהיה עשוי מזכוכית בלתי שבירה(ניראה לי שכבר הבנתם שאני נמצא ביער קסום..). התחלתי לרוץ לכיוון האוהל, אבל שוב טום עצר אותי. הוא תפס אותי והצמיד אותי לעץ: "אתה לא הולך לשום מקום!" הוא שאג עלי "תחזיר לי עכשיו את הבקבוק!"

"שברת אותו" שיקרתי. החבאתי את הבקבוק בכיס האחורי שלי. "מה?" שאל טום בשמחה "אז..אז הצלחתי! זה נגמר!" הוא החל לרקד. ניצלתי את ההזדמנות וברחתי משם. כמו שחשבתי, טום זיהה את הבריחה והתחיל לרוץ אחרי. עברו כמה שניות והוא תפס אותי. אבל נתתי לא מכה חזקה ברגל, והוא שחרר אותי. זה קרה עוד כמה פעמים, עד שזיהיתי מרחוק את האוהל. רצתי אליו וקפצתי מהר לתוכו. שפכתי את הבקבוקון לפיה של יולי. היא קצת נחנקה, אבל אחרי שניות אחדות התעוררה בבהלה.

"אדם-"

"יולי, איך קוראים לבית ספר שלנו?" שאלתי בלחץ.

"אורנים, אבל-" היא התחילה להגיד, אבל קטעתי אותה בחיבוק. "יש! הצלחתי! הזיכרונות שלך! הכל נגמר!" ואז, פתאום היא קלטה. היא חיבקה אותי ואמרה לי תודה ענקית וחמה היישר מהלב שלה. אבל שמתי לב שמשהו מוזר. למה טום עדיין לא בא לעצור אותי?

"יולי, תעצרי רגע. איך זה שטום עדיין לא בא?" אמרתי בסקרנות. "מה?" שאלה יולי. אבל מהר מאוד התשובה התבררה. טום הגיח בין השיחים, ואיתו עוד שלושה שומרים לבושים שחור. "אך, ילדים ילדים. אז מה, אדם, אתה לא באמת חושב שהצלחת לברוח. נכון? בטח כבר הבנת שנתתי לך" אמר טום וחיוך גדול התנוסס על פניו.

"תישאר איתי" אמרה יולי בפחד והחזיקה את ידי.

"אתם רואים את זה?" שאל טום ושלף כדור תרופות קטן. "זה, ההמצאה שלך, ילדה."

הייתי המום. לא האמנתי למה ששמעתי. אחרי כל מה שעברתי, המכות, השריטות והפחדים, טום באמת לקח את ההמצאה ויישם אותה. זה אבוד. לגמרי. "ההמצאה שלי" אמרה יולי בדמעות.

"כן. מה ששמעת" אמר טום בחיוך מרושע "וזהו. אין לך על מה להתאמץ יותר. רוצה הוכחה? אין בעיה" הוא שלף בקבוק מים מאחד השומרים שלו, הכניס לתוכו כדור אחד, סגר במהירות את הבקבוק וזרק אותו לאחד השיחים. לא עברה שניה, והשיחים התלקחו בלהבות. אחרי שטום כיבה את האש, פרצתי בבכי מר, אבל טום רק צחק. תוך כדי, נפלו מידיו שלושה כדורים אל תוך שלולית שהייתה שם. הפסקתי לבכות. טום הפסיק לצחוק. "אוי לא. זה לא טוב. חייבים לברוח! אין לי עוד תרסיס!" אמר בפחד, ותוך רגע הוא ושומריו נעלמו. אחרי רגע האש התחילה לבעור. "מהר!" הקמתי את יולי, ושנינו התחלנו לברוח. השחר כבר החל לעלות והיה מאט אור. רצנו, עד שהגענו למקלט קטן. נכנסנו לתוכו, מתנשפים מהריצה, ומצאתי פחית ירוקה ומקומטת. ראו שטום כבר החזיק בה מספר פעמים. הפחית החלה לזהור, יולי ואני החזקנו בה וביחד חזרנו אל גינת בית הספר המוכרת. לא היה שום זכר לטום, או לאוהל ולחרב. אך שני התיקים שלנו היו פתאום על כתפינו, ולא היינו מלוכלכים. התיישבתי על הספסל והבטתי ברצפה. "הכל קרה בגללי. הכל. השריפה, הזיכרונות שלך, ההמצאה שנגנבה. אני גרמתי להכל" אמרתי והתחלתי שוב לבכות. הבטתי ביולי במבט מתחנן, אבל להפתעתי, היא חייכה אלי חיוך דומע. היא נראתה יפה יותר מכל רגע בחיים שלה. "אדם, לא אכפת לי מכלום. באמת! אני כל כך גאה בך. אם טום רוצה את ההמצאה, שייקח אותה! העיקר שיש לי אותך. העיקר שיש לנו אחד את השני." אמרה יולי וחבקה אותי. " ושום דבר ממה שעשית לא היה סתם! אם למשל לא היית גונב לי את ההמצאה, לא הייתי יודעת כמה אתה אמיץ, וגיבור, ומוכן לסכן את החיים שלך בשבילי"

"באמת?" השאלה הילדותית נפלטה מפי עוד לפני ששמתי לב.

"באמת. ועכשיו, בוא נחזור לכיתה ונתחיל לתכנן את ההמצאה החדשה שלנו לפני שטום יידע עליה. מה, אתה לא באמת חושב שהאש הייתה ההמצאה היחידה שלי, נכון?" צחקה כשראתה את המבט התמה בעייני. חייכתי אליה, ושנינו צעדנו יחד לכיתה.

בערך ככה חזרנו לשגרה. וכמובן שלא גילינו כלום לאף אחד. אבל בטח אתם רוצים לדעת משהו, למה מלכתחילה היה אסור ליולי לדעת שאסור שיימחקו לה את הזיכרונות? זה פשוט מאוד. אם היא הייתה יודעת, הזיכרונות שלה באמת היו נמחקים. אבל לתמיד. עזבו, זה סוג של קסם…

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. שירה הגב

    סיפור מדהים, מרגש!!!! כתיבה מושלמת…
    מוכשרת בהצלחה!!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן