"עוברים שבוע הבא לעיר!" קרא אבא בהתרגשות גדולה! גרנו בגרמניה, בפאתי האחוזה הפאודלית (חטיבת הקרקע שנמסרה לשליטתו של הסניור), ואבא כבר מזמן חלם לעבור לעיר. ראיתי את משה אחי הקטן, ניגש לאבא, "אבא חייבים ללכת??", "כן" ענה אבא. "אבל למה, אבא, אם אני לא רוצה?!" חזר שוב משה, וראיתי שעיניו מתחילות לדמוע. אבא הסביר לו, "שמה יהיה לי עסקי מסחר טובים יותר, ולא אצטרך לעבוד יותר באדמה, וכך יהיה לנו יתר כסף, לך לארוז." אני עמדתי מהצד כל הזמן הזה, וחשבתי- למה? מה הבעיה לעבוד את האדמה? להיות חקלאי! מה כל כך קשה לאבא??, אני אעזור לו. אני מפחד שלא תהיה לנו דירה, ושאני לא אכיר שם אף אחד. אני רוצה להישאר כאן, בבית, בלי אף אחד, כולם מעצבנים אותי, אמא אומרת ש"זה יעבור", ו"אני רק בגיל העשרה", אבל אני יודע, שזה הם, ולא אני. "לך תארוז" צעק לי אבא מהחדר שלו. "אני נשאר כאן, באחוזה הפאודלית, עם כל השכנים הטובים, היהודים, לא רוצה שכנים נוצרים!" צעקתי לאבא. "גש, לדבר איתי", ביקש ממני אבא. הלכתי אליו, באי רצון. "בוא, שב לידי". ישבתי. "למה אתה לא רוצה ללכת? אתה יודע שאני ואמא רוצים רק את הכי טוב בשבילך. אתה יודע מה? אני אגלה לך סוד שרק אני ואמא יודעים." הרגשתי שהוא מתנהג אלי כמו אל תינוק, כאילו בעצם מה אני נחשב לו?! כלום! "בוא, תקשיב, קנינו כבר דירה בעיר, ויש לנו שכנים יהודים, אל תדאג." נבהלתי, "מה אתה קורא מחשבות?". הוא גיחך, "יופי אז עכשיו אתה מוכן לבוא?", "טוב, נחשוב על זה."- רציתי לענות לו, שיש לי רשימת חסרונות ארוכה מעל ציפיותיו, אבל ידעתי שזה חוצפה. אחרי שבוע, עברנו לעיר, נו טוב, מה יש כבר להגיד, כמו שציפיתי, בכל אופן לא יכולתי לשכנע את אבא (וניסיתי). הגענו לעיר, באמת הייתה לנו דירה יותר יפה וגדולה, אך מיד כשהגענו, הרגשתי ששכחתי משהו מאוד חשוב בבית. "אמא, של מי הדירה הקודמת שלנו?" "כבר מסרנו אותה, למה אתה שואל?" "לא משנה", ידעתי שהשנה (בשנת 1094) הבתים נמכרו במהרה. שמעתי שאבא אמר לאמא בלילה שעדיין אין ליהודים פה פריבילגיות. פחדתי. חשבתי שזה משהו מפחיד, או מצחיק, או מלחיץ, לא יודע. עברה בי תחושה מוזרה, שהמשיכה איתי לאורך כל הלילה, חלמתי חלום רע, וקמתי, הסתכלתי בשעון, וגיליתי שעברה רק חצי שעה, כך, עבר כל הלילה. באחת הפעמים כשהתעוררתי, שמעתי שאמא ואבא עדיין מדברים, עשיתי אוזני כאפרכסת, הם אמרו שיש אפיפיורים טובים בקהילות שו"ם, לא ידעתי מה זה שום, ואיך זה קשור בכלל לקהילה, שום… זה בכלל לא אוכל?? החלטתי להתעלם, נרדמתי עוד פעם.

"אוי ואבוי, הם מתקרבים" קרא שמעון. הנאצים הרעים האלה כל יום הם עוברים פה. סיפרו לי שפעם אחת הנאצים נכנסו, ולא מצאו אותם, כי התחבאו, ואמרו פרק תהילים. בעז"ה, הם גם לא יכנסו לכאן עוד פעם. עכשיו, בשואה, אני מפחדת ממש שיקרה משהו לדיוידל'ה שלי, הוא המזכרת היחידה שיש לי מבעלי ז"ל, שנהרג בידי הנאצים, ימח שמם.. מול עיני הם הרגו אותו! מול עיני! הם חסרי רחמים, הוא, בכזאת פשטות, הנאצי הזה, ירה בו ברחוב, כי הוא לא ירד מהמדרכה! אני עמדתי לצידו, וירדתי, אך הוא אם היה יורד, היה נדרס! אוי ואבוי, זה היה מחזה נורא. "הם פה ליד" לחש שמעון עוד הפעם, וקטע לי את המחשבות. שמעון היה זה שתמיד נלחץ ראשון. פתאום דיויד התחיל לבכות! פחדתי ממש! ניסיתי להרגיעו, אך הוא רק העלה את טון בכיו בכל פעם שדיברתי אליו. נלחצתי!!! הסתכלתי על ידידי למקלט, חשבתי שאני נלחצתי הכי הרבה. טעיתי. הם יסתכלו עליי במבט עויין, לא היה מתאים להם- אפשר היה  להבין אותם, אך ברגעים אלו לא היה לי מחשבה אחת טובה עליהם. דוד המשיך לבכות ושמעון כמעט התחיל לצרוח עליו, נבהלתי מאוד ממבטו של שמעון וקל וחומר מבכיו של דוד. ואז שמעון עשה את המעשה שלא ישכח לו כל חייו. הוא לקח את בני, חשבתי שהוא חושב שהוא יכול להרגיעו, אז התנגדתי, הרי הכל יודעים, "אמא מרגיעה הכי טוב את בנה." ואז הוא לקח את הכרית שלו, בשלב הזה התחלתי להילחץ, לא הבנתי למה הוא עושה את זאת. ואז הוא לקח את הכרית והכניס לתוך פרצופו של בני את הכרית, נבהלתי ממש, רציתי לצעוק עליו, אך ידעתי שזה לא יעזור לי, לא הבנתי למה הוא עושה את זה, הוא יודע שבני היה יכול להיחנק, ומי יציל אותו?? אין פה רופא, במקלט הזה. באתי לקחת את בני מידיו של שמעון, אך הוא התרחק ידעתי שזה לא יעזור. הנאצים עברו, כל זה לקח כחצי דקה בלבד.

למחרת קמתי בבוקר מפוחד, פחדתי מה"פריליבגות" האלה, רציתי לכתוב ביומני כל מה שעבר עליי עד הלום, נזכרתי שארזתי אותו, חשבתי איזה כיף שלא שכחתי אותו. פתחתי את המגירה וראיתי שהוא איננו! פתחתי עוד מגירה וגם שם הוא לא היה. התחלתי לחפש בכל הארון, פחדתי שאחד  מאחי ראה אותו והתחיל לעיין, ולדעת דברים אישיים עליי. הפכתי את כל הארון. פתאום אמא נכנסה, סגרתי מהר את דלת הארון שלא תראה שהפכתי אותו, וחזרתי לחיי השגרה, אמרתי בטח הוא באחד הארגזים שעדיין לא פתחתי. לא נבהלתי יותר מידי, אומנם כתבתי בו המון דברים חשובים וסודיים, אך ידעתי שלקחתי אותו איתי מפני הסיבות כנזכר לעיל. אבא חזר מהשוק אחר הצהריים, הוא סיפר בהתלהבות שהוא מצא עבודה במהרה, מזל שלא דחיתי למחר. "אבא אפשר לדבר איתך?" שאלתי אותו בארוחת הערב, "מה כבר לא טוב לך כאן?" שאל אבא בעליצות. לאחר הארוחה, הלכתי לדבר עם אבא "אבא, מפחיד לי כאן, אני מפחד מהפריליבגות." אבא צחקק, לא הבנתי למה, עשיתי פרצוף מרוגז, ידעתי שהוא מתנהג אליי כמו אל תינוק, הוא חושב שאני לא מבין כלום. "איך אתה יודע מה זה פריבילגיות?" "לא אני לא יודע, אתה יכול להסביר לי? שמעתי שאתה אומר לאמא שאין לנו את זה, ואני לא מבין כלום כבר, והכל מפחיד פה!" הרגשתי שעוד פעם עוברת בי ההרגשה המוזרה הזאת, המעורבבת ברגשות לא טובות. אבא הרגיע אותי "פריבילגיות זה בעצם זכויות מיוחדות, שיש לנו, ליהודים, הפריבילגיות, הם כתבי זכויות שמאפשרות לנו למנות דיינים, לבנות בתי כנסת, ולייחד  שטח אדמה לקבורת המתים. (לא עלינו.) כל זה נרשם בתעודה, וכל פעם שמחליפים שליט אז מבקשים ממנו לחתום מחדש על הפריבילגיה. אני מקווה ש, לנו בשבוע הקרוב, יהיה פריבילגיה, אני מוכרח לדאוג לזה, אל תדאג, הכל בסדר, גם בלי זה." ,תודה רבה על ההסבר המפורט" "תודה גם לך, נהניתי לדבר איתך." רצתי לחדר רציתי לרשום הכל ביומן, לפני שאשכח. נזכרתי שהיום בבוקר לא מצאתי אותו בארון, אז חיפשתי בכל הארגזים, ללא הועיל. חשבתי, שאחד מאחי גנב לי אותו, ועכשיו הוא יודע הכל אודותי.

שמעון שחרר את הכרית מפניו של דוד התקרבתי אליו במהרה, ולקחתי את דוד לידיי. הדקות הבאות נמשכו לי כנצח. בדקתי עם דוד נחנק, קרבתי את ידיי לליבו וגיליתי  שהוא לא פועם. ידעתי שהוא התעלף! נלחצתי עד עמקי נשמתי, בכיתי, בכיתי המון. לאחר כשעה שמעון התקרב אליי והתחיל לנחם אותי, הוא אמר שלא אדאג והכל יהיה בסדר. רציתי לצעוק עליו, מה נראה לך שאתה מעלף את בני?!! אבל עצרתי, ידעתי שכל אשר נשמתי בי עליי להודות לה' יתברך. ראיתי ממרחק קטן שידידי למקלט, יושבים סביב דוד חסרי אונים, לא יכולתי לדמיין את זה קורה, זה לא הגיוני! לא הופר! בלתי הוגן! חסר כל אפשרות! לקחתי את דוד לידי, הוא היה כבד מן הרגיל. הבנתי. התחלתי לבכות ככל שלו בכיתי מימי, יכולתי למלא אוקיינוסים שלמים בדמעותיי הרבות, לא עצרתי מלבכות, בשקט, ובחוזק, ובכל העוצמות, אלה היו רגעי המשבר שלי. קברנו את דוד בחוץ, זה היה מסוכן, אך שמעון עשה הכל כדי לרצות אותי. זמן מה לאחר מכן, דיירי הבניין קבעו שעלינו לעבור מקום מחבוא, מפני הסכנה, וזה לא בסדר מצידנו, שלא אמרנו שיש לנו תינוק. רציתי להגיד להם שאין כבר תינוק, אך לא יכולתי, אף אחד לא היה יכול להזכיר את הפרשייה. הכי היה קשה לי לעזוב את קברי של בני האהוב. מאז שמעון הבטיח לשמור עליי, וקיים זאת בכל תקופת השואה. לכל מקום שהלכתי, שמעון היה לצידי, כך הכרתי את שמעון יותר ויותר, והבנתי שהוא עשה את המעשה ללא כוונה רעה, בכלל. ככל שהכרתי יותר את שמעון כך הוא הכיר יותר  אותי, וכך התחברנו. בסוף השואה, עלינו לארץ ביחד. חיינו ביחד, עם כל מיני ניצולי שואה שהיו ושרדו את השואה. לאחר חודשיים, שמעון הציע לי נישואים, התרגשתי מאוד, אך לא הייתי בטוחה, למרות שכל רגע שיכול היה, הציל אותי ושמר עליי. מצד שני, הרגשתי מחויבות לבעלי קודם ז"ל. לקחתי נשימה ארוכה, והודעתי לו שאחשוב על כך, לאחר שבוע החלטתי לדבר איתו על הנדון. הוא סיפר לי, שאשתו נלקחה למחנה ההשמדה, ואני סיפרת לו כיצד בעלי נהרג. חווינו רגשות ביחד. הרגשתי הרגשה טובה לידו, הרגשתי שאני יכולה לספר לו את כל הסודות שלי (שבעצם את הרוב הוא כבר יודע עליי). לאחר חודש התארסנו. וחודש לאחר מכן התחתנו, זו הייתה חתונה צנועה, מפני שלא היה לי ולשמעון זמן לעבוד, ולא היה לנו שיכלו לממן לנו את החתונה, אז הזמנו את דיירי הבניין, וקצת ממי שהכרנו. הזמנו אולם וקייטרינג מהכסף שהיה לנו, וניסנו להפיק אירוע גדול.

בהתחלה הלכתי לאחי משה, הוא הבטיח לי שלא לקח לי שום יומן. נזכרתי בשום של אתמול אבל הייתי בטוח שזה לא קשור, הרי אבא ואמא לא יגידו סודות למשה ולא לי, אני יותר גדול ממנו. אחר כך הלכתי לשאר אחי וגם הבטיחו שהם לא גנבו או לא לקחו לי אותו.  התאכזבתי, הייתי בטוח שהם משקרים לי, הרי איך זה יכול להיות?! אני זוכר ממש, שארזתי אותו, גרנו במרתף של משפחת ברגנפילד, החדר שלי היה עם משה אחי הקטן, בן הזקונים. היה לי עוד שני אחים שמעלינו: שלמה ויוסף, הם היו בחדר נפרד. אנחנו היינו בחדר הכי תחתי, ולי היה מדף מין בור באדמה, אני זוכר שלקחתי אותו ושמתי בארגז, עכשיו הסיכוי שאמצא אותו הוא אפסי. כתוב שם פרטים כל כך חשובים, וכשאני חושב על זה, כאן אין לי על מה לכתוב… בעצם, כרגע עולה בי הזיכרון- שמעתי את אבא אומר למשה שיהיה לנו כעת יותר כסף. אבא קנה לי יומן חדש. הוקרתי לו בכל ליבי.  עכשיו אוכל לכתוב מחדש כל מה שארצה ויהיה מקום, לכל ליבי. יומני היקר שלום, אני יודע שלפני שבוע אבא קנה אותך אך, לא היה לי זמן לכתוב בך, כי היה לי המון דברים לארגן בבית החדש. היום אבא חזר הביתה נרגש וסוער מתמיד, הוא הכריז כי הקהילה היהודית פה הצליחה להשיג פריבילגיות, יוסף שאל אותו לפשר המושג, ואבא הסביר לכל אחי, הייתי גאה בעצמי שידעתי כבר מה זה. אך היה נראה כי אבא טרוד בדבר מה נוסף, רציתי לדעת מה הוא, אך ידעתי שהוא לא יגלה לי, היה נדמה לי שאבא ואמא ידברו הלילה על זה. עוד מעט שלמה ויוסף ילכו לישון ואוכל לשמוע על מה אבא ואמא מדברים. לילה טוב, יומן היקר. אבא ואמא הלכו לחדר, ידעתי שמשם אני בקושי אשמע אותם, אז הצמדתי את אוזני לקיר, מפני שקיר של חדרם, ושל חדרי הוא בעצם אותו קיר. (כעת הבנתי את הביטוי "אוזניים לכותל") אבא אמר שהיה פרעות באחת מקהילות שום, אוף עוד פעם השום הזה. ובזכות הפריבילגיות יהודי שפירא ניצלו חוץ מכמה בודדים. בקרוב, הנוצרים יגיעו לוורמייזא, כולם עכשיו מפחדים שהפרעות בצרפת יגיעו גם לגרמניה. נרדמתי.

לאחר שנה, נולד לנו בן קראנו לו דוד על שם בני ז"ל, כמובן בהסכמתו של שמעון. לאחר שנתיים נולדה לנו בת. כיום היא בכיתה י"א. עוד שבוע היא יוצאת למסע פולין, הכנתי אותה למסע. אמרתי לה שיהיה לה קשה, ואולי היא תרצה לחזור הביתה. אבל היא צריכה לדעת מה עברו הוריה, ובשביל זה היא הולכת למסע. כשהיא חזרה מהמסע היא סיפרה: "המסע ארך חמישה ימים, ביום הראשון והשני היה מרגש ממש, נכנסנו לגטו וורשא וראינו את כל המחנות ההשמדה והעבודה. בכיתי המון." היא אמרה ותוך כדי בכיתה, "ביום השלישי, נאבדתי בדרך ביחד עם שתי חברות הכי טובות, התקשרנו לחברה, אך היא אמרה שהיא נשארה באכסנייה כי היה לה קשה בימים הקודמים. החלטנו לנסות להתמצאות במקום, הלכנו כמה מטרים וראינו בית נטוש, שלידיו היה אבן עומדת שחרוט עליה משהו לא מובן, זה היה נראה כמו מצבה." התרגשתי מעט, אך ביתי המשיכה לספר, "בין שלושתינו אני הסקרנית, אז התקרבתי, וניסיתי להבין מה כתוב שם. כמובן צילמתי את זה מכל זווית. דבר ראשון, הבנתי שזה קבר, לא הבנתי למה יש פה קבר הרי רק בבית הקברות יש קברים! לא?! טוב, החלטתי להסתכל לעבר הבית, ראיתי שאין דלת, יש מדרגות המובילות למרתף." הפסקתי אותה לפתע, ושאלתי אותה מספר שאלות. היא המשיכה לספר: "ירדתי בהן, התחלתי לפחד, תחושה שלא הייתה אופיינית לי. שהגעתי למטה, נבהלתי. רצתי למעלה במדרגות, קראתי לחברותיי. ירדנו למטה במדרגות, ראינו שם מין בור באדמה בתוכו היה מין מחברת. האמיצה מבינינו- אני כמובן, ירדתי לקחת אותו." הפסקתי אותה באמצע. "את לא נורמלית, איך עשית את זה???" היא המשיכה "הבאתי את זה לחברותי, אך הם חששו לגעת במחברת. לקחתי אותה איתנו ורצנו במדרגות .הסתובבנו בשטח, ומצאנו את האוטובוס שלנו, שלקח אותנו מהפנימייה למקום שחיפשנו אחריו כל היום. נכנסנו לאוטובוס, התחלתי לדפדף במחברת.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן