המעבר

 

שלום, קוראים לי ליה ואני בת 14, אני גרה בירושלים ולומדת בבית הספר פלך. אני רוצה לספר לכם את החוויה שעברתי בגיל 9, לפני 5 שנים.

גרתי באמריקה מאז לידתי שם כל החברות שלי היו המורות בית הספר ועוד כל מיני אבל אז הגיע הבשורה .זה התחיל כשישבתי בחדרי משועממת מתכתבת עם חברותיי בווטצאפ, ולאחר כמה דקות שמעתי דפיקות בדלת החדר כמובן שישר עניתי "כן" וקיוויתי בלב שזאת לא אחותי הקטנה והמעצבנת. כשהדלת נפתחה ראיתי בפתח את אמי.

אמי היא אישה יפה, עם לחיים אדומות ונמשים רבים על פניה. אמא שלי רוב הזמן שמחה עם חיוך על הפנים אבל כשראיתי אותה באותו הרגע היא הייתה נראית מפוחדת ומהססת לומר את דבריה. היא נכנסה לחדרי בצעדים קטנים ואטיים הושיבה אותי על מיטתי ולאט לאט התחילה להסביר.

בהתחלה היא הרגיעה אותי ואמרה משפטים כמו: "לא נורא, יהיה בסדר" או "כשאנחנו משפחה אחת מאוחדת שום דבר לא ישבור אותנו" ואז כבר אבדה לי הסבלנות ושאלתי בקול רועם אבל גם קצת מפוחד "נו אמא תגיעי כבר לעניין" אמי הסתכלה עליי בעניים פעורות חיכתה 10 שניות ואז מיד אמרה: "אנחנו עוברים לישראל בעוד כשבוע " הייתי בהלם, לא ידעתי מה לומר או איך להגיב, אבל הדבר היחיד שכן ידעתי זה שהחיים שלי הולכים להשתנות מרגע זה!!!

במשך כל השבוע ארזנו את בגדינו וחפצינו ההורים שלי עודדו אותנו ואמרו שיהיה לנו שם רק טוב אבל ראיתי בעיניהם שהם מאוד חוששים ומפוחדים.

נפרדתי מהחברות מהבית ומבית הספר ועליתי בטיסה לישראל עם כל משפחתי. אבא, אמא, אחותי הקטנה ואני.

אני ואחותי יודעות עברית עוד מילדותי.

 כשנחתנו החזקתי לאחותי את היד חזק חזק ולחשתי לה באוזן: "הכל יהיה בסדר, אני אשמור עלייך" סוף סוף ראיתי את אחותי קצת מחייכת אבל בכל זאת ראו שהיא לחוצה והבנתי גם למה.

לאחר בערך כשעתיים הגענו לירושלים לעיר הקודש למקום שאבא ואמא כל הזמן דיברו עליו, התרגשתי נורא אבל בתוך תוכי פחדתי במיוחד ממעמדי החברתי. באמריקה הייתי מקובלת היו לי הרבה חברות ולא היתה לי שום בעיה במעמד החברתי. אבל פה, פה אני ילדה זרה , פה אני לא מכירה אף אחד, פה אני שונה.

לאחר חודש אחרי שפרקנו את כל הארגזים עשינו סיור בירושלים והתרגלנו לביתנו החדש הורי החליטו שהגיע הזמן להשתלב בבית הספר החדש.

אני ואחותי מאוד חששנו אך החלטתי לא לפחד ולראות אם יהיה לי טוב שם.

הגענו לבית הספר אני ואחותי נשמנו עמוק הסתכלנו אחת על השנייה ונכנסנו.

ליוויתי את אחותי לכיתתה ואז מיהרתי אל שלי חיפשתי וחיפשתי ועד שמצאתי היה כבר 8:45 מיהרתי להיכנס, פתחתי את דלת הכיתה הסתכלתי מסביב וראיתי חיוכים נזרקים לפני ולפתע שמעתי את המורה אומרת: "ברוכה הבאה לבית ספרינו את מוזמנת לשבת" מיהרתי לחפש מקום ריק הנחתי את התיק והתיישבתי.

לאחר זמן מה נשמע הצלצול כל הילדים התחילו לצעוק ולהרעיש חלקם יצאו החוצה וחלקם נשארו בפנים, לפתע ראיתי חבורת ילדים מתקרבת אליי ארבעה בנות ועוד שלושה בנים הם התיישבו מסביבי והתחילו לצחוק לי על הבגדים על המבטא ועוד כל מיני, זה נורא פגע בי והכאיב לי אז מיד יצאתי בבכי החוצה לאחר כמה דקות התיישבו לידי עוד חבורת ילדים אבל הפעם יותר נחמדים הם שאלו מה שלומי ומה קרה ולאחר שסיפרתי להם הם הסבירו לי שלא צריך להתרגש מהם, ושהם סך הכל ילדים בלי חברים שמחפשים תשומת לב.

להגיד את האמת זה די עודד אותי. המשכנו לדבר כל ההפסקה ולא שמנו לב איך הזמן רץ, הם הכירו אותי ואני אותם, היה לי ממש נחמד אבל אז הגיע הצלצול וקצת התבאסתי, נכנסנו לכיתה והמשכנו ללמוד כרגיל.

עברה כבר חצי שנה מאז שנכנסתי ללימודים.

הילדים שהציקו לי למדו להכיר אותי ולהפתח לעוד ילדים בכיתה, החבורה שעודדה אותי הם עכשיו החברים הכי טובים שלי, ואני, אני עכשיו ראש מועצת ועדת התלמידים.

למדתי לא לאבד את התקווה גם אם אתה במקום הכי נמוך וברגעי שפל הכי נוראיים עדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה!!!

 

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. שבות הגב

    היי אני זאת שכתבה את הסיפור ואני אשמח אם תכתבו לי תגובות גם אם הם פחות טובות.
    תודה!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן