היי לכם הקוראים שם בבית, לי קוראים ניצן ואני גרה בנתיבות. זה לא קל לגור פה, המצב פה בדרום גרוע – כל הזמן יש אזעקות וצריך ללכת למקלטים וזה קשה. כבר חודש שלם לא הלכנו ללימודים בגלל המצב, אני נורא מפחדת שמשהו יקרה למשפחה שלי כי אנחנו לבד ואין לנו בני דודים או משהו כזה, האנשים שהכי קרובים לנו מבחינת המשפחה, בריב איתנו, ריב כל כך גדול עד שעוד מעט הם הולכים למשפט ואני נורא מפחדת כי זה אבא ואמא שלי נגד שישה אנשים שקרובים לאמא שלי, והם רבים על ירושה, שהם קיבלו ולא רשמו את אמא שלי בירושה רק בגלל שכל הזמן המשפחה נידו אותה ולא רצו אותה, ולכן אפילו העיפו אותה מהירושה. אנחנו חייבים את הכסף ואני רוצה רק שלא יגיע המשפט ושהם יתפשרו בניהם. משפט זה לא דבר טוב, זה להיכנס לחדשות ולהתפרסם ברע ולא בטוב, ואני מפחדת מזה שהם ילכו למשפט, ואז כולם יראו בחדשות, ואז החברות שלי יגלו על זה והם ישאלו אותי מלא שאלות. אני לא רוצה שזה יקרה, ויש רק מישהי אחת שבאמת אכפת לה ממנו, היא ילדה בת שתיים עשרה וקוראים לה שירה. היא בת דודה של אמא שלי והיא מנסה לשכנע את אבא שלה שלא ילכו למשפט ואומרת לו שאמא שלי ממש מסכנה. שירה כל הזמן דואגת לנו, ושואלת מה שלומנו בטלפון, ואיך המצב אצלנו, וכל הזמן יש לנו כמעט את אותה תשובה- המצב בדרום רע, הילדים לא לומדים והכי שאנחנו מפחדים מהמשפט, כי יכול להיות שאנחנו נפסיד, למרות שאנחנו זכאים, ואני לא רוצה שנפסיד, אני רוצה שנזכה, כדי שאולי זה ישלים את המשפחה ונחזור להיות כמו פעם. אפילו שבוע שעבר לשירה הייתה בת מצווה, היא הזמינה אותנו, אמא שלי ממש שמחה שהיא הזמינה אותנו אבל מצד שני, היא אמרה שלא נלך לבת מצווה כי בטח שאר המשפחה לא יודעת ששירה מדברת איתנו, ואז בבת מצווה שלה יהיה ריב מול כולם, ואמא שלי לא רוצה שזה יהיה בבת מצווה, באירוע כזה משמח, יהיה בלגן וריב מטורף לעיני כולם, זה יביך את אמא שלי וזה לא יהיה לה נעים. אז אמא שלי החליטה שלמרות הכל, למרות שלא הלכנו לבת מצווה, נשלח לה מתנה כי בני הדודים של השכנים שלנו הם שכנים של שירה. אז שלחנו איתם את המתנה וקנינו לה זוג עגילים בצורת לב עם יהלומים, וגם קנינו לה שרשרת עם שני לבבות מחוברים, אחד לב כסף בלי יהלומים, והשני שמחובר אליו, עם יהלומים. שירה ממש התרגשה שהבאנו לה מתנה למרות הכל, אז היא שלחה לאמא שלי הודעה של "תודה רבה על המתנה, ממש שימחתם אותי ששלחתם לי את זה למרות הכל, אני אוהבת אתכם ומקווה שהמשפחה שלי תבין הכל, ויבטלו את המשפט". ואז אמא שלי שלחה לה "בכיף אהובה מגיע לך". גם אני, ניצן, נורא התרגשתי כשעשינו את זה, ואני מקווה שלא יהיה משפט והחיים שלנו יתחילו להיות טיפה נורמליים כמו של כולם. למה רק אנחנו חיים במקום שמפוצצים עלינו כל הזמן בלוני תבערה ומפוצצים לנו את הבתים? אחותי היא בכיתה י"ב ויש להם מלא בגרויות, אבל בגלל המצב הם לא יעשו אותן. זה אומר שלאחותי לא תהיה תעודת בגרות. רק בגלל הערבים האלה. ביבי לא עושה כלום, אנחנו לא מעניינים אותו, הוא רק מעביר כסף לערבים כדי שאולי זה יפסיק, אבל במקום שזה יפסיק הם לוקחים את הכסף שהוא נותן להם ושולחים לנו "מתנות". הם שולחים לנו בלוני תעברה שרשום עליהם כל מיני דברים: 'אני אוהב אותך' ו'מזל טוב' ועוד כל מיני איחולים, כאילו להראות שזה טוב אבל זה פתאום בבום אחד מתפוצץ. בגלל זה המשטרה שלחה לנו חיילת שתעשה לנו הכנות, שאם אנחנו נתקלים במצב כזה, בעיקר לאחים שלי הקטנים, כבר לימדו אותם שבמצב שלנו היום, בלונים זה דבר רע ולא טוב ומשמח אלא רע, ושיכולים למות מזה. היה אתמול היום הכי מפחיד שיש, אני הייתי לבד בבית פתאום בום! הדלת נפתחת, אני שומעת אנשים נכנסים, מתחילים לדבר בערבית, ופתאום אני מסתובבת- אימא'לה אני רואה חמישה מחבלים מאחורי מסתכלים אלי במבט רצח ועוד שניה הורגים אותי. לפתע אני קולטת דף ועט מונחים על השולחן שישבתי לידו, מיד ירדתי לרצפה עם הדף והעט והתחלתי לרשום: "משפחה יקרה ואהובה שלי, אני כל כך מצטערת שהגעתי למצב כזה שאני רושמת לכם מכתב פרידה מבלי לומר שלום פנים מול פנים, אני פה עם עוד חמישה מחבלים, הם מכוונים עלי רובה לראש אז "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" בום! אני נבהלתי כל כך, פתאום אני רואה שוטר, אני מתחילה לבכות, לא חשבתי שאחיה אחרי שיש מולי חמישה מחבלים. ואז השוטר אומר לי: "את הילדה הכי גיבורה שאני מכיר", ואני לא הבנתי.. הוא אמר לי: "בזמן שרשמת את המכתב הם נתנו לך זמן כי הם לא חשבו שיהיה לך סיכוי מולם ובזמן שאת רושמת, היה חייל שהוא עשה סריקה בכל האזור ופתאום הוא ראה אתכם וישר הוא התקשר והזמין אותנו". השוטר ראה שאני לא מפסיקה לבכות, אני אפילו לא ידעתי אם אני בוכה משמחה או מעצב. זה היה פשוט מפחיד, השוטר הלך והביא לי מים, שתיתי לאט לאט ואז ההורים שלי הגיעו ואני ואמא שלי ישר אמרנו "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ופרצנו בבכי. בשבת בבוקר הלכתי לבית כנסת כדאי להגיד הגומל, איך שנגמרה התפילה כולם באו אלי ושאלו אותי: "מה קרה? למה אמרת הגומל?" ואז סיפרתי להם ואז אחד אמר לי: "את באמת גיבורה. אני חושב שאת צריכה להתחיל לעשות סדנאות לילדים, נוער ואפילו יותר קטנים כדאי שידעו גם מה לעשות במצבים דומים". ובאמת הקשבתי להם, התחלתי לחשוב על איך אני יעביר את השיחה ואיזה פעילויות אני יעשה להם את זה, איך שסיימתי לחשוב ופרסמתי ישר הזמינו אותי לקיבוץ אלומים שזה ממש קרוב לעזה. עשיתי שם סדנה, נהניתי מכל רגע שם ובאמת הרגשתי שאני עושה משהו טוב ואז החלטתי שאני לא לוקחת על זה כסף ואיך שסיימתי שם את הסדנה נסעתי לקיבוץ סעד כדי לעשות גם שם את השיחה ואת הפעילויות היה גם שם כיף ומשם נסעתי לשדרות והם רצו לשלם לי. אמרתי להם שאני לא רוצה כסף, כל פעם שאני עושה שיחה כזאת אני נהנית, אני מרגישה סיפוק ואני עושה את זה נטו לעם ישראל שיהיה חזק וידע איך להתמודד עם הדברים האלו ובעיקר שהערבים יהיו בהלם כשכל ילד ידע איך לעשות בזמן הזה ומה לעשות. היום קיבלתי מלא תמונות של אולפנות ובתי ספר יסודיים, תיכונים וגני ילדים כולם לבושים שחור ומחזיקים שלט שכתוב בו כולנו עם הדרום #דרום שחור. פתאום הרגשתי שזה באמת  אכפת לעם ישראל ממה שקורא עם הדרום ואתנו, וזה חיזק אותי ממש אפילו המשפחה שלי שאנחנו עומדים לעשות מולם את המשפט הצטלמו כולם לבושים שחור ומחזיקים: גם משפחת כהן עם הדרום. וזה פשוט ריגש אותי. למרות המריבה והמשפט אנחנו משפחה, וזה דבר גדול וחשוב בחיים. אז כן, המשפט עוד לא היה, אבל עדין פה הם הוכיחו שהם משפחה שלנו ולא משנה מה – משפחה לא בוחרים וצריך עדין לחיות עם מה שקיבלנו ולהגיד תודה שלנו יש.  יש אנשים שאין להם משפחה בכלל ושהם היו מוכנים לעשות הכל כדי שתהיה להם משפחה והם בחיים לא היו רבים, אז למה אנחנו רבים? אני לא מבינה את זה. למה דווקא המשפחה שלי רבה? כל יום ראשון יש להם פגישה של כל המשפחה בניר גלים, הם מדברים שם ומנסים לפתור את זה עם העורך דין. אני ממש מקווה שיום ראשון אחד הם יזמינו את אמא ואבא שלי ויגידו שם החליטו לבטל את המשפט ולהפסיק את הריב הזה ושיתחלקו בירושה שווה בשווה ושהם יתחילו להזמין אותנו אליהם לשבתות ואפילו לסתם מפגשים. האחים הקטנים שלי מעולם לא פגשו אותם הם לא כל כך יודעים שיש לנו משפחה מורחבת, הם חושבים שזה רק אנחנו וסבא וסבתא ואני כל כך רוצה שפתאום באיזה יום בהיר ויפה הם יפגשו אותם ויתחילו להכיר את המשפחה האמתית שלהם ושלא ימשיכו לחיות כאילו אין לנו עוד משפחה ושאנחנו בודדים. יש לנו, פשוט אנחנו לא מתנהגים כמו כל משפחה רגילה, אנחנו מתנהגים כמו משפחה שונה לחלוטין. אם אני אספר לחברות שלי את הסיפור הזה הם יחשבו שאני עובדת עליהם או משהו כזה אבל כן, יש משפחה בחלק של אבא שלי שאני לא כל כך מכירה, זאת אומרת בכלל לא מכירה, נפגשנו רק פעם אחת כשהייתי ממש קטנה ואני לא זוכרת כלום, וחוץ מזה מאז נולדו לה עוד 4 ילדים ואותם כלל וכלל אני לא מכירה אני רק יודעת את השמות שלהם בערך: עדי, מיטב, אשר, אביתר, ומעליהם יש עוד שישה ילדים שאותם אני בערך מכירה אבל הם לא אותי לצערי. אם הם היו מכירים אותי אני הייתי מנסה להתחבר אליהם ולנסות לגרום לכל הדודים שלי שיחשבו אחרת. זאת מישהי מהמשפחה שלהם, איך הם יכולים לגרום לה הרבה צער ממנו, ואפילו אני חושבת שזה נקרא שהם מביישים אותה. עם אני הייתי היא פשוט הייתי מתפוצצת. באיזה קטע הם מוצאים אותי מהמשפחה? זה כמו לעשות חרם. הם לא מתייחסים אליה כמשפחה אבל לפחות בזכות איך שהם מתנהגים אליה אני יודעת איך לחנך את הילדים שלי, מה שבטוח לא להיות כמוהם. איך, איך אפשר ככה להתנהג לאדם ועוד שהוא מהמשפחה שלך? זה נורא בעייני. ואם פתאום הם יפגשו ברחוב? מה, הם לא יגידו שלום או יחליפו מילה? זה מוזר ללכת סתם ברחוב ופתאום לראות בן דוד או משהו כזה ולא להגיד לו שלום, אני כל יום מתפללת שיבוא כבר היום הזה יום אחד שיבשרו לי שזהו המלחמה הזאת הסתיימה ושהמשפט נגמר ושמעכשיו נהיה כמו כל משפחה רגילה נלך לחופשות ביחד ונעשה צחוקים ביחד נלך לקניות ופשוט נהיה משפחה רגילה. אולי לפעמים זה כיף להיות משפחה שונה אבל מסיבות משמחות לא עצובות כמו שלי.

ביום שלישי 12 ל2 2019 המשפט היה, וכן משם החיים האמתיים שלי התחילו. יצאנו מהמשפט בתור משפחה אחת מאוחדת ושאף אחד לא יכול לעמוד מולנו כשאנחנו ביחד ישר אחרי היום הזה המשפחה שלי הזמינו אותנו אליהם לשבת כי אמרו לתושבי נתיבות איפה שאני גרה להתפנות מהבתים השבת ושנהיה במרכז באיזה בית מלון או משהו כזה אבל המשפחה שלי לקחה את ההזדמנות ועשינו שבת בני דודים אמתית הכוללת את כל בני הדודים שלי. מאז כל שנה בתאריך 12/2 אנחנו עושים חגיגה כל המשפחה ובשבת שאחרי זה אנחנו עושים שבת בני דודים וזה הדבר הכי מרגש שיש היום שחיכיתי לו כל הזמן. סוף סוף הגיע היום שבו כל המשפחה מאוחדת ומאושרת כמו שאף פעם זה לא היה, אנחנו אפילו כל המשפחה עברה לאזור אשדוד אשקלון כדי שנהיה קרובים אחד לשני ואם נצטרך מישהו תמיד הוא יהיה קרוב אלינו ובשמחה יעזור לנו. ומאז החיים שלנו מאושרים כמו שאף פעם לא חשבתי שזה יקרה, אני בטוחה שסבתא שלי מלמעלה גאה בנו. אומנם אולי לא הדרך עם משפט שאנחנו משפחה בכל זאת, אבל על התוצאה אני בטוחה שהיא גאה. תחשבו מה זה, אני איבדתי את סבתא שלי בכיתה גימל, כשהייתי בת שמונה, ומאז יש את המריבה הזאת ורק עכשיו היא הסתיימה כשאני בכיתה ז' בת 12. 4 שנים לקח להם להשלים ולהבין שאנחנו משפחה ושצריך להפסיק לריב. אני מתרגשת, בן דוד שלי מתחתן בעוד חודש וזאת תהיה החתונה הראשונה שכל המשפחה שלי מצד אבא תהיה שם. עד עכשיו כל חתונה שהייתה בני דודים שלי לא היו כי היינו בריב איתם אז הם לא הוזמנו, אבל עכשיו אנחנו כל כך שמחים שהשלמנו, ברמה שפתחנו קבוצת 'ווטצאפ' של כל המשפחה, וכל יום אנחנו מדברים שם בלי סוף וזה כל כך כיף לדעת שיש עוד כמה אנשים שאתה יכול לסמוך עליהם ושהם משפחה שלך. זה כמו שיש לך חברים שהם כמו משפחה אבל לוקח זמן למצוא את החברים האלו, אותו דבר זה עם המשפחה שלי –

לקח לנו זמן להשלים אבל ברגע שהשלמנו זה היה מושלם, פתאום בבת אחת נהיינו מאוחדים.

 

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן