" נו מה היה, כמה זמם לוקח לה לבוא? " חשבתי לעצמי, אני מחכה לנורית כבר עשר דקות והיא לא באה . אולי קרה לה משהו חשבתי בליבי ולא ידעתי עד כמה אני צודקת. לא, לא נראה לי, יכול להיות שהיא פשוט לא שמה לב לשעה ושרק עכשיו היא ראתה שהשעה כבר מאוחרת זה אופייני לה, היא בטח רצה אלי אז חיכיתי עוד כמה זמן. עבר חצי שעה, עברה שעה, עברה שעה וחצי, עברו שעתיים ונורית לא באה. התחלתי לדאוג לשלומה של נורית. " בגוף עייף מכישלונות, בלב שבור לחתיכות, נחכה לך שתקבל פנינו.…" התחיל הטלפון שלי לצלצל. על הצג הופיעה שמה של חברתי הטובה  , אורי. עניתי ביד רועדת: " אורי לא תאמיני מה קרה … "                      " לא עכשיו שירן אין לי זמן לדבר! " היא צעקה עלי; "רוצי  עכשיו ומהר לבית החולים הדסה עין כרם! כולן כבר שם, רק עכשיו ראינו שאת לא פה, אני אחכה לך בכניסה ויסביר לך הכל שם. "  למה? רציתי לשאול אותה, אבל היא כבר ניתקה. נשאתי רגלים רצתי מהר לבית החולים, למטה המתינה לי אורי. " לא תאמיני מה קרה! נורית נפגעה קשה מאוד, היא בסכנת חיים! " .עלינו מהר לקומה של מחלקת הילדים כאשר אורי מובילה אותי כשאני מבולבלת לגמרי ולא מבינה מה קרה בדיוק. בחדר ההמתנה, ליד הטיפול נמרץ , ישבו כל בני משפחתה של נורית וחברותיה דואגים כמוני לשלומה של נורית. אמה של נורית ראתה אותי ומיד רצה אלי ונתנה לי חיבוק ובכתה חזק יותר, בהתחלה הייתי בהלם , אבל אחרי כמה שניות  החזרתי לה חיבוק, הבנתי מה עובר לה בלב, היא צריכה את החיבוקים האלה. ככה עמדנו נערה ואישה מחובקות במסדרון של חדר ההמתנה, במשך כ- חמש דקות . אחרי שנרגעה קצת אמרה לי אמה של נורית כשהיא מושיטה לי מכתב: " לפני שהכניסו את נורית למיון החובשים ביקשו ממני לקחת לה את התיק, לקחתי את התיק והתחלתי לגשש לראות אולי יש שם משהו חשוב ואז ראיתי את המכתב הזה שכתוב עליו- בבקשה לתת את המכתב הזה לשירן. חיכיתי שתבואי כדי שאוחל  לתת לך את המכתב בו היא מסבירה למה היא איחרה ,רגע אחרי כל מה שקרה לה ולפני שמצבה החמיר." ישבתי בספסל הרחוק ביותר פתחתי את המכתב שאמה של נורית הביאה לי והתחלתי לקרוא את אשר במכתב וכך היה כתוב: שירן היקרה,     איני יודעת מה יהיה מצבי בזמן שאת קוראת מכתב זה אבל אני רוצה לספר לך לפחות למה לא הגעתי כדי שלא תכעסי עלי: ישבתי עם אחי הקטנים והגדולים בסלון ודיברתי איתם ואז גיליתי מה השעה וראיתי שאני מאחרת כבר ב- עשר דקות ושאת כבר בטח חכה לי , אז לקחתי את הטלפון ואת התיק שלי ורצתי הכי מהר שיכולתי לפארק, לא היה לי זמן אפילו להתקשר אליך ולהודיע לך שאני מאחרת ואני בדרך, אבל אז זה קרה- עברתי במעבר- חציה ומשאית שלא שמה לב שיש לה אור אדום המשיכה לנסוע מהר ופגעה בי האנשים שראו מה קרה התקשרו מהר לאמבולנס שיבוא בדחיפות לאזור התאונה. בהתחלה הייתי על הכביש ולא הצלחתי לקום מרוב הלם לאט לאט הרגשתי כאב גדול מאוד בכל הגוף אחרי זה באו חובשים והתחילו לטפל בי ולתת לי עירוי והעלו אותי לאמבולנס ושם התחלתי לכתוב לך את הסיפור. וזהו ,אין לי איך להמשיך לכתוב לך את הסיפור כי את העתיד אני לא יודעת, ומה שכתבתי לך עכשיו זה הדבר היחיד שאני יודעת. מקווה שההמשך היה טוב.                                                      

אוהבת אותך בכל ליבי                                                              

 נורית. "                                                                                                    התחלתי לבכות על הדף שנורית כתבה לי. אמה של נורית- הדסה באה וביקשה לדעת מה נורית כתבה לי, ואני מרוב כל הבכי לא הצלחתי לדבר. נתתי להדסה את הדף עם הדמעות שלי,  והיא קראה את כל הדברים שנורית כתבה לי. אחרי שהיא גמרה לקרוא גם היא התחילה לבכות וזה רק הגביר את הבכי שלי. פתאום אחת האחיות יצאה מהחדר מיון ואמרה לנו להתפלל ממש חזק כי רק נס יציל את נורית שמצבה מחמיר מרגע לרגע, ישבנו על הרצפה כל החברות אמה ואחיותיה של נורית והתחלנו לשיר שירי תפילה. אחיה ואביה של נורית יצאו מוך צניעות וגם כדי להתפלל ערבית. וככה ישבנו החברות האחיות ואמה של נורית, שרנו והתפללנו ובעיקר בכינו. אחרי כמה שעות של בכי ותפילות הדסה הודיעה לנו כי הגיע הזמן שנלך הביתה. הבנות התחילו להתפזר לבתים התחלתי גם ללכת הביתה ואז אמה של נורית באה אלי ואמרה לי שאם אני רוצה אני יכולה להישאר איתן כי הייתי חברה מאוד קרובה של נורית, כמובן שרציתי להישאר. התקשרתי לאמי וסיפרתי לה את מה שקרה לנורית והודעתי לה שאני נשארת עוד כמה זמן בבית חולים. היא ענתה לי שאין בעיה ושאני יכולה להישאר כמה שרק אני רוצה. וככה יצא שאני, אחיותיה, חברותיה הקרובות של נורית ואמה של נורית ישבנו ונשאנו תפילות לבורא שיציל את נורית. לאחר לילה ארוך מלא תפילות, חזרתי הביתה התקלחתי והלכתי לבית ספר בידיעה שבתקופה הקרובה המושב לידי יהיה ריק, בגלל שנורית נמצאת כרגע בבית החולים . בבית הספר לא למדנו, לא הצלחנו להתרכז כשאנחנו יודעות שחברתנו הטובה נתונה במצב של חיים ומוות. אז ישבנו אני וחברותי והתחלנו לעשות מבצע לרפואת נורית: אמרנו תהילים , חילקנו סוכריות לילדים ובקשנו מהם שאת הברכה הם יכוונו לרפואת נורית , תלינו שלטים ושלחנו וואטספים לכול מיני קבוצות שכתוב בהם: "בבקשה להתפלל לרפואת נורית בת הדסה שנפצעה קשה מאוד בתאונה, נתונה כרגע בין חיים ומוות!". וכך עברו הימים הקרובים  בתפילה, בתקווה ובעיקר באמונה בהקב"ה שיעזור לנו לעבור את התקופה הזאת בשלום. עבר לו חודש, והנה בא היום שכולנו חיכינו לו, נורית בפעם הראשונה סוף סוף, פקחה עיניים, כולנו שמחנו והתרגשנו. הרי זה אומר שהיא מתחילה להחלים, אומנם לאט מאוד אבל עדין זה עדין שיפור. בהתחלה היינו צריכים לעזור לנורית לאכול ולצחצח לשבת להחזיק דברים וכו, אבל לא היה לנו אכפת, עשינו הכל כדי שנורית תחזור לעצמה. כל יום שעתיים היה לנורית פיזיותרפיה, היא הייתה מתאמצת מאוד להצליח ללכת, לשבת, לכתוב ולקרוא, אחרי כל טיפול נורית הייתה כל כך עייפה בגלל המאמץ עד שהיא הייתה נרדמת!.

אמה של נורית הייתה אומרת לה כל פעם מחדש: " נורית על תתאמצי כל כך, זה לא בריא. אני מבינה שאת רוצה כבר להתחיל ללכת ,לקרוא ולכתוב ולעשות דברים בעצמך, אבל את סתם מתישה את עצמך, לא היה לך כוח בסוף, את תקרסי. " אך נורית לא מגיבה.

 כבר עברו שלושה חודשים ונורית מתחילה להתאושש ולהראות סימני החלמה, היא כבר מסכימה לאכול ולשתות ,היא מחזיקה דברים לבד , כותבת , קוראת ומציירת לבד , אבל היא עדין לא מדברת וצריך הרבה תפילות עד שתחלים לגמרי. כל יום באנו פקדנו את חדרה של נורית הינו באות חמישה בנות כל שעתיים לחדרה מספרות לה את מה שהיה היום בבית ספר, וגם מנסות לדבר אליה ושהיא תחזיר לנו תשובה. באחד הפעמים שבאנו אליה אני ועוד ארבע בנות היא שאלה אותנו: " מ .. מאי… מאיפה יש … ל .. לכ … לכן כל .. כך …ה .. הרבה … זמ .. זמן ל.. לב… לבוא …אל… אלי  , א .. אין לכ .. לכן … שי .. שיע ..שיעורי… ב.. ב .. בית… וח.. וחוג.. חוגים… ?" בהתחלה צחקנו ועמדנו לענות לה על השאלה שלה עד שפתאום שמנו לב שהיא אמרה את המשפט הראשון שלה! , אומנם היא מגמגמת אבל היא כבר לא שותקת כמו כל הזמן הזה, היא מדברת! צחקנו משמחה והתרגשות כל כך חזק  עד שהדסה באה לראות למה אנחנו צוחקות ושמחות כל כך, שלומית, ילדה מהכיתה שנורית ואני לומדות בה , הסבירה לאמה של נורית שהרגע נורית אמרה את המשפט הראשון שלה מאז התאונה. ראינו על פניה שהיא לא מאמינה לנו אז בקשנו מנורית להגיד משהו לאמה והיא אמרה לה בהתרגשות: " אמ .. אמא .. ת .. ת .. תראי .. אנ .. אני .. מד.. מדבר.. מדברת. "  הדסה כל כך התרגשה עד שהיא התחילה לבכות ולחבק את נורית כל כך חזק עד שנורית הייתה צריכה לבקש מאמה לשחרר אותה כי היא חונקת אותה . עברו להם עוד כמה חודשים, ונורית כבר מתחילה ללכת, היא הלכה לאט וצלעה, אבל היא הלכה . עזרנו לה כל פעם שהיא רצתה ללכת החזקנו לה את הידיים ושמרנו שלא תיפול והיא הייתה הולכת לאט לאט וכל פעם שהיא התעייפה עצרנו וחיכינו לה עד שתרצה להמשיך ללכת. כל כך התרגלנו שנורית צריכה עזרה ,  עד שיום אחד כשבאנו לבקר את נורית דפקנו על דלת ביתה וציפינו שאמה של נורית תפתח לנו את הדלת, אבל נורית בעצמה פתחה לנו את הדלת כשהיא עומדת לבד בלי אף אחד שעוזר לה זה היה הפתעה כו רבה עד שרצינו לצרוח מהתרגשות. כששאלנו את נורית איך היא עומדת לבד היא ענתה לנו בלחש: " אמא ישנה עכשיו וכששמעתי את הדפיקות בדלת לא רציתי שזה יעיר את אמא ואז היא  תקום, כי היא עובדת הרבה זמן כדי לעזור לי, אז קמתי לבד ופתחתי את הדלת וראיתי אתכן ." מצבה של נורית השתפר מיום ליום. היא חזרה לבית ספר והדביקה את הפער הלימודי שנוצר כשהיא הייתה בטיפול והיתה התלמידה הכי חכמה עד שהיא עזרה לבנות בלימודים ולא להפך. בהפסקות הינו נשארות ביחד איתה בכיתה וכשהיא היתה רוצה יצאנו איתה לחצר כשהיא הולכת לבד בלי עזרתנו בכלל. עברו שנתיים ונורית כבר מדברת שוטף אוכלת לבד והולכת לבד עם קצת צליעה ועושה הכל לבד. הערצנו את נורית מהתחלת הטיפול ועד סוף הטיפול שלה וגם אחריו.

"עד כאן סיפור הניסים של נורית ". אמרתי.

סיימתי לקרוא את הסיפור, הרמתי ראשי מעל הדפים, והבטתי בחניכותי שישבו והאזינו לסיפור בקשב רב.

ראיתי על פניהן את התדהמה, את ההשתאות מהתמודדותה של נורית עם האתגר הנורא שקרה לה.

אבל לי היתה מטרה נוספת מלבד הקראת הסיפור. רציתי שילמדו את המסר הנובע ממנו.

 אחרי הסיפור שאלתי אותן: "איזה תכונות לדעתכן הייתה צריכה נורית כדי להתמודד עם הפגיעה הזאת? הרי היא הייתה צריכה ללמוד לעשות דברים בסיסיים כמו: לצחצח שיניים, ליטול ידיים, לאכול, לדבר וכו.? "

כל החניכות הרימו אצבע ואני נתתי לכל אחת מהן לדבר: "היא היתה צריכה התמדה ",אמרה אחת. " היא היתה צריכה אומץ " אמרה אחרת . לכול אחת היתה דעה משל עצמה. אחרי שכל אחת אמרה תכונה שנורית היתה צריכה. אחרי שכל אחת אמרה את דעתה סיכמתי את הפעולה: " בפרשת השבוע שלנו, פרשת וירא , אברהם אבינו מתחיל את עשר הניסיונות שנתן לו אברהם אבינו. הניסיונות של אברהם אבינו לא קלות כלל וכלל. הוא היה צריך ללכת מארץ מולדתו למרות שלא ידע לאן, היה רעב והוא היה צריך לרדת למצרים בלית בררה , פרעה לקח את שרה לאשה, למרות שהייתה  אשתו של אברהם , הוא נלחם עם ארבעה מלכים כדי להציל את האחיין שלו  , הוא התחתן עם שיפחת שרה-הגר , שילדה לו את בנו הבכור- ישמעאל , הוא עשה ברית מילה למרות שהוא היה בן 99 ,  אבימלך לקח את שרה לארמונו , אברהם היה צריך לגרש את הגר אשתו ושפחת שרה מביתו, הוא היה צריך להרחיק את ישמעאל בנו הבכור מביתו, ואחרון , בעקידת יצחק- הוא היה צריך לעקוד את הבן היחיד שיש לו משרה . אברהם היה צריך להתמודד עם קושי גדול מאוד . התכונות שהוא היה צריך היו אומץ ותקווה, כמו שאמרתן, ואמונה בהקב"ה . אלו היו הדברים הכי בסיסים שהיה צריך אברהם אבינו בניסיונות שלו .

מה אתן הייתן חושבות אם מישהו היה בא אלכן ואומר לכן לעשות את הדברים שהוא אומר לכן לעשות?"

 חמישה בנות הרימו אצבע וכול אחת אמרה משהו שונה,

אחת אמרה: " אני הייתי בטוחה שמישהו עובד עלי."

השנייה אמרה: " לא יודעת מה הייתי עושה כי אני לא יכולה להגיד אם זה לא קרה לי, ואני מקווה שזה לא יקרה לי. אבל נראה לי שגם אני לא הייתי מאמינה לא."

השלישית אמרה: "   אני הייתי עושה כל מה שהיו אומרים לי לעשות במיוחד אם הקב"ה היה אומר לי לעשות את זה. "

הרביעית אמרה: " אני הייתי עושה את מה שאומרים לי אם זה לא פוגע באף אחד, לא כמו אברהם אבינו אני לא הייתי עוקדת את הבן שלי או כמו שרה אימנו שהלכה לבית פרעה ואבימלך בלי לומר כלום."

החמישית אמרה: " אני, לא הייתי עושה כלום בלי שההורים שלי בודקים מי אמר לי לעשות את זה, כי אצלנו אסור לעשות משהו שאנשים זרים אומרים לנו , כי יכול להיות שהאנשים האלה הם בעצם אנשים רעים שרוצים לעשות לנו מעשים רעים מאוד. " בזמן שהיא אמרה את זה ראיתי שעוברת לה צמרמורת קלה בגב.

" בנות יקרות וחמודות. " התחלתי לומר , " עניתן לי תשובות ממש יפות ומדויקות. כולכן צדקתן כי כול אחת מכירה את הנפש שלה ואת המעשים שלה יותר טוב מחברתה, אז אי אפשר להתווכח אחת עם השנייה אם זה נכון או לא נכון. " הסברתי להן "אני ממש שמחה שכל אחת שיתפה אותנו בדעתה. שיהיה לכן שבת שלום, נתראה שבוע הבא בפעולה בנושע חשוב במיוחד, פרטים בהמשך. " סיימתי את הפעולה.

הבנות התחילו להתפזר הביתה ואני הייתי גאה בכך שהצלחתי להעביר להן את

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן