עכשיו.                                                                                                                                                       

עכשיו זה הזמן המתאים.

אני לא יכולה לחכות יותר. אני חייבת לספר להם.

לא!                                                                                                                                                      

זה כואב מידי.                                                                                                                                               

אבל אם אני לא יעשה את זה ייגמר לי הזמן!

זה לא שווה את זה.                                                                                                                    

תוותרי!

"בסדר אמא, הכל מוכן" קראה אלי גוון. "משפחת גרימין עומדים להגיע בכל רגע". העפתי מבט בשעון ונאנחתי בציפייה.

ויקי עברה לארצות הברית לאחר שהתחתנה עם ג'ון והפכה לחלק ממשפחת גרימין. מאז היא כמעט לא מגיעה לביקורים. היא אפילו לא באה כשקורל נולדה. לא ראיתי מעולם את הנכדה הראשונה שלי. היום, עשר שנים מאז, אזכה לראות בפעם הראשונה את מי שנקראה על שמי. ואולי אפילו לספר לה על…

לא!                                                                                                                                         

קדימה קלרה תתאפסי על עצמך!                                                                                                   

צלצול הפעמון קטע את הרהורי. ניגשתי לדלת ופרשתי על פני חיוך גדול. בפתח עמדו ג'ון, ויקי וקורל והתחבקו עם גוון ומשפחתה. "איך גדלת מאז הפעם האחרונה שראיתי אותך!" אמרה ויקי בחיבה לדניאל, ביתה של גוון. דניאל הסמיקה והתחבאה מאחורי. ויקי צחקה ואז הבחינה בי. עיניה התמלאו דמעות והיא רצה אלי "אני מצטערת אמא! לא הייתי צריכה לעזוב זה בסדר שנישאר כאן לשנה הקרובה?" היא שאלה בעצב. "אני יודעת שאני נופלת עלייך פתאום" היא משכה בכתפייה. הבטתי בה באהבה "את יכולה להישאר כמה שתרצי" דיווחתי לה "לא משנה מה קרה את עדיין הבת שלי ואני עדיין אוהבת אותך" פסקתי. ויקי חייכה בתודה "בואי קורל" היא פנתה לביתה, "בואי תכירי את סבתא שלך". קורל התקרבה אלי בהיסוס, "היי" היא לחשה. גוון כנראה הרגישה שקורל נבוכה כי היא פנתה אלינו ואמרה בקול מוזר: "טוב, אחרי המפגש המרגש אפשר סוף סוף לשבת לאכול". במהלך הארוחה הקרח הפשיר. אפילו אני וקורל התחלנו לדבר. כל אחד היה עסוק בפטפוטיו.

שכבתי במיטה וחשבתי על היום שעבר. לאט לאט התגברה אצלי התחושה שקורל היא האדם המתאים ביותר.

בבוקר ההרגשה הזאת התגברה. היה לי עוד זמן לדבר אם קורל וניצלתי אותו. גיליתי שהיא בדיוק כמו שאני הייתי באותו הזמן, ילדה קטנה עם קוקו גבוה מקפץ על כתפיה וחשיבה אסטרטגית מתקדמת. גמרתי בליבי החלטה להתחיל לספר לה עוד באותו ערב, הבעיה היא שויקי לא הניחה לה לרגע אלה משכה אותה כדי להראות לה עוד מקומות מיוחדים שיש בארץ. אני חושבת שקורל ראתה שאני רוצה להגיד לה משהו כי בשניה היחידה שהיינו לבד היא חייכה אלי חיוך מתנצל.

אומנם לא הצלחתי לדבר איתה במהלך היום אבל לא התייאשתי. עכשיו כבר הייתי בטוחה בכל מאת האחוזים שהיא האדם הנכון.  בלילה אחרי שכולם הלכו לישון, קמתי בשקט מהמיטה והלכתי לחדרה של קורל. כאשר נכנסתי ראיתי אותה יושבת על המיטה ומביטה בדלת כאילו ידעה שאכנס. חייכתי אליה חיוך קטן וסימנתי לה לבוא אחרי. התיישבנו שתינו על הספה ובלי הקדמות מיותרות התחלתי לספר:

" זה קרה בתקופה השחורה ביותר בהיסטוריה. עוד לפני שהיא התחילה אמא ידעה שמשהו רע עומד לקרות, היינו 4 ילדים במשפחה אליהו הבכור בן 16, שמואל אחריו בן 14, אני בת 13 ואחרון, מרדכי בן הזקונים בן 8. אימי רחל שכולנו קראנו לה ממה ואבי דוד שכולנו קראנו לו פפה. אנחנו היינו משפחה מאושרת וגרנו בטריר שבגרמניה.

יום אחד החל המתח בבית. ישבנו כולנו מול מקלט החדשות ושמענו קול מחוספס מדבר "אני, אדולף היטלר, שליטה החדש של גרמניה, עומד להשיב דברים על תיקונם…" את השאר אמא אסרה עלינו לשמוע  היא שלחה את כולם לחדריהם פרט לאליהו שכבר היה גדול מספיק כדי להבין על מה דיבר האיש. שכבתי על מיטתי וניסיתי לשמוע קטעים מהשיחה, אך לשווא, החדר היה אטום לכול רעש. לבסוף עייפתי מין המאמץ ושקעתי בשינה.

כאשר התעוררתי היה זה בשעת בוקר מוקדמת מאוד. שמעתי במעומעם את קולם הטרוד של הורי. יצאתי בשקט מן החדר והתקדמתי לעבר חדרם. הצצתי בשקט בחריץ שבין הדלת לקיר והקשבתי: "… אין ברירה אחרת" אמר קולה של אימי, "אנחנו חייבים לשלוח אותם". "אני לא מסכים!" שמעתי את קולו ההחלטי של אבי "אנחנו משפחה ואנחנו לא נפרדים! לא משנה כמה המצב קשה!". "זה שובר אותי אבל אין ברירה אחרת, הם לא יצליחו לשרוד כך. לא הבנתי את הכול אבל דבר אחד היה ברור לי: אמא ואבא שולחים אותנו מהבית. הייתי המומה. לפתע הדמעות שטפו אותי, בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם. כנראה הייתי עסוקה מידי כי ממש קפצתי כאשר יד מנחמת עטפה את כתפי. אבא עמד שם גדול וחזק וליטף את שערותי, "כמה שמעת?" הוא שאל אותי ברכות. לא עיניתי, משכתי בכתפי והחנקתי יבבה שעמדה להמלט מפי. "אתם באמת רוצים לשלוח אותנו?" שאלתי. "לא רוצים, קלרי, צריכים" אמא ענתה.

למחרת בשבע בבוקר, אמא העירה אותי. התחלתי להתארגן לבית הספר וכל הדרך התלבטתי האם חלמתי הכול או שהיא באמת תשלח אותנו מהבית. לא שמתי לב שהגעתי לבית הספר עד שהשומר עצר אותי. "ילדה, את לא יכולה להיכנס" הוא נהם אלי. "אאאבל אאני לללומדדת פפה" גמגמתי אליו. "כבר לא" הוא הודיע "לא שמעת חדשות? יהודים לא יכולים להיכנס לבתי הספר" הוא חייך בגסות. כשלתי אחורה והתחלתי לרוץ לביתי.

בבית כבר ישבו אמא, אבא, אליהו, שמואל ומרדכי. ממה חייכה אלי בעיניים עצובות וסימנה לי להתישב על הכיסא שלידה. פפה נאנח והחל לדבר "המצב רע. אין טעם להסתיר זאת. אנחנו כבר לא בטוחים כאן. אני וממה החלטנו החלטה קשה ואנחנו מצפים שתבינו מדוע אנחנו עושים את זה. אם רוצים לשרוד חייבים להתפצל. אליהו יעלה לארץ ישראל עם תעודה גרמנית, אחריו יגיע גם שמואל "וישכור" חדר בבית של אליהו. קלרה את הולכת למנזר ומרדכי מסתר אצל השכנה קוסובסקי." בהיתי בו באי אמון, "אתם שולחים אותי למנזר?" שאלתי בחשש. פפה  הביט בי במבט אמיץ אבל כשדיבר יכולתי לשמוע שהקול שלו רועד, "זה לא תלוי בנו. זה הסיכוי היחיד שלך". הסתכלתי לרגע על פפה וממה. הם נראו כאילו הם הולכים להתפרק… ואז החלטתי, אני אהיה חזקה. אם לא למעני אז למען הורי. נשמתי נשימה עמוקה והבנתי : זהו פרק חדש בחיי. פרק שחור. "בבוקר נצא לדרך." אמא עדכנה אותנו. "את הלילה הזה אנחנו מקדישים ללימוד הזהויות הבדויות שלנו". אבא המשיך "לכולם יש שמות חדשים מלבד לקלרה. אז תתחילו לשנן"

כאשר כולם למדו לבסוף את זהותם החדשה אמא פנתה אלי ועל פניה הייתה הקלה. היא נשמה נשימה עמוקה והתיישבה על הספה. רציתי לגשת אליה, להתנחם, להגיד לה שאני מאמינה בה ובפפה. אך נשימותיה הקצובות הורו לי שהיא נרדמה. עטפתי אותה בשמיכה ופניתי למיטתי.

כאשר ממה העירה אותי עדיין היה חושך בחוץ. קמתי מטושטשת והבטתי בה בשאלה. היא שמה אצבע על השפתיים וסימנה לי לבוא אחריה. התלבשתי ואז התחלנו להתקדם. לאחר הליכה של שעה הגענו למבנה אפור וגדול שבחזיתו ניצב צלב ומתחתיו הכיתוב בגרמנית: "המנזר האפור". נצמדתי לממה וייחלתי בכל ליבי שלא לשם מועדות פנינו, אך כמובן שטעיתי. התקדמנו לעבר המנזר וממה דפקה על השערים. תוך כמה שניות יצאה אלינו נזירה לבושה שחורים והנהנה אלינו במבט אטום. היא פתחה את השער, אך רגע לפני שנכנסנו היא הסתובבה הפנתה את ראשה אל ממה ושאלה אותה בקול מתנשא: "הילדה ההיא שלך?" בהתחלה חשבנו שהיא מתכוונת אלי אך כשהסתכלנו לכיוון עליו היא הצביעה ראינו ילדה קטנה בשמלה מרופטת עומדת מאחורינו. הילדה נגשה לממה ושאלה אותה בקול קצת מוכר: "שלום לך, את יכולה להכניס גם אותי?". ממה הנהנה בהלם "בוודאי" היא השיבה לילדה. הפרצוף של ממה היה מבולבל, הרגשתי שגם היא מזהה את הקול. הנזירה החלה לאבד את סבלנותה. היא כבר החלה להתקדם בחזרה למבנה כאשר ממה הכריזה: "כן היא באה איתנו". הנזירה נאנחה והובילה אותנו אל המבנה האדיר. "לאן אנחנו הולכות?" שאלתי את אמא בחשש. "אל אם המנזר" היא ענתה לי בלחש, הנזירה הסתובבה אלינו בפרצוף זועף והחלה לנווט את דרכה בין כל המסדרונות החשוכים. בסופו של דבר הגענו לחדר גדול שבו ישבה אישה זקנה על כיסא. האישה סימנה לנזירה לצאת והחלה לדבר: "שלום שמי ז'קלין, מי אתם?". ז'קלין המשיכה לשאול אותנו עוד שאלות ולבסוף היא פנתה לממה. הם דיברו בצד ואז ממה חייכה ואמרה לנו: "חדשות טובות, התקבלתן!".

כאשר ממה נפרדה ממנו לבסוף והשאירה אותנו לבד ז'קלין הסתובבה אלינו. "בסדר בנות, ברוכות הבאות! אני אוביל אתכן לחדרים ומחר בבוקר תתחילו את יומכם הראשון כאן!". היא הובילה אותנו בין כמה גירמי מדרגות, עשרות פסלים ומאות תמונות. בסופו של דבר הגענו לחדר גדול עם 12 מיטות וילדה בערך בגילנו ישנה בכל מיטה. מעל המיטות ניצב צלב ענק שהטיל צל מפחיד על החדר. "כאן אתן תישנו" היא אמרה והצביעה על שתי מיטות ליד החלון. "מתחילים את היום בשעה 5:30 בדיוק אז אל תאחרו!" היא הכריזה ויצאה מהחדר. אני והילדה נשכבנו על המיטות שהוקצו לנו. "מי את?" שאלתי את הילדה שלידי. "את לא מזהה אותי?" הילדה שאלה בקול שקט "זה אני מרדכי". בבת אחת הוצפתי הקלה, אני לא לבד במקום הזה. עכשיו הבנתי מאין הקול היה מוכר לי. נגשתי אל אחי הקטן וחיבקתי אותו.

בבוקר התעוררנו לקול פעמון. התלבשנו בבגדי נזירות שחורים והתחלנו את היום. דבר ראשון הלכנו לכנסיה. שם התפללו והכומר דיבר. מהרגע ששמעתי את תחילת דבריו- "היום נדבר על הברית החדשה. הברית שכרת ישו בן האלוקים עם אביו כאשר מאס במעללי היהודים…"- גמלה בליבי החלטה אני חייבת לברוח מכאן! ככל שהמשיך היום התחזקה אצלי המחשבה שאינני יכולה להישאר כאן. בסופו של יום לקחתי את מרדכי הצידה והסברתי לו את תוכניתי "מרדכי אנחנו חייבים לברוח! ביום ראשון נצא דרך הדלת של הכנסיה עם הבגדים הקודמים שלנו". מרדכי הנהן לאישור, וכך עם תקווה לזמנים טובים יותר התחלנו במימוש תוכניתנו.

ביום ראשון התארגנו בהתרגשות. הינה היום המיוחל הגיע. סוף סוף נצא מכאן. בכנסייה היו יותר אנשים מהרגיל ולי ולמרדכי היה קל להיטמע ביניהם. בדרך כלל היינו מרגישים שהתפילה ממש קצרה אבל היום היא לא נגמרה. כבר היינו כמעט מיואשים כשהכומר אמר את דבריו. בכל הדרשה שלו הספקנו ללבוש את בגדינו ולעמוד ביציאה. לבסוף הגיע השעה. יצאנו במהירות מין הדלת ולא האמנו למזלנו הטוב כל כך מהר ברחנו משם? כבר התחלנו לשיר ולרקוד אבל אז צדה את מבטינו נזירה נמוכת קומה שהתקדמה לעברנו. אני ומרדכי רצנו בכל הכח אבל היה ברור שלא נספיק. הנזירה הייתה מטרים ספורים מאחורינו והתקדמה הרבה יותר מהר. פתאום בלי שום הזהרה מוקדמת מצאנו את עצמנו ברחוב ללא מוצא. הסתובבנו כה וכה בחיפוש אחר מחסה אך לא הייתה שום תקווה.אך לפתע כשעמדנו להתייאש שמענו קול צועק: "מכאן!" רצנו לכיוון הקול ומצאנו את עצמנו בבית חשוך עם תריסים מוגפים. מולנו עמד נער כבן 14 וחייך אלינו במבוכה. "שלום קוראים לי מייקל. מי אתם?"

"אני קלרה וזה ג'וליאן" הצבעתי על מרדכי. "אז… אתם נוצרים?" הוא שאל אותנו. "לא אנחנו יהודיים" עניתי לו. מרדכי הביט בי בשאלה הרי סיכמנו שלא נספר על מוצאינו, אך משום מה הרגשתי שיש בילד הזה משהו שונה. הוא עשה רושם נחמד יותר מכל השאר. "אתם מסתתרים מהמלחמה?" מייקל שאל. זה רק אני או ששמעתי דאגה בקולו? הנהנתי אליו. "אם כך אינכם צריכים לברוח יותר. אני אספר לאבי שאתם אנגליים מורדים. זה בטוח יקנה אותו, וכך תוכלו להישאר כאן" חשבתי שאוזניי מטעות אותי. האם נוכל לחיות בבית רגיל? טריקת דלת הפריעה את הרהורי. מייקל ניגש אליה ופתח אותה. "אבא" הוא קרא "תראה מי הגיע". הוא התקדם לעברנו וחשף איש גדול מימדים, עם זקן קצוץ ועיניים כחולות כמו השמים. האיש הזעיף את פניו "מי אלה מייקל?" הוא שאל בחומרה. "אלה הם אנגליים מורדים. הזמנתי אותם לגור כאן כדי שמשטרתם לא תרדוף אותם. לבת קוראים קלרה ולבן ג'וליאן". בהדרגה החלו להתרכך פניו של האיש "אם כך הכל בסדר" הוא פנה אלינו "שמי הוא ראלף. אני שמח שהצטרפתם אלינו."

מאז אותו היום אני ומרדכי גרנו בביתם של ראלף ומייקל. בבוקר היינו משכימים אוכלים איתם ארוחת בוקר ואז ממשיכים לעיסוקינו. כך המשיך היום שלנו ובערב כל אחד ביצע את מטלתו- לתלות כביסה, לשטוף כלים או לארגן את הבית-. בהדרגה החלו להיווצר בייני וביין מייקל קשרי ידידות חזקים, אולי אפילו אהבה, אך לא הייתי בטוחה בכך עד אותו היום באסם.

לילה אחד ישבנו שנינו באסם. "יש לי שאלה לשאול אותך" לחשתי למייקל. "כן?" הוא הזדקף. "למה? למה עזרת לנו באותו היום?" שאלתי אותו "הרי לא הכרת אותנו. מדוע הכנסת אותנו אל ביתך?". "את באמת רוצה לדעת?" הוא אמר לי. הנהנתי בראשי "ישנם שתי סיבות. הראשונה היא שראיתי אותך באותו היום דואגת לאחיך לא יכולתי לא לחשוב כמה אומץ יש לך. הרי אני בגילך ואני לא חושב שהייתי מצליח לברוח ממנזר. והסיבה השניה היא…" הוא נשם עמוקות "אני אוהב אותך קלרה. אהבתי אותך מהרגע הראשון."

הזמן עבר, אנחנו גדלנו המלחמה כבר נגמרה ולא ידענו איפה שאר משפחתינו. אני ומייקל נישאנו והקמנו משפחה. אך רגע לפני מותו לקח אותי מייקל לצד וסיפר לי "אני… צריך להתוודות" הוא אמר לי. משפחתך נספתה… בידיי אבי" הוא בכה. "אני מצטער שלא אמרתי לך קודם. את סולחת לי?" הנהנתי לעברו ברגשות חצויים. הוא חייך לעברי ומת באותו הרגע."

"אני לא רציתי לספר זאת לאיש. לא האמנתי שאביו של האדם שאהבתי רצח בדם קר את בני משפחתי"  אמרתי לקורל ובעייני נוצצות דמעות. היא הנהנה לעברי "אני מבינה" היא אמרה לי בלחש. "אני רק מבקשת ממך בקשה אחת" אמרתי לה "בבוא היום העבירו את הסיפור הלאה". קורל הנהנה ושתינו התחבקנו באהבה גדולה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
16 תגובות
  1. שירה ממן הגב

    צופיה!
    סיפור מהמם!!!
    את אלופה כמו תמיד!!!

    דרג
  2. שירה ממן הגב

    צופיה!
    יא קטלנית!!!!
    מהמםםםםםםם!

    דרג
  3. אליאורה היין הגב

    מאלףףףףףףףףף

    דרג
  4. אורנה הגב

    צוםיה את אלופה. סיפור מעניין ומעביר מסר חשוב. כל הכבוד

    דרג
  5. יעל כהן הגב

    צופיה יה גדולה סיפור מהמם את חכמה בטירוף!!!!

    דרג
  6. יעל איזנבך הגב

    כל הכבודד
    יפה ממש

    דרג
  7. מעיין לוי הגב

    כישרון אמיתי! סיפור מהמם ❤️

    דרג
  8. יעל חיימי הגב

    צופייה סיפור מהמם!!!
    אהבתי אותו ממש!!!
    ♡♡

    דרג
  9. אודליה שלי הגב

    סיפור מעלף מרגש ממש,אני לא הזזתי את העיניים שלי מהסיפור עד סופו!

    דרג
  10. סוזי עסיס הגב

    צופיה נהנתי מאוד את ממש סופרת ישר כח הסיפור מעניין ומחכה לסיפור הבא כל הכבוד

    דרג
  11. שושי אבגי הגב

    צופיה, איזו כתיבה זורמת ומרגשת. יכולת לספר סיפור עם דרמה ועניין ובעיקר רצון להמשיך לקרוא וסקרנות . התברכת בכישרון ועומק. כל הכבוד גאה בך מאוד

    דרג
  12. לוי אטי הגב

    כל הכבוד צופיה
    מוכשרת ⁦❤️⁩גאה בך מאוד.

    דרג
  13. אורית הגב

    צופיה, את כשרון אמיתי!
    תמשיכי לפתח את כישורי הכתיבה שלך ואין ספק שתגיעי לגדולות!!!
    הסיפור שלך מרגש עד דמעות, הכתיבה כל כך יפה ואינטלגנטית! כל הכבוד !
    מאוד נהנתי לקרוא את היצירה שלך!
    עלי והצליחי, מתוקה!

    דרג
  14. .זיוה הגב

    צופיה סיפור מהמם !! המשיכי לפתח את כשרון הכתיבה … את נועדת לגדולות

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן