בס"ד

הסמל

"התחלתי להוציא את מה שהיה בפנים, וממש נלחצתי. היה שם כתב חידה מאוד מוזר…"

שלום, שמי ירין אני בת 12 וגרה בתל-אביב.

הכול התחיל ככה:

זה היה יום שימשי ונעים. חזרתי לביתי אחרי שהתארחתי אצל חברי ונדהמתי למראה עיני. ראיתי את כל הבית הפוך ומבולגן. משהו קרה! אמרתי לעצמי. חיפשתי בכל הבית ולא מצאתי אף אחד. נבהלתי. התקשרתי לאימי והיא לא ענתה. התחלתי להילחץ עוד יותר, התקשרתי לחברתי וסיפרתי לה את מה שקרה. לאט לאט הזמן עבר, ואז שמעתי מישהו פותח את הדלת. זו הייתה אימי. נשמתי לרווחה. "אמא מה את עושה פה? את אמורה להיות בעבודה עכשיו!". ראיתי שהיא עוד מעט פורצת בבכי. "אמא מה קרה?" כמעט צעקתי. אמא התאפקה לא לבכות. "אוי ילדה שלי אני כל כך אוהבת אותך" "אמא די אם המתיחות מה קרה?"שאלתי. "תבטיחי לי שלא תיבהלי." התחלתי לאבד סבלנות. "בואי נגיד שאבא קצת הסתבך בעניינים ו…." כאן כבר אמא לא יכלה להמשיך, ופרצה בבכי. באותו רגע הבנתי. הכניסו את אבא לבית הכלא בגלל שהסתבך עם אנשים רעים. איך אני יודעת, אתם שואלים? בימים האחרונים ראיתי שאבא לא מרוכז ומודאג, ראיתי בלילות איך הוא שותה לו לבדו אלכוהול ומשוחח אם אנשים בשקט, כדי שלא ישמעו…. אמי לא הצליחה לדבר, היא פשוט חיבקה אותי ולא דיברה מילה. ככה עמדנו זו לצד זו בוכיות ומחובקות. נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי, "הכול בסדר אמא הכול יסתדר ". "הלוואי בת שלי הלוואי." "איזה כיף שיש לי אותך". פתאום בלי הקשר אמרתי, "כבר 12 מאוחר!" אמא התחילה לצחוק ואני אחריה, "איך את יודעת תמיד לשמח אותי." אמרה בחיוך."אבל באמת מאוחר לכי לישון בעזרת ה'  מחר יהיה יותר טוב". אמרה בחיוך חם ונעים. "לילה טוב אמרתי. "לילה טוב חמודה."

למחרת בבוקר מצבי קצת השתפר אבל עדיין נותרה לי הרבה  מהעצבות של אתמול. חשבתי וחשבתי, למה זה קרה דווקא לי? מכל הבנות דווקא לי? התעצבנתי בתוכי. מובן שלא אמרתי את רגשותיי לאימי. אמא! לפתע חשבתי. האם מצבה השתפר? קמתי ממיטתי אל הסלון. השעה כבר תשע? התפלאתי. איך זה הגיוני? אמא תמיד מעירה אותי מוקדם. מוזר…. הלכתי לחדר אימי. היא עדיין ישנה. לא מתאים לאמא לישון! היא תמיד קמה לפני. התלבטתי אם לגשת אליה לבדוק מה איתה. בעודי מתלבטת אמא פתחה בפתאומיות את עיניה."אוי איך הבהלת אותי." אמרה "סליחה… רק רציתי לבדוק מה שלומך". "זה בסדר חמודה אם כבר קמתי בואי נלך לאכול". פתאום נשמעו נקישות בדלת. "מי זה?" שאלה אמא בחשדנות  "משטרת ישראל נא לפתוח." אמר האיש. אמא הלכה לכיוון הדלת ואני אחריה. "מה קרה?" שאלה בבהלה. "אביכם רצה להעביר לכם מסר. זה המכתב שהביא לנו כדי שנעביר אליכם." "וזהו?" שאלה. "ו….. כנראה שאביכם יישאר זמן מה בכלא. מצטער." "זה בסדר" אמרה אמא בעצבות רבה. "אתה לא אשם בכך. תודה להתראות". "להתראות" החזיר השוטר. שלחתי את ידי מהר למעטפה. "רגע" אמרה אמא. "אני חושבת שלא כדי לפתוח את המעטפה" "למה?" שאלתי בתמימות. "אני לא יודעת מה יש בתוכה חמודה, וגם את לא." "השוטר בא עד לפה להביא לנו מכתב ואנחנו לא נפתח אותו?" "בגיל מאוחר יותר. מצטערת." אמרה והלכה. נשארתי לבדי. למה לא לפתוח? שאלתי את עצמי שוב ושוב. אולי יש דברים שאני לא יודעת. החלטתי שהיום בלילה אכנס לחדר של אמא כשהיא ישנה ואקח את המכתב. אני חייבת לדעת מה יש בו! הלכתי לחדרי שקועה במחשבות. מה יש במכתב שכל כך סודי? חיכיתי בקוצר רוח עד הלילה. לא דיברתי עם אף אחד. חברות התקשרו לשאול מה שלומי ולא עניתי. זהו. סוף סוף הלילה הגיע. תכננתי לעצמי איך אעשה את "הפריצה" . השעה הייתה כבר אחד בלילה. הלכתי בשקט בשקט לחדר של אימי. פתחתי את הדלת וישר קפצתי מתחת למיטה. בינתיים עשיתי חצי דרך. רגע איפה המעטפה בכלל? ניסיתי לראות אם אני רואה את המעטפה, למרות שבליבי ידעתי שלא אמצא. התאכזבתי. התחלתי לצאת ופתאום אני רואה לנגד עיני את המעטפה! יש, הצלחתי!. המעטפה הייתה על השידה במקום שכלל לא הוסתר. התפלאתי שאימי לא החביאה את המעטפה. טוב, מה אני מקשקשת לעצמי. התקדמתי בצעדים שקטים לעבר השידה, לקחתי את המעטפה ויצאתי. עשיתי זאת! אמרתי בשמחה. פתחתי את המעטפה אבל בזהירות כדי שאוכל להדביק אותה אחר כך. התחלתי להוציא את מה שהיה בפנים, וממש נלחצתי. היה שם כתב חידה מאוד מוזר. ראיתי עיגול ובתוך העיגול היו קישוטים משונים שבתוכן כתובות שש מילים: "במקום שאסרו אותי שם ישחררו אותי" מה זאת אומרת "במקום שאסרו אותי שם ישחררו אותי"? שאלתי את עצמי. טוב אני צריכה ללכת לישון מחר אברר עוד על המכתב המשונה הזה. שמתי את המעטפה במקומה, והלכתי לישון. למחרת בבוקר קמתי כרגיל. אמא כבר הייתה ערה, וחיכתה לי עד שאקום.  "בוקר טוב." אמרה. "בוקר טוב". "ירין, היום אני רוצה שאת ואני נצא לטייל. מתאים לך?" "בטח שכן, אבל מה קרה פתאום?" "לא יודעת הרגשתי ששנינו צריכות קצת אוויר." "צודקת אני באמת צריכה אוויר." יצאנו לכיוון היער, שהיה קרוב לביתנו. טיילנו צחקנו, דיברנו, נזכרתי בסמל שראיתי אתמול. אולי הוא מסוכן? חשבתי. אמא שמה לב שאני לא במיטבי ושאלה: "ירין הכול בסדר?" "כן, הכול בסדר. רק חשבתי על החומר שאני אצטרך להשלים." שיקרתי, אני לא אוהבת לשקר אבל הפעם לא הייתה לי בררה. ככה המשכנו ללכת, התנהגתי כאילו הכול כרגיל, אבל בפנים התרוצצו לי הרבה מחשבות. אולי לא הייתי צריכה לפתוח את המעטפה? למה לא הקשבתי לאמא? החלטתי כי אני חייבת לספר זאת למישהו. חזרנו הביתה. "איזה כיף היה הטיול אמא תודה רבה." חייכתי חיוך מאולץ ורצתי לחדר. התקשרתי לכרמל, (כרמל זאת חברתי הטובה ביותר מאז הגן) "שלום מי זה?" ענה קול רך. "כרמל! כמה התגעגעתי." "ירין?" "כן זאת אני." "איפה היית? אנחנו מתקשרות אלייך כל כך הרבה פעמים. חשבנו שקרה לך משהו." "תקשיבי יש לי משהו רציני לספר לך, אם לא בא לך תגידי לי עכשיו, רק אל תתחרטי באמצע." "כן אני רוצה לשמוע מה קרה?" התחלתי לספר לה את כל הסיפור מהתחלה. כשסיימתי שתקנו שתינו. ואז פתאום אמרתי "אני רוצה שתצטרפי אלי וביחד נבדוק מה זה הסמל הזה." "אני בהלם." "את רוצה?" שאלתי. "תשמעי, אני רוצה רק את טובתך ואת יודעת את זה, אני חושבת שזה רעיון לא טוב בכלל, דבר ראשון זה אמא שלך, תחשבי עליה היא בכלל לא הייתה רוצה שתעשי את זה, וגם זה עלול להיות משהו מסוכן בסוף, אני מציעה לך לעזוב את זה." "לעזוב את זה?" אמרתי בעצבנות  "איך אפשר? בטח זה מסר מאבא שלי, אני רוצה לדעת למה הוא מתכוון. את יודעת איך אני מתגעגעת אליו." "אני יודעת תאמיני לי, אני מבינה אותך, לא נראה לי שאבא שלך היה רוצה שתעשי דברים מסוכנים, כדאי לך להפסיק עם זה עכשיו."  "אני רואה שאת לא מבינה אותי בכלל, אם את לא רוצה לעזור לי אל תעזרי, אני לא צריכה אותך." "להתראות." "רגע. אמרה לפתע. אם זה הוא רצונך אני איתך, אני מציעה מה שאני חושבת שטוב לך, אם את בוחרת לא להקשיב זאת החלטה שלך, ואם החלטת בדרך אחרת אני איתך."  "כרמל אני רוצה להגיד לך שאת חברה כל כך טובה. בחיים לא היו לי חברות כמוך. תודה על הכול. להתראות," "להתראות" ענתה.  השעה כבר מאוחרת, אמרתי לעצמי. כדאי שאלך לישון. פתחתי את עיני, וראיתי את אימי מחכה. "בוקר טוב" אמרה. "סוף סוף התעוררת." "מה עכשיו? שאלתי את אמא בחיוך." "רוצה לבוא לבקר את סבתא? היא ביקשה שנבוא." "כן, בטח." עניתי למרות שלא כל כך רציתי. רציתי להתחיל כבר במסע לקראת הסמל. נו טוב, יהיה כיף וגם רציתי לשמח את אימי. סבתא שלי גרה שעה מביתנו, אז בזמן הנסיעה כבר חשבתי איך להתחיל במסע. הגענו, עלינו במדרגות ונכנסנו לבית של סבתא, סבתא חיכתה לנו עם חיוך חם ונעים. איך אני אוהבת את החיוך של סבתא, הוא תמיד מרגיע אותי."שלום לנכדתי האהובה" אמרה. "סבתא את אומרת לכל הנכדות שלך שהם האהובות." סבתא צחקה, "נכון כי זו האמת." היא ואמא התחילו לשוחח, בינתיים אני עליתי למעלה כדי להתקשר לכרמל. "כרמל?" שאלתי. "כן זאת אני" ענתה, "רוצה להיפגש היום?" "תשמעי היום אני לא יכולה אבל מחר אני ממש אשמח." "בסדר"  אמרה, ושמעתי בקולה קצת אכזבה. "את מאוכזבת?" "כן, קצת רציתי כבר להתחיל." צחקה, "כן גם אני לא נורא מחר נתחיל." "טוב.." אמרה וניתקה. חזרתי אליהם כאילו לא קרה כלום. "ירינוש, איפה היית כל כך הרבה זמן?" שאלה סבתא. "סתם….." עניתי במבוכה. "ראית טלוויזיה נכון?" צחקה. "אין לך מה להתבייש כל הילדים אוהבים טלוויזיה." צחקתי. "יאללה אני חושבת שאת רעבה בואו למטבח." אמרה סבתא. אכלנו, דיברנו צחקנו. סיימנו את האירוח והלכנו לכיוון הדלת. "להתראות סבתא." אמרתי. "להתראות מתוקה תבואי לבקר שוב." "להתראות" אמרה אימי. הגענו לבית בשעה מאוחרת. "לילה טוב אמא." "לילה טוב." הלכתי לישון בהרגשה נעימה לקראת מחר. למחרת קמתי מוקדם מהרגיל, לקחתי בשקט את המכתב (הפעם חיפשתי קצת יותר) התארגנתי ויצאתי לביתה של כרמל. הגעתי לביתה ודפקתי בדלת. "כן" אמרה אימה. פתחתי את הדלת. "שלום חמודה, מה שלומך? לא ראיתי אותך הרבה זמן." בסדר" עניתי בקצרה. "כרמל בבית?" "כן היא בחדרה, מוזמנת לעלות." "תודה" אמרתי ועליתי במדרגות פתחתי את הדלת, כרמל שמעה מוזיקה, מייד כשנכנסתי הורידה את האוזניות. "או שלום לך הפעם את לא מבריזה לי אה?" "כן אל תדאגי" אמרתי במבוכה קלה. " טוב קדימה צריך להתחיל." "תקשיבי אני עכשיו אוציא את הסימן וננסה לראות אם יש משהו מיוחד" הוצאתי את המכתב מכיסי. הסתכלנו על המכתב. הסתכלנו ולא הבנו. עבר הרבה זמן ועדיין לא מצאנו פתרון "רגע אחד!" צעקתי.  "במקום שאסרו אותי – כלומר בבית משפט, שם ישחררו אותי – זאת אומרת שאולי יש הוכחה למשהו." קפצתי משמחה. "צודקת!" אמרה גם היא בהתלהבות." אני זוכרת שאחרי שאמא ואני נרגענו קצת אז היא אמרה לי שאבא כבר החזיר את הכסף הנדרש והם סתם סוחטים אותו"."אז זו בטוח ההוכחה" אמרה. שתינו עמדנו לרגע מרותקות, לא מאמינות שאולי עוד מעט אבא שלי יחזור. "חייבים לצאת למשימה ומהר" .אמרתי לפתע."צודקת בהחלט את רוצה לצאת עכשיו?" "אם לא עכשיו אז אימתי" אמרתי בנחרצות. יצאנו מביתה לכיוון האוטובוסים. עלינו לאוטובוס ויצאנו לדרך.היינו עם ביטחון עצמי, וכשהתקרבנו הוא החל לאט לצנוח. "אני ממש מפחדת" אמרתי כשכבר היינו ליד בית המשפט." "גם אני" אמרה כרמל. "אבל באנו לפה במטרה להציל את אבא שלך ואנחנו נבצע את המטרה הזאת. תודה כרמל ממש עזרת לי בהכול. "יאללה זה לא הזמן בואי ניכנס." עמדנו להיכנס, אבל במקום עמד שומר שלא הרשה לנו להיכנס. "ילדות מה אתם עושות פה?" שאל. "פה זה לא מקום לילדות, תחזרו לאמא שלכם." "אדוני בבקשה תקשיב לי ואז תחליט" התחלתי לספר לו את כל מה שקרה מההתחלה עד לסוף. "אדוני זה הסיכוי היחיד של אבא שלי אתה מבין אותי? אתה מבין איך ההרגשה כשאבא שלך בכלא?" אמרתי וכמעט בכיתי, פתאום הבנתי עד כמה כואב לי, לא יכולתי עוד והתחלתי לפרוץ בבכי."ילדה תני לי דקה לחשוב על כך בסדר?" הנהנתי.השוטר נכנס לבניין. "ירין אל תדאגי, עוד מעט הכול יסתדר את תראי" אמרה."אני ממש מקווה". השומר חזר. "מה?" שאלתי. "את יכולה להיכנס" אמר תוך כדי חיוך, היה נראה לי שהוא מבין אותי." תודה רבה לך אדוני אתה לא מבין כמה עזרת לי". "שלומי" אמר. "תודה רבה על הכול שלומי." אמרתי." להתראות, בהצלחה ילדה, תראי להם מה זה." אמר בחיוך. צחקתי. "להתראות" אמרתי, ונכנסתי לבניין. איש אחד הוביל אותי לאיש אחר שנראה נכבד למדי. "שלום לך, מה בקשתך?" שאל. סיפרתי לו את הסיפור, אבל התמקדתי בקטעים העיקריים כי הבנתי שאין לו זמן לשמוע את כל קורות חיי. "אני מבין, איך קוראים לאבא שלך?" "יוסף".ראיתי שהוא לוקח תיקיה עם הרבה דפים ומחפש. "אבא שלך זה יוסף פלדר?" "כן זה הוא" "הוא ישב בחקירה כי הוא חייב לאנשים כסף, ואת טוענת שהוא כבר נתן" "כן, הוא אומר שאיפה שאסרו אותו שם גם ישחררו אותו" "בסדר" אמר. "את מוזמנת לחפש פה קצת. נדמה לי שהוא ישב באחד מהשולחנות האלה" והצביע אל שלוש שולחנות. התחלתי לחפש היטב. בשולחן הראשון, לא מצאתי כלום. בשולחן השני, לא מצאתי כלום. עברתי לשולחן השלישי. נלחצתי כמו שלא נלחצתי מעולם. התחלתי לחפש, לפתע ראיתי חתיכת דף מתחת לספסל. "יש פה משהו!" אמרתי בקול רם ובהתרגשות תוך כדי שהוצאתי את הדף. פתחתי את הדף. על הדף היה רשום:

"בדף זה אנו מאשרים ששילמת לנו את חובך."

בדף היה הרבה חתימות.

השופט היה בהלם ואני הרבה יותר. קרנתי משמחה. "הנה זו ההוכחה לזה שאבא שלי לא היה צריך להיות עכשיו בכלא!, הם רימו אותו!"

"ילדה אני כל כך מצטער אני לא יודע איך זה קרה, אבל אני מבטיח לך שנמצא את הפושעים האלו, אני כל כך מצטער על עוגמת הנפש שגרמנו לכם." אמר. כשסיים ראיתי שהוא מתקשר למישהו. פתאום דלת אחת נפתחה.

"אבא?!" צעקתי.

"מתוקה שלי כמה התגעגעתי אלייך את לא מבינה"

בלי לחשוב פעמיים רצתי לאבא וחיבקתי אותו. "כמה חיכיתי לך" אמרתי תוך כדי שאני מזילה דמעות בשפע. נגמר המשפט.התוצאות היו שאבא שלי לא אשם, וכשיגלו מי סחט אותו יביאו עליו עונש כבד.

נסענו באוטובוס חזרה הביתה.

"אבא אתה לא מבין איך התגעגעתי אליך כל יום חשבתי איך מתקדמים בלמצוא אותך.""יש לי כל כך הרבה לספר לך חמודה, אבל כשנחזור הביתה.""דרך אגב אבא אתה יודע שכרמל עזרה לי בהכול" "כרמל את ממש שקטה היום. אבל באמת כרמל תודה על הכול" אמר אבא. ראיתי איך כרמל נבוכה. "איזה כיף שהכול יסתדר" אמרתי. הנסיעה עברה לי כל כך נעימה. חזרנו הביתה. "להתראות כרמל תודה על הכול בלעדייך לא הייתי מצליחה אין בעולם חברה כמוך." "גם כמוך" אמרה בחיוך והלכה. נכנסנו הביתה. "ירין, זאת את? אמרה אמא. "איפה היית? לאן נעלמת?" אבא ואני הגענו לסלון. אמא לא האמינה למראה עיינה. "יוסף?" "כן זה אני כל כך התגעגעתי לכולכם." "מה קורה פה?" שאלה כלא מאמינה. "נסביר לך אחר כך" "יוסף כמה התגעגענו אליך" אמרה אמא שעוד שנייה פרצה בבכי של שמחה. "בואו הכנתי אוכל" אמרה. ישבנו ליד השולחן וסיפרנו לאמא הכול. "ילדה שובבה שכמותך." אמרה אמא בחיוך. הייתי צריכה להקשיב לך." אמרה. "מה זה משנה" אמר אבא "העיקר שכולנו ביחד." כולנו התחבקנו. את החיבוק הזה אני לא אשכח לעולם.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן