אני זוכר את היום הזה
היום בו אמא גזרה את המפה היפה
והכינה את הסמל הזה
שמתי אותו בלי ויכוחים
אבל כשיצאתי החוצה
הלכתי איתו בראש מושפל, בגב כפוף.
אני זוכר את היום הזה
היום שחיילים חסרי סמל לקחו את אבי, אמי ואחותי
הם לקחו אותם בגלל הסמל
הסמל המתועב
שנאתי אותו, אבל הייתי חייב להשאיר אותו
כי הבטחתי לאמא
הבטחתי לה שאני תמיד אזכור את מה שכתוב על הסמל
'יהודי'.
אני זוכר את היום הזה
היום שהחיילים חסרי הסמל הגיעו גם אליי
ולקחו גם אותי
האשמתי בכל את הסמל
הסמל הצהוב
שסימן אותי בתור אני
'יהודי'.
אני זוכר את היום הזה
שהסמל נעלם
ובמקומו היו הבגדים המפוספסים
בהתחלה, שמחתי על חוסר הסמל
אבל הבגדים המפוספסים היו גרועים יותר
הרבה יותר.
אני זוכר את היום הזה
היום בו האיש חסר הסמל אמר 'שמאל'
אז הלכתי לשמאל, ביחד עם עוד ילדים
לאף אחד לא היה סמל
אבל לכולם היה את המדים המפוספסים.
אני זוכר את היום הזה
שנדחפתי אל האש
אל העשן
אל המוות
אני זוכר את הצעקות האין סופיות
הסמל היה אשם, הוא הרג אותי
ועכשיו, כשאני כבר למעלה
ביחד עם עוד ילדים
אני עדיין נושא את הסמל
אבל הפעם, לא בראש מושפל, בגב כפוף
הפעם אני נושא אותו בגאווה
כי זה מה שאני –
יהודי
עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן