"אוף אייל, אנ'לא יודע מה לעשות!" "בקשר למה?" "בקשר לעבודה שהמורה נתן!, איזה סיוט! אין לי את מי לראיין שאני חושב שהוא גיבור! את מי אתה מראיין?" שאל איתי את אייל חברו בשעה שחזרו מבית הספר בדרך לביתם "התחלתי לראיין את סבא רבא שלי, אבא שלו עלה לארץ במעפילים" ענה אייל "אוף, לי אין את מי לראיין!" ענה לו בחזרה איתי "טוב, אני צריך לזוז הביתה" סיים אייל את השיחה, "טוב ביי". כשאיתי חזר הביתה הוא חזר מעוצבן, רק הוא בכיתתו לא התחיל לעשות את העבודה, הוא זרק את התיק באמצע הסלון והלך לחדרו. אמו הלכה לחדרו אבל הוא לא הקשיב, היתה לו עבודה על הראש שהוא צריך להגיש  תוך שלושה ימים והוא עדיין לא התחיל. "איתיוש מה קרה?" איתי לא הגיב "איתי אתה רוצה לספר לי?" ניסתה שוב "לא!" ענה איתי בעצבנות "ובכל זאת?" "כן" ענה איתי והחליט להתייעץ עם אמו "יש לנו עבודה שצריך להגיש תוך שלושה ימים ואני לא יודע בכלל את מי לראיין!" אמר לה איתי "תראיין את אברהם יהיה לו הרבה מה לספר לך" "אברהם?" איתי שאל בהתפלאות "כן ידעתי שקצת תתפלא, אבל תלך ותנסה" "טוב, אז זזתי" אמר איתי לאחר ששמח שסוף סוף יש לו את מי לראיין אומנם הוא לא חושב שזה יצא טוב אבל הוא מוכן לנסות, אבל אמו אמרה לו "לא עכשיו, אני צריכה עזרה בארוחת ערב תלך אחרי ארוחת הערב" "אוף, טוב, בסדר". איתי עזר לאמו בארוחת הערב וישר אחרי הארוחה הלך לאברהם.

"טוק טוק טוק" "כן, מי שם?" "זה איתי, הבן של אורית ויעקב" "כן תכנס, בשמחה" איתי נכנס לתוך הבית, הוא התיישב על הספה לאחר שאברהם הציע לו והתחיל לדבר, "אז ת'אמת שלא אני רציתי לבוא לכאן זה אמא שלי שלחה אותי, כי יש לי עבודה לעשות על מישהו גיבור ואמא שלי אמרה לי ללכת אליך…" "אז ברוך הבא, מה אתה רוצה שאני אספר לך?" "לא יודע, אולי על המשפחה שלך?"  אברהם הסס מעט ולאחר מכן התחיל לספר-

"נולדתי ברוסיה, לאמא ואבא ושני אחים גדולים, גדלתי בבית אמיד מאוד שלא היה לי מצב שהיה חסר לי משהו. יום אחד שני אנשים דפקו בחוזקה בדלת ונכנסו, באותו רגע הייתי בשירותים, שמעתי אותם לוקחים את כל משפחתי וטורקים את הדלת. שניה לפני שהם טרקו אבי צעק לי 'תזכור שאתה יהודי, תזכור אותנו!' השוטרים חשבו שהוא סתם אומר לאחד מאחי או שהוא השתגע, אבל אני והוא הבנו שהוא דיבר אלי" אברהם עצר לכמה רגעים והמשיך, "זה היה הפעם האחרונה שראיתי אותם" הוא בכה קצת והמשיך "לאחר אותו רגע הלכתי לשכנים שלנו שגרו צמוד לביתנו אבל לא מצאתי שם שום דבר חוץ מדלת פרוצה. לאחר מכן עברתי אצל עוד כמה שכנים ואותו מראה נורא היה בכל בית. חזרתי לביתי, בכיתי ובכיתי ולא ידעתי מה לעשות, לאחר איזה שעה מישהו דפק בדלת, התחלתי להילחץ, אולי זה שוב הם? זה אותם האנשים? התחבאתי בתוך הארון והתפללתי לקב"ה, אני שומע צעדים נכנסים אבל במקום הצעקות הנוראיות של האנשים שמעתי משהו שונה לגמרי 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' יצאתי בזהירות מהארון וראיתי את שלמה חברי לישיבה אומנם לא היינו החברים הכי טובים אבל כן הכרנו אחד את השני, 'אברהם אני לא מאמין! הצלחת להילחץ' 'אני לא כל כך מבין ממה הצלחתי להילחץ…' עניתי לשלמה  בתשובה, 'מידי הגרמנים הנוראים!' שלמה אמר את זה כאילו באתי מכוכב אחר, 'טוב צריך לארוז קצת אוכל ומים ולברוח' אמר שלמה 'לברוח לאן?' 'ליער!' התחלתי לחשוש, ליער? לבד? אנחנו בסך הכל בני 19. 'אין הרבה זמן! עוד מעט הגרמנים יבואו לעשות עוד סיבוב, ארזנו קצת אוכל ועוד שני בקבוקי מים ויצאנו לדרך, אני לא כל כך הבנתי לאן אבל שלמה ידע את הדרך טוב אז סמכתי עליו. ברחנו ליער ושם פגשנו את חבורת הפרטיזנים ובראשם מאיר, בהתחלה הם בחנו אותם אם אנחנו אכן יהודים ולאחר מכן צרפו אותם לחבורה. שם בחבורה פגשתי את מרים, והתחתנתי איתה בגיל 20, נולד לנו ילדה אבל בגלל כל הצרות שהיו היא נפטרה בגיל 4 חודשים" הוא עצר ושוב המשיך " לאחר מכן במבצע קשה מאוד להשיג אוכל מרים נבחרה היא הלכה למבצע חזקה אבל חזרה חלשה מאוד עם הרבה פצעים כי ירו בה כשגילו אותה. הרופא (אחד מחברי הפרטיזנים) טיפל בה אבל אמר שאין לה סיכוי לחיות, התפללנו הרבה אבל כפי שהרופא אמר-היא נפטרה." שוב עצר לכמה רגעים והמשיך "אנחנו התגברנו והמשכנו במסע אמנם לי היה קשה אבל התגברתי. המשכנו במסע בתוך היער, היה כמה רגעים שהיה נדמה לנו שזה הסוף, אבל תמיד הצלחנו להינצל בנס, בהמשך הצטרפו אלינו כמה אנשים ובתוכם גם ציפורה התחתנתי עם ציפורה בגיל22 ונולדו לנו שתי ילדים חמודים תאומים-אביחי והראל. המשכנו עם שני ילדים בני שנה לארץ ישראל, היה פעם שהנאצים תפסו אותנו אבל משה, חבר הפרטיזנים לקח אומץ ונלחם בהם והם נהרגו אבל לא רק הם, גם משה, נשארנו רק עשרים אנשים וכמעט הגענו לארץ אך  שציפורה נהיתה חולה אז אנחנו עצרנו וחיכינו שהיא תבריא אבל זה לא קרה, הרופא טיפל בה הרבה וכל היום וכל הלילה אני והרופא היינו לידה, הראל ואביחי ישנו בצריף הסמוך, הם היו כבר בני 3, אבל הרגע הקשה הגיע וציפורה נפטרה." הוא עצר ובכה, ולאחר זמן מה המשיך " ישבתי שבעה והמשכנו במסע עם כל החבורה. עברנו הרבה מסעות והרפתקאות.

לאחר כמה חודשים הגענו לארץ ישראל אחרי מסע מפרך ואני מצאתי את אשתי אביטל והתחתנו והקמנו בית ונולדו לנו עוד 2 ילדים- אליעזר- על שם ה' שעזר לנו ויפעת- על שם סבתא של אביטל. אביחי הקים בית נאמן בירושלים ויש לי ממנו 5 נכדים, הראל גם הקים בית בנהריה ועושה לי נחת עם 3 נכדים, ולאחר כמה שנים גם אליעזר הקים בית בחיפה עם 2 נכדים ולפני שנה יפעת התחתנה וגרה פה לידי ברחוב- הכהן, אולם אביטל עזבה אותי לפני 5 שנים והלכה למעלה, אבל נכדי וילדי עושים לי אור וטוב בעולם."  סיים אברהם את סיפורו.

"אבל מה קרה לשלמה, החבר שלך, הוא ניצל?" איתי שאל בדאגה "כן הוא ניצל אומנם הוא נפטר אך השאיר אחריו משפחה נהדרת, המכיר אתה את משפחת ברוליד?" "כן" איתי ענה "יש לי שם חבר" "אז האבא- אחיה הוא הבן של שלמה" "תודה רבה לך אברהם" "בבקשה התענוג היה שלי" "טוב תודה להתראות!"

איתי חזר הביתה מאושר, הוא הלך לאמו ואמר לה "אמא, אני ממש מעריץ את אברהם למרות כל הקשיים שהוא עבר הוא המשיך לחיות והקים בית!" "נו, אז היה כדאי לשתף אותי?!" ואיתי הלך לישון עם חיוך, הוא ידע שיש לו עבודה להגיש.

ה-סוף!~~~ 😉

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן