(כל השמות וגם הסיפור עצמו בדויים.)

"מה?" צעקתי לאימי מחדרי.

"אני צריכה להראות לך משהו. בואי דקה!!"

"אוקי," מלמלתי לעצמי. מה זה כבר יכול להיות?

"שלחו לנו מכתב, אני ואבא כבר קראנו, אך מכיוון שאת הבכורה, החלטנו שאת תקראי, והקטנים, כבר ידברו איתם בביה"ס."

ואני לא הבנתי כלום. מה קשור בית ספר? ולמה אמא הייתה נראית מוזר כשהיא הביאה לי את המכתב??

הלכתי לחדר ופתחתי את הדף שהיה מקופל. הוא היה ניראה מכתב רישמי כזה, מכובד.

וזה מה שהיה כתוב:

לתושבי היישוב כפר חשמונאי שביו"ש שלום רב,

עקב בדיקה מדוקדקת בשטרות הקנייה של אזורכם, גילינו שמבנה של יישובכם יושב על שטח של ערבי.

בבג"ץ והממשלה התקבלה החלטה לפנותכם מיישובכם בתאריך 5\24 של שנה זו.

אנו מקווים שתתפנו ללא בעיות, או שניאלץ לפנותכם באלימות.

בכבוד רב,

משרד ראש הממשלה.

ואז הופיעו כעשר חתימות.

הייתי בהלם, אבל ניראה לי שאתם יותר, כי אתם לא מבינים על מה אני מדברת. אז אני יסביר לכם איפה אני גרה ואת המציאות במקום זה.

אז לי קוראים טליה, ואני גרה ביישוב כפר חשמונאי. כפר חשמונאי נימצא בבנימין, והוא מעבר לקו הירוק, בשטחים, מוקף בערבים. המציאות שלנו זה ליראות ערבים כל יום, ומידי פעם זריקות אבנים וכו'

אז עכשיו אני מקווה שהבנתם, ואני אמשיך.

הבנתי שמפנים אותנו מהיישוב, כמו גוש קטיף ועמונה.

ידעתי גם שכלום לא יעזור, אנחנו נתפנה.

אבל אז…

בעצם, למה אני מדלגת? אני אמתח אתכם קצת! למה מה קרה?

טוב אז, ברור שהתחלנו אם הפגנות, פרסום, ובמקביל להצליח עדיין בלימודים. חודש ליפני הגירוש, אני וחברתי הטובה הדס הסתובבנו ביישוב, ופתאום ראינו משהו מוזר:   שני אנשים מוזרים, שנראים כאילו אין להם מושג מה האופנה שלנו, עומדים ומסתכלים לאופק, ומתלחששים. "בואי נתקרב עליהם," לחשה הדס,"אבל בשקט."

"סבבה," עניתי, והתחלנו להתקדם בשקט על קצות האצבעות. הסתתרנו, והתחלנו לצותת.

"את שומעת על מה הם מדברים?" שאלה אותי הדס בשקט.

"ששששששששש" עניתי לה, אבל היא כמו בשביל לעצבן, המשיכה לדבר.

"אני כן," היא לחשה, "ואני חושבת שצריך להקליט אותם."

הסתכלתי עליה במבט מוזר, ובאתי לשאול אותה איך, אנחנו בשטח,אבל אז נזכרתי!

הטלפון שלי!!!!!

החלטנו שאני ישים על ווידיאו, יזחל יותר קרוב עליהם, יניח אותו במקום שיצליח לקלוט אותם, ויתרחק.

זה היה מלחיץ. כל רגע פחדתי שהם יראו אותי, ויתפסו אותי, ולא יודעת מה. עפו לי בראש כל מיני תרחישים מפחידים שיכולים לקרות לי. אבל סתם פחדתי. חזרתי להדס והמשכנו לנסות להקשיב. הדס היא ילדה בעלת שמיעה חדה, אז היא שמעה, אבל אני לא.

שכבנו כחצי שעה על האדמה, וחיכינו שילכו.

אבל אחרי חצי שעה, פתאום הטלפון שלי השמיע צפצוף.

שכחתי לשים על השתק!!!!

שני האנשים קפצו מבהלה. " מה זה היה?" שאל הראשון, "אני לא יודע," ענה לו השני, ואז נישמע עוד צפצוף, זהה לחלוטין, אבל לא מכיוון הטלפון שלי. ואז אחד האנשים אמר לשני: "יא חתיכת מטומטם, לא שמת על שקט!!!!"

אני והדס נשמנו בהקלה. ואז השני אמר "טוב, ניראה לי שנלך מפה עכשיו. וכך סוף סוף הם הלכו.

אני והדס ישר רצנו לטלפון שלי, וסיימתי את הסרטון. ואז שאלתי את הדס על מה הם דיברו, שהיא חשבה שצריך להקליט אותם, והיא ענתה לי:

"שמעתי אותם אומרים שהם מקווים שלא יתפסו אותם, אז ישר חשבתי שבטוח זה לא משהו טוב."

"אז מה את חושבת," שאלתי אותה,"שנלך לרבש"ץ, או שנשמע את זה קודם? "

אגב, למי שלא יודע, רבש"ץ זה ראשי תיבות של רכז בטחון שוטף צבאי.

"אני חושבת שלרבש"ץ, כי אני לא רוצה סתם לפנות למשטרה."  גם הדס חשבה כמוני, אז הלכנו לרבש"ץ.

סיפרנו לו את מה שהדס שמעה, והוא החליט להזמין כמה אנשים מכיתת כוננות, ולהקרין את הסרטון. אני אישית לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, תחשבו, אם זה לא היה כלום? סתם בזבזנו לאחרים את הזמן.

הרבש"ץ חיבר את הטלפון למקרן, חיבר לרמקולים והתחיל להקרין:

"…בה כסף, וזה שווה את זה, חוץ מזה, הבוס יסמוך עלינו יותר וייתן לנו יותר משימות."

הבחור השני הסתכל עליו בפרצוף מהורהר: "אבל אם יתפסו אותנו? כל השמאל יתמוטט!"

"באמת ניראה לך שהממשלה תשים לב שהשטרות קנייה והמסמכים מזויפים? חוץ מזה, היא לטובתנו."

"טוב, בוא נמשיך לתכנן איזה ישובים מהאזור נסלק כדי לעבוד."

שני האנשים הוציאו מפות ופנקסים קטנים והתחילו לכתוב ולסרטט.

הרבש"ץ עצר את הסרטון והסתובב לעבר כולם. "מי הבין מה קרה פה?"

איש אחד, רועי, אמר:"אני הבנתי שהם זייפו מסמכים שלא קיימים כדי לפנות את היישוב שלנו והם מתכוונים להמשיך ולפנות ישובים אחרים."

אני ישבתי קפואה. מה, יכול להיות שלא מפנים אותנו? יכול להיות שאני והדס עלינו פה על משהו? הדס הייתה מבסוטה. היא ישבה עם חיוך ענק על הפנים, ולחשה לי כל הזמן שאנחנו נהיה מפורסמות והיא מרגישה בסרט ודווקא 'מתאים לי להיות שחקנית'.

אני עדיין הייתי בפריז בזמן שרואי הסרט הסתודדו.

לאחר כמה דקות הם אמרו לנו שהם יטפלו במה ששמענו, ושכל הכבוד לנו, ושהכי חשוב, לא לספר לאף אחד כלום.

אני והדס יצאנו, והיא אמרה: "תגידי את באמת מאמינה שמה שקרה כאן קרה?"

"כן, ברור," אמרתי, "למה שלא?"

"לא משנה," היא מלמלה, "נדבר מחר. לילה טוב!!"

"לילה טוב!"

למחרת קראו לי ולהדס:

"שלום בנות," פתח איזה בן אדם שלא הכרנו שניראה רציני, "אני יודע שאתן בהלם, אז אני יספר לכם על מה עליתן: היה ארגון פלשתינאי שמטרתו היא לפנות יישובים ביו"ש. אתם עליתם עליהם. מסתבר שאנחנו היישוב הראשון שהם מנסים לפנות. בזכותכם, לא מפנים אותנו!! מחר תצא הודעה לתקשורת ויראיינו אותכן. בזמן הזה יהיו שיחות ביישוב להורים ולילדים, ונספר להם הכל. בינתיים, אנו מבקשים ממכן לא לספר לאף אחד כלום."

וההמשך, אתם וודאי יודעים בעצמכם, לפי איך שהעולם עובד היום…

סוף טוב הכל טוב.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
5 תגובות
  1. לילך הגב

    הודיה זה סיפור ממש מרגש

    דרג
  2. אפרת ברטמן הגב

    זה סיפור ממש טוב אני ממש אהבתי!!

    דרג
  3. אנונימית הגב

    את כותבת ממש מושלם ומצליחה לשלב סלנג בשפה העברית ויודעת לרגש

    דרג
  4. אנונימית הגב

    כולם לעשות לייק!
    זה מושלם!!!

    דרג
  5. אני הגב

    אני מכירה את הודיה והיא סיפרה לי שאת הכל היא כתבה ביום אחד.
    אז תנו לה כבוד

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן