הקלעי הביט בשעונו, וראה כי ההפסקה הגיעה לתומה. תכף ישובו לכיתה הוא וכל המשחקים, כמובן שלאחר עוד דקת משחק, בה יספיק המורה להגיע לכיתה, והם יירשמו כמאחרים. הוא קיבל את הכדור, זרק והחטיא. בראשו היה האיחור שירשום לו המורה, או שתרשום לו המורה. הוא לא זכר מהו השיעור הבא, אך הוא כן זכר שהוא לא מוכן אליו. ספריו, כמו מחברותיו – כולם בארונית, מלבד אלו שעשה בהם שימוש במהלך היום, שרק התחיל.

כתלמיד בתיכון התארכו ימיו, גם בימים בלי המגמות. בחטיבה היה לו יום קצר, יום חסר ויום מלא. בתיכון, התארך יומו החסר היחיד בשבוע ליום מלא, וליום הקצר נוסף שיעור. יום מלא הוא נטול מגמות. איתן – מתארך יומו בכשלושה שיעורים. בסוף יום, כשכל רצונו הוא ללכת הביתה – הוא אינו מעוניין בשעות נוספות. לו היה לו יום חסר – בחורף היה מסיים בשעת השקיעה, ובקיץ – היה מגיע הביתה עוד לפניה. ביום מלא – בחורף הוא יוצא את פתח בית הספר בצאת הכוכבים, ובקיץ – מגיע הביתה ברגעיה הראשונים של השקיעה. את תפילת המנחה יכל להספיק בדוחק רב, אם היה ממהר לביתו, אך לשמחתו התפללו בבית הספר, כבכל מסגרת דתית עליה שמע. בדרכו הביתה הלך מהר. גובהו – אפשר לו ללכת מהר, ולרוץ – עוד יותר, אבל הוא לא מיהר. העדפתו של הקלעי הייתה להגיע הביתה כמה שיותר מהר, אך באופן בטוח, זהיר וחכם. נתיבו היה זה שהיה הכי קצר, אך כלל מעברי חצייה וצמתים מסודרים ומרומזרים, אך אלה שבנתיבו – לא היו ראשיים מספיק עבור מערכת רמזורים. העדפתו הייתה, בין היתר מתוך הרגל, לחכות באור אדום מלהמתין לחסדיו של נהג שיעצור לו, אנשים שהרגיש שהיו מעטים, מדי.

הקלעי שיחק כדורסל. מכאן גם כינויו. שמו היה אמיתי שניידר, אך שמואל, ממציא הכינויים הכיתתי  שזווית החשיבה שלו נתנה לו מעמד זה, המציא לכדורסלן שהיה צמחוני את הכינוי "הקלעי מגינת הירק". הכינוי העלה חיוך על פני שומעיו. רוב החיוכים הועלו לאחר שמיעת העברית המליצית. לא היו לאמיתי בעיות עם כינויים, כל עוד הם רחוקים משמו. הוא האמין כי על שמות להישאר כפי שניתנו. היחידים שהורשו על ידו לקרוא לו בשם חיבה, אחד שמבוסס על עיוות של שמו – היו נותני השם, הוריו. שמו היה חלק ממנו.

בית הספר הוא המקום בו הוא מבלה את רוב שעות היום. בעבר, בתקופת החטיבה, כשעוד יכל לפנות זמן לדברים נוספים – היה משחק כדורסל באופן מקצועי, בשני אימונים בשבוע, ומשחק מדי חודש. משחק חביב היה הכדורסל. כמוהו – גם תחביבו הנוסף – משחק השחמט. עם הגעתו לתיכון – הבין באופן כמעט מיידי שהשנה לא יהיה לו זמן לתחביביו, אם יקפיד על הכנת שיעורי הבית. בחירתו הייתה לכיוון בית הספר, הוא חובתו. עוד בחטיבה ויתר על שחמט תחרותי-מקצועי. לשמחתו היה אכלן מהיר, ואהב כריכים. בכל בוקר היה יוצא מביתו עם חמישה סנדוויצ'ים, את רובם היה גומר בהפסקות הקצרות של חמש הדקות, כמו זו עליה קראתם בהתחלה. מעטות ההפסקות בהן לא ביקר במגרש, או שהיה בכיתה ולא שיחק שחמט, גם אם אכל את אחד מכריכיו בזמן בו חיכה לתורו במשחק, בהפסקה קצרה, או ארוכה. לא היה לו אכפת. את מה שלא יכול היה לעשות בזמנו החופשי – היה עושה בהפסקות.

שגרת חייו נדמית כרגועה. על פניו – יש לו מרווחי זמן בין דבר למשנהו, אך המציאות אינה כך. הוא חי את המציאות, והוא יודע עד כמה היא מתישה. הוא אינו עייף, אך הוא מותש. מאוד.

לו ידע מה היה הולך להיות באותו היום לא היה רוצה להישאר בביתו, כבשאר הימים. אמיתי לא היה מהעצלנים, למרות שגם תיאורו כחרוץ אינו מדוייק להפליא. מנהגו היה לעשות את מטלותיו, ולרוב הגישן כיומיים לפני המועד האחרון. הוא אהב ימיו. מן הרגע בו התאושש – היה מוכן לכל תלאות היום, וממנהגיו היה להיות עליז, שמח, ומעודד, אך כפי שצויין – רק אחרי שהתאושש. אותם רגעים בין צלצול שעונו המעורר לבין סוף התארגנותו, שהיוו את שגרת הבוקר שלו – היה עייף כאילו לא ישן לילה שלם, למרות שהלך לישון מוקדם יחסית לשאר חבריו, בסביבות תשע בלילה. שגעונותיו שונים משלהם, ובהתאם להרגליו – הוא נתון להשפעת לחצם החברתי פחות, והוא שמח בכך. לפחות כך שיער שהמצב.

הקלעי מגינת הירק הוא אמיתי שניידר קם באותו יום שני, והלך לחדר האמבטיה, בו שטף פניו והבריש את השיניים, ולאחר מכן עשה דרכו לארון. מארונו הוציא חולצת פולו, כמו זו שלבש בכל יום כמעט. מכנסי הג'ינס שלו חיכו לו בסבלנות על השידה ליד מיטתו, עוד מיום האתמול. הוא פשט את חולצת הפיג'מה, והחליפה בחולצת הפולו שהוציא זה עתה מהמדף. אחרי שהחליף חולצה, כהרגלו, השלים מראהו במכנסי הג'ינס. אמיתי יצא מחדרו, בעודו מרים את תיק בית הספר על כתפו, עד למטבח הבית, שם כבר החלו הוריו בהכנת כריכי אחיו, בעוד הוא דואג למזונו ליום.

"בי" צעק לעבר ביתו, בעמדו מתחת למשקוף הדלת. בתגובה קיבל איחול ליום טוב, ואז הוא סגר את הדלת, ולא שמע עוד דבר מאיחוליהם, שפסקו בסגירת דלת הבית.

הוא יצא את ביתו. כבכל יום, באותה השעה, צעד באותה דרך מוכרת. ביום הראשון בו הלך הביתה גילה כי האיזור מוכר לו עוד מימי השחמט, ושביתו נמצא מרחק רבע שעה הליכה מבית הספר. מבטו סקר את סביבתו, כמו תמיד, והוא היה ערני לה. תמיד הקפיד להיות ערני לסביבתו, כבר יצא לו ללמוד ממנה המון, ולראות תופעות מעניינות ומשונות. כך נהג. לאמיתי לא נראה היום שונה מאתמול, או מכל יום אחר, לפחות בדרכיו, הן היו זהות ברוב הימים. לא נדרש לו גיוון רב באלה. מבחינתו היה הזמן בין מקום אחד לאחר מיותר, אלא אם בילה בו, או עשה בו משהו מועיל יותר מלהגיע. לו רק יכל לוותר על חלקים אלו ביומו – היה הוא טוב יותר. כך האמין, ולרוב פעל לפי עקרונותיו.

הקלעי מגינת הירק חיבב פילוסופיה, ומחשבת ישראל היה אחד מהמקצועות האהובים עליו. תפילה מעט פחות. אחד מערכיו היה "היה תמיד מצוייד", והוא היה. אמיתי נשא בתיקו חוברת הגהות של ישעיהו לייבוביץ'. הוא הגיע לבית הספר. כמו בכל בוקר – תפילה. לשמחתו היה מצויד באותה חוברת של לייבוביץ', אז הוא החל לקרוא אותה, מהמקום בו הפסיק בפעם שעברה. זכרונו היטיב עם קריאתו, שכללה תחומי עניין רבים.

ר"ח שבט, והתעודות כבר מורגשות. כבכל בוקר, בתפילה קרא את חוברותיו של לייבוביץ', וכבכל בוקר – באין מפריע, עד הלל. בתפילת הלל, באופן חריג ביותר, העז אדם רב עוצמה לקטוע את קריאתו, ולו לא נותרה ברירה, אלא להפסיק. מאמן הנבחרת הצעירה לשעבר בכדורסל, שאימן גם אותו, פנה אליו, ופתח בשיחה. איש שיחה היה, ומאילו שאינם מרפים, עד שנדרש אחד הצדדים ללכת. שמו לב רוסטובסקי, וכאהבתו לשיח, כך אהב את הקשיחות, בה דגל, ועליה הקפיד. נוכחותו מעט העיקה על אמיתי, מכיוון שלא חיבב הפרעות.

לרוב לא הפריעו לא, אבל כשניגש אליו לב קיבל מבט מסוקרן מרוב התלמידים, וכשהסתכל לעבר מחנכו – ראה מעט הפתעה בפניו, ושיער שהבעה דומה על שלו. גם הוא, כמו כולם תהה מדוע ניגש אליו מאמנו לשעבר, למרות שחשב שידע, והשערתו הייתה נכונה.

"אמיתי, כמה אני שמח לפגוש אותך, המון זמן לא התראינו, מה שלומך?" ומבלי לחכות לתשובה – המשיך: "אתה עדיין בכדורסל? שמעתי שפרשת! למה?" עשה עצמו מופתע, למרות שכבר שמע על כך, ורק חיכה להזדמנות להשיבו לתחום. ללא שהות – נאומו קלח: "למה אמיתי? אפילו כינוי תואם יש לך! עכשיו, כשהגעת עד לכאן תעצור? אם לא תתקדם קדימה – מצבך ידרדר אחורה."

לב לא בא בכוונה להציק. לו היה – נדרש למעט יותר מהפרעה לקריאת הקלעי, שמצב רוחו היה נינוח. רוסטובסקי בא במטרה לצרפו חזרה לעסקי הכדורסל, אך לא כשחקן מן השורה, אלא כקפטן הקבוצה. אמיתי סירב בנימוס, אך לב ואופיו לא הניחו. היה עליו להשיג את מבוקשו, או להתקרב למצב בו הצד השני כבר אינו שלו. למרות קשיחותו – לב אדם רגיש, שיודע להקשיב, ולהניח בזמן הנכון, לראייתו. לראייתו – היה זה זמן מושלם, לדבר עם אדם שלא עשה משהו חשוב, ולהשיבו לתחביבו הקדום. סירוב לא התקבל, מנומס ככל שיהיה, או חצוף עד בושה – הוא צריך את שניידר בפנים.

היה על הקלעי להיות תקיף מאוד, וזה בשביל לדחות את הדיון למועד מאוחר יותר, שלא איחר לבוא.

אותו הבוקר, כבר חלף, והפך לצהריים. הכל היה רגיל, ויבש, כביתר ימי שני בשנה. מערכת השעות לא רעה בכלל, אך לצערו כל השיעורים המשעממים, המיותרים והיבשים נדחפו ליום שני. הוא תכנן לא להקשיב בכל השיעורים, אולי יאזין למורה בתנ"ך, המקצוע היחיד שחשוב לו. ערבית – הוא לא ייקח מגמה, ולכן גם לא משקיע בתחום.

"ערבית ספרותית – כמה לא שימושי" היה נוהג לומר לחבריו, רובם הטובים בשכבה בשפה זו. לא היה אכפת לו. עבורו, הגבול בין משהו שתואם את ערכיו לבזבוז הזמן המוחלט היה ברור לו. לצהלת סביבתו – ניסוי דברים חדשים היה אחד מהעקרונות בהם דגל, ולמרות זאת – בחר לא להשיב ללב, שהגיע שוב לדון איתו בנושא חזרתו לכדורסל.

תשובתו שלילית, והפעם הדיון יותר ארוך, ולב לוחץ חזק.

"הצטרף, מה אכפת לך? אתה בכיתה ט', יש לך המון זמן פנוי, ואם תנצל אותו היטב – תרגיש פחות עומס בכיתות היותר גבוהות!" כך נשמע אחד השכנועים, ואמיתי, שלא יישבר, הגיב:

"אכפת לי, יש לי זמן פנוי, אני מודע לכך, ומכיוון שרציתי כזה פרשתי, לא משום סיבה אחרת."

לא היה ברור לו לאן יפנה ומי יוכל להיות לו לעזר, מכיוון שידע שלבד לא ייחלץ מהמעמת אליו נקלע.

"הי, אמיתי, בוא איתי לקפיטריה" צעק לעברו אחד מחבריו, במטרה להצילו, כמו כמה אחרים, שהכירו את רוסטובסקי, וידעו עד כמה חפץ אמיתי לגמור לשוח איתו.

נסיונותיהם עלו בתוהו, וכמוהם גם מאמצי כמה מורים, אלו שחיבבו את אמיתי, אך לא את הכיתה, מכיוון שלא הצליחו ללמד. אופיים היה חלש מדי. בשביל להרפות מאחיזתו של לב – נדרש אדם חזק יותר, אסרטיבי, ועדיף שיהיה מבוגר מרוסטובסקי. אדם שנוכחותו מורגשת, אך כזה שיודע להיטמע. עד שנמצא כזה – אמיתי עדיין בין מלתעותיו של בן שיחו.

"למה אתה לא בא לנבחרת? אתה לא רוצה להיות קפטן?" ניסה לב להלהיב את הקלעי, ללא הצלחה. כשרצה – ידע להישאר אדיש, כמעט בכל מקרה.

הקלעי מגינת הירק הופתע כשהגיעה הישועה מכיוון אחר. הוא חיפש בזכרונו אחר אמרה של לייבוביץ', אמרה במשלב לשוני גבוה, משהו לא מאוד מוכר, כדי שיוכל להסביר אותה, ולהפוך את הקערה על פיה, ולדבר יותר, ואז, באורח פלא, יוכל לומר שעליו ללכת.

"האם לא נהנת בכדורסל?"

"אההההההההה" תהה הקלעי, בזמן שחשב.

"לא נהנת? אל תשקר, לא לי, ובטח שלא לעצמך!"

לא נזכר באף אמרה, או ציטוט. המשיח יבוא, אבל כרגע הקלעי כלוא.

עבור אמיתי – כל שנייה בשיחה הזו הייתה מיותרת. את זמנו החופשי אהב, ולא ניתן לשכנעו, לטוב ולרע. "המשיח יבוא" הייתה אמרת מפתח אצלו, מכיוון שביטאה את מצב המשיח. הוא תמיד יבוא, ואף פעם לא יגיע. זה משיח ה'. משיחו של יונתן הגיע, בצורת אדם אחר, נמוך מלב, אך בעל נוכחות. אופיו התאים לצבע שערו – אופי ג'ינג'י, חזק, שמשיג מה שרוצה, בדרכי שלום, ולא בעימות, בו כל אחד מהצדדים דבק בעמדתו. גישתו שונה, והוא הוכיח שעובדת היטב, ואיתה ניגש לשחרר את הקלעי.

השניידרים – כולם צמחונים, להוציא את האב הטבעוני, ואמיתי בתוכם. ממשפחה דומה הגיע הג'ינג'י שבא לחלצו, אותו הכיר היטב. שם המחלץ שמשון זקס. אדם מבוגר ונמוך קומה, אדמוני ובעל תושיה. האחרונה הנחתה אותו לחלץ את הקלעי מגינת הירק מרוסטובסקי, ולהשיבו לגינת הירק שטיפח בבית הספר.

שמשון זקס חיבב חקלאות, וכמורה – הנחילה לכל. למרות שלא היה מחנך באופן רשמי – את גינת הירק ומעט הטבע שהביא לתוך בית הספר כולם אהבו. "הי, אמיתי, מה אתה עושה? עסוק כרגע, או שאתה יכול לעזור לי במש…"

"הוא בשיחה איתי" השיב לב, מבלי לתת לשמשון להשלים את המשפט.

"ואני צריך ידיים, ועדיף ארוכות, של כדורסלן לשעבר" את המילה "לשעבר" אמר בהדגשה קלה. לב לא נותר חייב: "ולמה לא כדורסלן בהווה, לא עדיף?"

זקס ידע מתי להיות החלטי, ולגמור דברים בזמן, וידע לנהוג כך כשנדרש: "טוב, בסדר, אבל אני צריך אותו, ועכשיו! אמיתי, " פנה אליו " אם אתה יכול – בוא. אם לא – אתה מוזמן להמשיך לדון עם שותפך לשיחה, אך אם אתה משוחח – אני משער שאתה יכול גם לעזור לי.

אמיתי, שהחלטי הוא אינו, לפחות לא כשמדובר בבחירה בין אנשים, הבין, ולמרות זאת נשאר בשיחה, כדי לסיימה.

"אתה יודע שלא תוכל לשנות את דעתי, ויש לי דברים יותר טובים לעשות, כפי שציין שמשון. לכן – עלי ללכת. אולי נמשיך את השיחה במועד אחר, למרות שברור לשנינו שזה חסר סיכוי." אמר, והלך לשמשון, שבינתיים התחיל ללכת. הקלעי מגינת הירק הצטרף אליו, וביחד שניהם הלכו לגינת הירק, עליה נקרא על ידי שמואל.

היום המשיך, והפך לערב. יום ארוך עבר עליו, והוא כבר בביתו, במקלחת. תכף ילך לישון, ויקווה שללב אין אף דבר בבית ספרו ביום למחרת, ובכללי. לא יצא לו לראות אותו הרבה, לשמחתו.

אמיתי נתן למים  החמימים לשטוף איתם את המחשבה הזו, כמו את כל שאר המחשבות, כך נהג. אחרי שיצא מהמקלחת – אכל ארוחת ערב, והלך לישון.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן