השואה שלי

"תפסיק כבר" צעקתי על אבא של אילזה , חברתי מהכיתה. "בבקשה, תפסיק!" המשכתי לצעוק עליו. "מה אשמתנו שנולדנו יהודים?!". עכשיו כבר ממש בכיתי- "תעזוב את אבא שלי!". זהו הזיכרון האחרון מאבי שאמר לי "תברחי, תצילי את עצמך" ושניה לאחר מכן ירו בראשו. לא חשבתי  שבאמת מסוגלים לירות באבי, הרי רק אתמול ביתו אילזה  הוזמנה לביתי ושיחקנו יחדיו.

ברחתי וניסיתי לא לחשוב על מה שקרה ולדמיין שאני טועה ואולי דמיינתי. חזרתי הביתה כולי מתנשפת  מהריצה, וכשנכנסתי למטבח ראיתי את אמי בוכה והיא סיפרה לי שאבא איננו.
במשך שבוע שלם לאחר מות אבי, לא דיברתי עם איש ובקושי אכלתי. הייתי בהלם ולא הצלחתי לעקל את הבשורה המרה שנפלה עליי.

תבינו, נולדתי להוריי לאחר 20 שנה שהם נשואים ובלי ילדים, כשנולדתי השמחה הייתה רבה ובמשך השנים הוריי טיפלו בי כאילו אני הדבר היקר להם מכל. חודש לאחר רצח אבי הבנתי שעליי לעשות משהו לזכרו, ולא יעזור לי להיות כל היום בדילמה ולחשוב "אם רק הייתי עושה… אז לא היה קורה דבר לאבא". מכיוון שזה לא ישנה את המציאות ויעלה לי עוד צער. החלטתי להקים לזכר אבי בית קולנוע, לא משהו גדול כי בכל זאת אני רק בת 13. אבל משהו קטן וצנוע שיעשה לי טוב על הלב. החלום של אבי היה שיקרינו סרט בקולנו ובו הוא מגלם את התפקיד הראשי.

אמי שמחה שחזרתי לשגרה, סיפרתי לה את התכנונים שלי להקמת הקולנוע וביקשתי ממנה עזרה. הייתי בטוחה שתשמח איתי, אך תגובתה הייתה הפוכה ביותר, אמי התחילה לבכות ואינני הבנתי מדוע. לאחר דקה של דממה היא אמרה בלחש שבעוד שבוע עוברים למקום אחר הרחק מן המלחמה שפורצת, הרחק מפולין.

צעקתי ואמרתי לאמי שאני מסרבת לעזוב את אבא, באותן הרגעים לא הבנתי איך אמי מסוגלת לחשוב על כך. אמי הסבירה לי שאין ברירה ושגם לה ממש עצוב אבל היא אמרה שבטוח אבא מעדיף שתעזבי אותו ותמשיכי לחיות חיים טובים גם בשבילו. למחורת,  אמי הכינה לי ארוחת בוקר מפנקת ואמרה לי שהיום אני לא הולכת לבית הספר ונתחיל לארוז לקראת המסע. לא זכור לי יום שבו אמי הרשתה לי להפסיד לימודים ואני שמחתי מאוד. רק באותו הערב הבנתי שאמי לא סתם ויתרה לי על יום לימודים. אלה הגרמנים אסרו על התלמידים היהודים להיכנס לבית ספר, והיא לא רצתה להוסיף לליבי עוד צער.
ואכן לאחר שבוע שלם שבו כל יום ביקרתי את אבי, הבטחתי לו שלאחר שתסתיים המלחמה אחזור לשמור עליו.

ארזנו את הדברים העיקריים שהיה לנו לקחת, והחבאנו את הכלי כסף ופריטים שווי ערך בבית בתקווה שתיגמר המלחה נשוב לביתנו. אמי הסבירה לי שהמסע יערוך זמן רב עד הגעתנו ליעד. ובכדי שלא יתפסו אותנו נצטרך לברוח הלילה.יצאנו לדרך באזור 2:00 בלילה ועברנו דרך בית הקברות להיפרד מאבא. אימא אמרה לי שבעזרת ה', הכל יגמר בשלום ונחזור הביתה. יצאנו מבית הקברות והתחלנו לצעוד לכיוון בית משפחת אהרון. הם כבר חיכו בחוץ מאורגנים ומוכנים להצטרף, אמי העדיפה לא לספר לי שהם באים איתנו, היא רצתה להפתיע אותי. בזמן המסע אוכל לשחק עם רונית, הבת הבכורה של משפחת אהרון. לרונית היו עוד שני אחים: אברהם ומאיר.

בתחילת המסע ממש נהנתי אך מהר מאוד הבנתי שזה לא הולך להיות"כיף גדול". הצטערתי על כך שהסכמתי לעזוב את אבא, וכבר נימאס לי שאנחנו הולכים בחשכה (שלא יראו אותנו) וביום מסתתרים מפני הגרמנים. האוכל החל להיגמר ועדיין לא הגענו למחצית המסע. באחד הימים, הסתתרנו כרגיל ולפתע נשמע קול של הנאצים שצועקים לנו לצאת מן המערה. אמי לא רצתה לסכן אותי, ולכן ציוותה עליי ועל רונית להישאר במערה בדממה.

ישבנו מבוהלות וחוששות לחיי משפחתנו, ולאחר זמן רב שחיכינו ידענו שהם לא יחזרו בזמן הקרוב (אם בכלל). ובפחד גדול יצאנו מהמערה לבדוק מה קרה. היינו מופתעות למראה עיננו, רונית ואני התחלנו לבכות ולא ידענו מה נעשה עכשיו. לפתע הבחנו שיש נקודה באדמה שהיא זזה, ובין רגע חפרנו באדמה ובה ראינו את מאיר. מצבו לא היה פשוט, הוא היה חיוור והשתעל רבות. לקחנו אותו למערה וסיכמנו ביננו שרונית תישאר לטפל במאיר ובינתיים אני אחפש את אברהם.יצאתי מהמערה, ואכן מצאתי את אברהם, אך לצערי נשמתו כבר עלתה לשמיים, והוא היה כבול בכל חלקי גופו. חזרתי עם אברהם למערה לבשר לרונית את הבשורה המרה. רונית ואני קברנו במערה את אברהם. הסברתי לה שבהלוויית אבי, אמי עשתה קרע בחולצתה, וכך עשינו גם אנחנו.

מכיוון שכבר היינו מותשות מהיום, החלטנו שהלילה נישאר במערה. גם כדי לעקל הכל וגם מפני שרונית רצתה להישאר עוד קצת עם אברהם.
בבוקר, יצאתי מהמערה וחיפשתי מקור מים ומזון. בדרכי נתקלתי בחבילת עוגיות שהייתה מונחת בין האבנים.
נזכרתי שזו חבילת העוגיות שאמי קנתה שיהיה למסע, כנראה שלאחר שאמי הבינה שהיא לא תוכל לחזור למערה, הניחה את חבילת העוגיות בתקווה שנמצא אותם.

בתוך קופסת העוגיותהייתה מוטמנת מפה, שמסמלת את דרכינו עד ליעד. למרות שבכלל לא ידענו מהי היעד החלטנו ללכת לפיה.
לפני שעזבנו סימנו על המפה היכן אנו נמצאות, כדי שנדע איפה קברנו את אברהםבתקווה שנוכל לחזור למקום, לאחר המלחמה.

התחלנו להיכנס לשגרה. בלילה צעדנו וביום חיפשנו מקום מסתור ושהינו בו עד צאת החשכה.
באחד הלילות נזכרתי שהיום יום הולדתי, רונית הביאה לי כמתנה את השרשרת שקיבלה מסבתא לכבוד הבת מצווה. באותו הלילה עצרנו בדיוק לנוח קצת ופתאום שמענו בכי שלא נגמר, הלכנו לכיוון הבכי וגילינו שאנו לא היחידות שמתחמקות מהגרמנים. היו עוד הרבה ילדים שהיו במצבנו. רונית ואני החלטנו שעלינו לטפל בדבר, וקבענו שבמשך המסע נאסוף את כל הילדים הבודדים והם הצטרפו אלינו. כך היה, מיום ליום הצטרפו אלינו עוד ילדים ולאחר זמן קצר הגענו כבר לשמונה ילדים. כל אחד מהילדים הגיעה ממקום אחר ומתרבות שונה. אך דבר אחד היה משותף בין כולנו, להתחמק ולהינצל מהמלחמה!

לאורך כל המסע התהלכנו במקומות שוממים, ללא חיי אדם. באחד הלילות ראינו כפר עם ילדים שמשחקים בו, חנויות והתנהלות של חיים רגילה לחלוטין. באותו הלילה היינו כבר עשרה חברה בגילאים שונים. מאיר היה הקטן ביותר ומכיוון שיוסי היה הגדול מבניינו, הוא קבע שאני והוא נלך לרגל על הכפר, לראות מי מתגורר בה. ובינתיים רונית תשמור על שאר הילדים.
בדרך נס, אישה אחת שגרה בקצה הכפר ראתה אותנו וריחמה עלינו, היא הכניסה אותנו לביתה.

מתברר שהיא הייתה יהודייה, אך התנהגה כגויה, היא הייתה חברה במחתרת שהצילה ילדים יהודים.הסברנו לה ששאר חברינו מסתתרים ביערות.
עזבנו את ביתה, לאחר שהיא הבטיחה לעזור לנו לברוח וקראנו לשאר הילדים. מאז יתגוררנו בביתה של האישה עד סופה של המלחמה. העלו אותנו לאונייה ישירה שהפליגה לישראל. וכך קיבלתי את הזכות לעלות לארץ יחד עם חבריי מהמסע.

כיום אני נשואה ליוסי,אימא לשני בנות ובן הקרוי על שמו של אברהם ז"ל (אחיה של רונית).
אמי והוריי רונית לא שרדו במלחמה ומקום קבורתם לא נודע.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן