השינוי / ברכה יאנג (סיפור אמיתי על עלייתה לארץ ישראל)

קטגוריה:

בית ספר:

שם המורה:

נישקתי את הקרקע הקדושה של ארץ ישראל….. רגע רגע רגע! בואו נתחיל את הסיפור שלי מההתחלה.
אז הסיפור שלי מתחיל ככה… זה היה יום רגיל של כיתה ג', בבית ספר 'פוליץ' בניו ז'רסי, ארה"ב. הלכתי לבית ספר כרגיל וכשחזרתי הביתה ראיתי את ההורים שלי משוחחים ביניהם. בהתחלה רציתי לשאול אותם על מה הם מדברים אבל ברגע שבאתי לשאול הם הפסיקו לדבר וקראו לנו כדי לאכול ארוחת ערב. כשסיימנו לאכול הלכתי לאמא שלי וכרגיל היא שאלה אותי איך עבר לי היום? מה עשיתי היום? מה אכלתי? וכו'…. עניתי לה שהיה לי יום רגיל ושאכלתי את כל מה שהיא הביאה לי.
רגע לפני שבאתי לשאול אותה על מה היא ואבא דיברו, היא שאלה אותי עוד שאלה, "קיבלת שיעורים היום מתוקה שלי?" ניסיתי לזכור אם קיבלתי שיעורים או לא אבל לא הצלחתי מרוב שהייתי כל כך סקרנית על מה ההורים שלי דיברו. אז אמרתי לאמא שלי שאני אלך לבדוק ביומן. הלכתי לתיק שלי והוצאתי את היומן. פתחתי את היומן ביום שהיינו והסתכלתי על מה שכתבתי שם. היו שם כמה קשקושים ומתחת לזה היה כתוב: חשבון-ע"מ 138-140 ו: שפה-ע"מ 32-33. החזרתי את היומן לתיק ואמרתי לאמא שלי מה קיבלתי כשיעורים.
חשבתי שהיא תגיב אם התגובה הרגילה שלה שזה, "טוב תפני לך מקום כאן ותעשי. אם את צריכה עזרה, אני במטבח מכינה אוכל לשבת" (כי היא בדרך כלל מתחילה להכין אוכל לשבת ביום חמישי וזה היה יום חמישי) אבל לא, היא אמרה, "באמת? שתדעי לך שמאוד כדאי לך להשקיע בשני המקצועות אבל לעכשיו אני חושבת שיותר כדאי לך להשקיע בשפה." לא ידעתי למה היא כל כך התעקשה שאני אשקיע בשפה אבל הקשבתי לה כי היא אמא שלי וחייבים להקשיב לאמא.
הימים עברו יחסית מהר ובזמן הזה ממש השקעתי בשפה ובאמת השתפרתי. יום אחד כשחזרתי הביתה מיום שהיה בו פעילות (וזה גם אומר שלא קיבלתי שיעורים באותו יום) וכרגיל אכלתי ארוחת ערב. כשסיימתי לאכול באתי לקום וללכת להתקלח אבל אמא שלי עצרה אותי ואת האחים שלי. היא אמרה לנו לשבת. בזמן שהתיישבנו אבא שלי גם נכנס לחדר. כשכולם התיישבו אמא התחילה להגיד שאנחנו עוברים דירה. אבא הוסיף שלא סתם נעבור דירה, אנחנו הולכים לעבור לגור בישראל! אנחנו עשים עלייה! לארץ הקדושה!
באותו רגע סוף סוף הבנתי הכל. הבנתי למה אמא ואבא דיברו, הבנתי למה אמא רצתה שאני ממש אשקיע בלימודים אבל במיוחד בשפה. הייתי ממש שמחה שסוף סוף אני והמשפחה שלי נוכל לגור יותר קרוב לבני דודים, לסבא וסבתא ולעוד משפחה קרובה. אבל מצד שני הייתי עצובה בגלל שאנחנו נעזוב את כל מה שיש לנו פה.
נעזוב את המשפחה שיש לנו פה, אני אעזוב את החברות שיש לי פה, נעזוב את כל המורות שמלמדות אותנו, בקיצור נעזוב הכל. היה לי נורא קשה לדמיין את זה. אבל באותו רגע עבר משפט בראש שתמיד מאיר את המצב רוח שלי כשאני עצובה או כועסת על משהו. המשפט הלך ככה: "הכל לטובה". זה היה המוטו לחיים שלי. עכשיו שאני חושבת על זה שוב עם המשפט הזה בראש אני חושבת שיהיה לי הרבה יותר טוב שם ושאני אכיר עוד בנות וחברות. היה לי כיף לחשוב על זה. אמא המשיכה שאנחנו נעשה עליה בתחילת החופש הגדול, שזה אומר בעוד כמה חודשים ואנחנו צריכים להתחיל לארוז ולהיפטר מכל מה שאנחנו לא צריכים.
הלכתי לחדר והתחלתי להסתכל על מה שיש לי שם. לא רציתי לזרוק כלום אבל ידעתי שאני לא באמת צריכה הכל. מצאתי כמה דברים שבאמת לא רציתי ושמתי אותם בערימה ליד הדלת. הסתכלתי עוד קצת ומצאתי עוד כמה דברים שהייתי מוכנה לוותר עליהם. כשסיימתי לעשות את זה חזרתי לחדר משפחה ואמרתי לאמא שלי שמצאתי כל מני דברים שאני לא צריכה ומוכנה לוותר עליהם. היא אמרה ללכת להביא אותם כדי שהיא תבדוק מה בחרתי. הלכתי להביא את הדברים וחזרתי איתם. הנחתי אותם על הרצפה מול אמא שלי. היא אמרה לי שמה שבחרתי זה בסדר רק אני צריכה לחשוב מה לעשות עם זה. אמרתי לה שאני יכולה למכור לתלמידים בבית ספר שלי והיא חשבה שזה רעיון טוב.
ביום למחורת קמתי בבוקר והתארגנתי לבית ספר. רגע לפני שיצאתי מהדלת, נזכרתי בדברים שאני רוצה למכור. הלכתי לשים אותם בשקית ויצאתי החוצה כדי לא לפספס את ההסעה. שוב היה יום רגיל בבית ספר עד הפסקת האוכל. כשסיימתי לאכול, הלכתי לארגן לעצמי שולחן. מצאתי שולחן והתחלתי לשים את הדברים.
היו כמה בנות ששאלו אותי מה אני עושה כשהן עברו ליד השולחן ואמרתי שאני מוכרת דברים שאני לא צריכה. היו כמה שקנו דברים וכמה שפשוט המשיכו את דרכם. הייתי גם צריכה להכין פתקים של המחירים לכל דבר. קראתי לחברה שלי שעברה ליד. שאלתי אותה אם היא יכולה להביא לי מהכיתה כמה דפים ועט. היא הלכה ואחרי כמה דקות היא חזרה עם מה שרציתי. אמרתי לה תודה והיא שאלה אותי אם אני רוצה עזרה. אמרתי לה, "למה לא" והיא באה לידי מאחורי השולחן. התחלנו לכתוב את המחירים של כל דבר והדבקנו את כל המחירים.
מלא בנות באו אלינו כדי לקנות ואחרי בערך רבע שעה נגמרו לי כל הדברים. בדקתי כמה כסף קיבלתי ומסתבר שקיבלתי כמעט חמישים דולר!! הייתי ממש שמחה.
כאשר הגעתי הביתה מייד אמרתי לאמא שלי שהצלחתי למכור הכל! היא אמרה לי כל הכבוד ושאלה אותי בכמה מכרתי כל דבר. כשאמרתי לה, היא עשתה את כל החישובים בראש ממש מהר ושאלה, "אז קיבלת כמעט חמישים דולר? כל הכבוד מתוקה שלי!! ידעתי שתצליחי. אני מאוד גאה בך!" לאחר כמה ימים, גם עזרתי לאחים שלי לעשות אותו דבר. עזרתי להם לבחור מה הם כבר לא רוצים ולאחר מכן עזרתי להם למכור. הם גם קיבלו משהו כמו חמישים או ארבעים דולר.
עברו השבועות והתחלנו לארוז את הדברים. יום אחד אבא אמר לנו שאנחנו נצטרך לישון אצל דודים שלנו. ממש התרגשתי אבל אחותי לא. היא לא אוהבת לישון מחוץ לבית אלא אם כן זה אם ההורים שלי ועכשיו זה לא איתם כי הם צריכים להישאר בבית כדי לארוז. אח שלי היה בסדר גמור אם זה, הוא גם התרגש.
עברו עוד כמה ימים וחזרתי לבית של הדודים שלי מהבית ספר. כשנכנסתי לדלת ראיתי את אמא שלי. היא רצתה לקחת אותנו הביתה כדי לארוז את מה שאנחנו רוצים. אז הלכנו הביתה וארזנו במזוודה הקטנה שלנו (לכל אחד היה מזוודה משלו) את הדברים היקרים שהיינו רוצים ישר כשנגיע לישראל. אני לא לקחתי כל כך הרבה אבל אח שלי כן. הוא אפילו שאל אותי אם יש לי מקום שאני לא צריכה במזוודה שלי. בגלל שאני לא לקחתי כל כך הרבה אמרתי לו שכן יש לי מקום והוא יכול לשים שם את מה שהוא צריך. מיד כשסיימנו חזרנו לבית של הדודים שלנו.
כשהגענו, אבא שלי נשאר אתנו כי הוא רצה להגיד משהו. האחים שלי הלכו להתקלח ולהתארגן כדי ללכת לישון. אני עוד לא הייתי צריכה ללכת להתארגן בגלל שאני יכולתי לישון בשעה יותר מאוחרת. אבא שלי התחיל להגיד לי שהוא אירגן "סקייפ" בשבילי כי אני צריכה להתחיל ללמוד יותר עברית וברמה קצת יותר גבוהה. הוא גם אמר שהאחים שלי גם יתחילו את זה עוד מעט. הוא כבר היה מוכן אם הטבלת כי אני מתחילה היום. חיכינו כמה דקות עד שה"שיעור" שלי יתחיל. בסופו של דבר אחרי כמה דקות התקשרו אלינו וענינו. התחלתי לעשות כל מיני תרגילים איתה וזה היה לי נורא כיף. כשסיימתי את השיעור התחלתי להתארגן ללכת לישון.
הימים עברו לי מאוד מהר וסוף סוף הגיע היום לפני שאנחנו הולכים לשדה תעופה. ההורים שלי הגיעו לבית של דודים שלי בערך בשעה עשר. ראו על הפנים שלהם שהם היו גמורים מעייפות. הם באו לקחת אותנו כדי לראות את הבית לפעם האחרונה. כשהגענו, כבר ראינו מבחוץ כמה ארגזים יש בתוך הדירה. נכנסנו וזה באמת היה ככה. זה היה כמו מן מבוך כזה בתוך הבית שזה היה כיף. ההורים שלי אמרו לנו שאנחנו נישאר פה שעתיים אז אנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים עד שהזמן נגמר ואם אנחנו רעבים, יש אוכל במטבח.
התחלנו לשחק מחבואים בין כל הקופסאות ואני חייבת להודות שזה היה ממש ממש כיף. כשהיה תורי להיות הסופרת, אני ספרתי עד מאה כי ככה האחים שלי רצו, ואז התחלתי לחפש אותם. היתה לי שיטה שמעוד עזרה בזמן המשחק ובזכות השיטה הזאתי מצאתי אותם ממש בקלות. כמו שאתם יודעים, כשכיף לכם הזמן טס. זו באמת היתה המציאות. זה הרגיש כמו כמה דקות אבל כבר עברו כל השעתיים! ההורים שלי שאלו אותנו אם אנחנו רוצים לאכול עוד משהו קטן. אני אמרתי שאני לא רעבה, וגם אח שלי לא היה רעב אבל אחותי הייתה ממש רעבה. אז בזמן שהיא אכלה, אני ואח שלי המשכנו לשחק.
אחותי סיימה לאכול ואנחנו גם סיימנו לשחק אז חזרנו לבית של דודים שלי. כשהגענו היה לאחותי את השיעור "סקייפ" שלה ומיד אחריה היה תורי. כשכולנו סיימנו את השיעורים שלנו, הלכנו לאכול ארוחת ערב. לא היה לי תאבון בגלל שכל כך התרגשתי, מחר זה היום הגדול! מחר עולים לישראל!! בסופו של דבר כן אכלתי משהו קטן אבל לא הרבה.
הלכתי להתקלח מוקדם כדי שאני אקבל שינה טובה לפני שנלך כי שיערתי שלא יהיו לי מספיק שעות שינה במטוס. מיד לאחר שסיימתי להתקלח אחותי נכנסה למקלחת ואני הלכתי לישון.
ביום למחורת, העירו אותי בשעה חמש וחצי בגלל שלא רצינו לאחר לשדה תעופה. הייתי צריכה להתארגן ממש מהר למרות שלא היה לי כוח מרוב שהייתי עייפה. כשסיימתי הלכתי למטבח כדי לאכול וכבר ראיתי את כולם שם. מסתבר שלקחתי יותר מידי זמן וסיימתי אחרונה. בכל מקרה אכלנו ארוחת בוקר גדולה בגלל שלא רצינו להיות יותר מידי רעבים שאנחנו מחכים בתורים ארוכים.
נכנסנו לאוטו בהתרגשות ובעייפות ולא מעט זמן אחרי זה, כבר היינו בדרך לשדה תעופה. הנסיעה הייתה נורא נורא ארוכה אז הלכתי לישון. אני לא זוכרת כל כך הרבה מהנסיעה בגלל שישנתי אבל אני זוכרת מתי שהעירו אותי. אח שלי צעק את השם שלי ומיד קמתי. הוא אמר שהגענו. בהתחלה לא האמנתי לו בגלל שזה הרגיש לי מאוד קצר והאוטו עדיין זז. אבא שלי הסביר לי שכן הגענו פשוט אמא מחפשת חנייה.
כשאמא שלי מצאה חנייה, כולנו יצאנו מהאוטו. לקחנו את כל המזוודות שלנו ונכנסנו לתוך שדה התעופה. היה שם מאד עמוס באנשים. אני אפילו לא יכולה לספור כמה פעמים דרכו עליי! אבל בסופו של דבר הגענו למקום שבו היינו אמורים להיות והתיישבנו. לקח המון זמן עד שהיינו צריכים לקום שוב וללכת למקום אחר. כשסוף סוף עברנו את כל האבטחה יכולנו להתיישב שוב. עכשיו רק חיכינו למתי שיקראו למי שעולה על המטוס שלנו.
אחרי כמעט שעה קראו לכל מי שבטיסה מספר ***** (אני לא יודעת מה היה המספר טיסה שלנו). מיד קמנו כדי ללכת לתור. היינו דיי מקדימה אבל בכל מקרה זה לקח המון זמן. כשחיכינו בתור, אמא שלי הסבירה לנו שיש שלוש כרטיסים שהם אחד ליד השני ושיש עוד שתיים שהם יושבים ביחד אבל במקום אחר על המטוס. אמרתי שאולי האחים שלי יצטרכו את אמא שלי יותר ממני אז אני אלך לשבת אם אבא שלי במקום אחר על המטוס.
בסופו של דבר עלינו וכמו שאמרתי אני ואבא שלי ישבנו ביחד אם עוד מישהו ואמא שלי ישבה אם האחים הקטנים שלי. שמענו את האישה שמסבירה מה עושים אבל אני כבר ידעתי מה עושים כי הייתי במטוס מלא פעמים לפני זה. היא הסבירה לנו מה עושים במקרי חירום שונים. אחרי כמה דקות היא סיימה והטייס התחיל לדבר. הוא הזכיר לנו שהטיסה היא שתים עשרה שעות אז נורא חשוב שאנחנו נהיה בנוח. אם אנחנו צריכות משהו אנחנו יכולים לפנות לדיילת. לא לקח הרבה זמן עד שהסתכלתי דרך החלון וראיתי שאנחנו זזים. לאט לאט התחלנו לעלות למעלה. היה לי מאוד כיף להסתכל על זה מהחלון. גם כשידעתי שאנחנו רוצים לעלות לארץ, ידעתי שאני חייבת לתפוס את המושב שליד החלון.
התחילו לעלות לי זיכרונות של כל מה שעברתי בארה"ב. כל הדברים הכיפיים שעשיתי ושאני לא אשכח. כל החברות שלי שהיו שם לכל דבר שהייתי צריכה. כל המשפחה שיש לי כאן למרות שידעתי שיש לי יותר משפחה שם בישראל. ידעתי מההתחלה שאני אתגעגע להכל כאן אבל גם הייתי בטוחה שיהיה לי הכי טוב בישראל. עדיין ירדו לי דמעות ואבא שלי הרגיע אותי.
בזמן הטיסה לא הייתי כל כך רעבה ביום הראשון בגלל שלא היה לי תאבון אבל כשקמתי בבוקר הייתי ממש רעבה. אבא שלי העיר אותי כדי שאני לא אפספס את האוכל. יש לי מזל שהוא העיר אותי כי כמה שניות אחרי זה הדיילת באה כדי לשאול אותנו מה אנחנו רוצים לארוחת בוקר. אני שאלתי אם יש טוסט וביצה והיא אמרה כן. היא גם שאלה אותי איזה סוג ביצה אני רוצה ואמרתי ביצת עין. ביקשתי גם שוקו. אבא שלי רצה אותו דבר רק עם מיץ תפוזים במקום השוקו. עבר בערך רבע שעה עד שהאוכל שלנו הגיע. אכלתי בנחת עדיין עטופה בשמיכה שלי ועדיין עם המסכת שינה שלי. היה לי טעים אבל גם הייתי חייבת לטעום מהמיץ תפוזים של אבא שלי. אז לקחתי לו שלוק וזה היה מתוק חמצמץ אבל טעים.

הייתי ממש עייפה בגלל שרק הצלחתי לישון לשעתיים. ניסיתי ללכת לישון שוב אבל לא הצלחתי בגלל שהיה תינוק מאחוריי והוא בכה ללא סוף והוא גם דחף את הכיסא שלי מאחורה. בסופו של דבר הצלחתי ללכת לישון לעוד שעה. אבא שלי העיר אותי שוב כי הוא רצה להגיד לי שאנחנו בעוד שעתיים מגיעים לישראל. מה זה התרגשתי אבל לא רק אני התרגשתי, כל מי שהיה במטוס התרגש. הם התחילו לשיר וכמה מהם רקדו בגלל שעדיין היה מותר לעמוד.
כעבור בערך שעה התחילו לחלק חולצות. היו שלושה צבעים שהיינו יכולים לבחור בהם: טורקיז, אדום וסגול. אני בחרתי באדום אח שלי בחר בטורקיז ואחותי בחרה בסגול. כשהלכתי להחליף לחולצה האדומה שלי ראיתי שכולם הלכו לשירותים כדי להחליף אז חזרתי למקום. הייתה לי עוד שיטה להחליף חולצה בצורה צנועה.
כשסיימתי להחליף חולצה.הטייס אמר ברמקול שבעוד כעשרים דקות אנחנו נוחתים בישראל. התחלנו לרקוד ולשיר עד שטייס החליף את האור שאמר לנו אם מותר לנו לעמוד. מיד כולם התיישבו אבל עדיין לא הפסקנו לשיר. באיזשהו שלב אני גם התחלתי לשיר איתם. הייתה אווירה כיפית במטוס, ופתאום הטייס שוב התחיל לדבר. כולם שתקו והקשיבו. הוא אמר שבעוד כחמש דקות אנחנו נוחתים אז כולם חייבים לשבת. הוא גם אמר להתחיל להתקפל ולא לשכוח כלום. קיפלתי את השמיכה שלי ולקחתי את מסכת השינה שלי. הרגשתי שהמטוס מתחיל לנחות. הסתכלתי מהחלון ובאמת ראיתי שאנחנו יורדים. גם ראיתי את ארץ ישראל הקדושה. התרגשתי מאד!לאחר כשתי דקות הטייס אמר ברמקול שאנחנו הגענו. אני כבר ידעתי את זה כי הסתכלתי דרך החלון.
כולם התחילו לשמוח שוב והתחלנו לעמוד. זה הרגיש לי כל כך טוב לקום שוב כי ישבתי כמעט כל הטיסה. כולם התחילו לשיר שוב ולאט לאט כולנו ירדנו. כשאני ירדתי ראיתי שהיו מצלמות ומסתבר שהכל היה "לייב" בטלוויזיה. זה גם עלה ליו טיוב. הייתה הרקדה, הילדים הצטלמו, היו חיילים שחילקו דגלונים של ישראל ובקיצור חוויה אחת ענקית. אבל הכי חיכיתי לרגע הזה שאני בחוץ. ירדתי לברכיים שלי ונשקתי את הקרקע הקדושה של ארץ ישראל. מיד לאחר מכן הלכתי למצוא את המשפחה שלי. ההורים שלי הלכו להרקדה והאחים הקטנים שלי הלכו להצטלם. הצטרפתי לאחים שלי כי אני גם נורא אוהבת להצטלם ואמא שלי תמיד אמרה שאני מעוד פוטוגנית. אחרי שסיימנו להצטלם לקחתי את האחים שלי לאיפה שההורים שלי היו. גם סיימו את ההרקדה וראיתי את ההורים שלי. כשהגענו אליהם אמא שלי אמרה לי שעוד מעט מראיינים אותנו אז אנחנו צריכים לחכות כאן.
לא עבר כל כך הרבה זמן עד שמישהי הגיעה אם עוד מישהו שהחזיק מצלמה ענקית והתחילה לשאול את ההורים שלי שאלות באנגלית. לקח לי קצת זמן אבל בסופו של דבר הבנתי שהאישה הזאת עם האיש הזה שהחזיק מצלמה ענקית היא זאת שמראיינת אותנו לטלוויזיה. אחרי שהיא סיימה לשאול את ההורים שלי שאלות היא עברה אלינו (לילדים). היא שאלה אותנו מה הציפיות שלנו, למה אנחנו חושבים שעשינו עלייה וכו'… זה לא לקח כל כך הרה זמן עד שהיא אמרה לנו שיהיה לנו יום טוב ושאנחנו עכשיו צריכים ללכת לאולם ולפגוש את המשפחה שהגיעה לכאן.

אז הלכנו לפגוש אותם. מיד ראינו את המשפחה שלנו בגלל שהיה להם שלט ענקי שהיה כתוב עליה "ברוכים הבאים למפחת יאנג!!" (רק שזה היה כתוב באנגלית). אני ואחותי רצנו אליהם כדי לחבק אותם. אף פעם לא ראיתי אותם באמיתי, תמיד הייתי מדברת איתם בפייסטיים. הם גם הביאו לנו עוגות וממתקים כדי שלא נהיה רעבים. אז ברור שהתחלתי לאכול את העוגה כי הייתי ממש רעבה אבל לא סיימתי אותו. אחרי שסיימנו לחבק ולדבר איתם קצת אמא שלי אמרה לי ולאחים הקטנים שלי שאנחנו צריכים ללכת ושנראה אותם בעוד כמה דקות.
כל המשפחה שלי יצאה יחד אם עוד כמה משפחות כדי ללכת לאוטובוס. עלינו לאוטובוס כשהוא הגיע, וזה לקח בערך רבע שעה עד שהגענו לאולם יותר גדול. ירדנו מהאוטובוס וראינו מלא חיילים שעושים לנו מן שביל כזה. כולם החזיקו דגלים קטנים של ישראל והיו גם כמה שחילקו דגלים. הייתה חיילת אחת שהביאה לכל המשפחה שלנו דגלים קטנים.
פתאום בא אלינו מישהו עם עוד מצלמה גדולה ועשה על המשפחה שלנו פוקוס. כולנו עשינו לו שלום והוא עבר למשפחה אחרת. בסופו של דבר הגענו לאולם, מצאנו את בני הדודים, דודי, סבא וסבתא והתיישבנו לידם. עדיין הייתי רעבה אז הלכתי לפינת אוכל ולקחתי כמה עוגיות לנשנש. אבא שלי גם בא כדי לעזור לי להכין שוקו חם. חזרנו לכיסאות שלנו בדיוק כשמישהו עלה לבמה והתחיל לדבר. זה היה לי די משעמם אבל שרדתי את זה. הוא דיבר על זה שהיו כל כך הרבה ילדים בטיסה הזאת ועוד מלא דברים שלא כל כך הבנתי. זה לקח לו שעתיים לדבר על כל הדברים האלה אז פשוט הלכתי לישון על הכתף של אבא שלי. הוא העיר אותי שזה נגמר וכולנו הלכנו למקום שממנו צריך לקחת את כל המזוודות שלנו.
אני והאחים שלי נשארנו בחוץ עם המשפחה שנשארה (כי היו כאלה שהלכו) בזמן שההורים שלי הלכו להביא את הכל. הם יצאו חצי שעה אחרי ואני שוב הייתי רדומה. הם העירו אותי בגלל שהיינו צריכים ללכת. אמרנו להתראות לבני דודים ולדודים שבאו לראות אותנו והלכנו ע סבא וסבתא לאוטו שלהם. זה היה יום נורא יפה בחוץ, היה חמים והשמש הייתה באמצע השמיים. נכנסנו לאוטו והתחלנו לנסוע. הנסיעה הייתה נעימה ושקטה ושוב הלכתי לישון בשלב מסוים. קמתי כשסבא שלי החנה את האוטו. כל המשפחה שלנו יצאה מהאוטו ולקחה את המזוודות. סבא וסבתא עזרו לנו אם זה. נכנסנו לבניין ועלינו במעלית. אני זכרתי באיזה קומה הם גרים בגלל שלפני שנה באנו לבקר אותם בישראל בפעם הראשונה. הם גרו בקומה השנייה. יצאנו מהמעלית וראינו הפתעה קטנה. ראינו את בת דודה של אמא שלי שלא יכלה לבוא לראות אותנו אבל היא כאן. היא החזיקה שלט שהיה כתוב "ברוכים הבאים" בעברית, עוגת גלידה בטעם אוריאו ובלונים. נכנסנו לדירה של סבא וסבתא שלנו, התחלנו לשים את כל הדברים שלנו במקום ואירגננו את המיתות שלנו. אני החלפתי בגדים והלכתי לישון שוב.
כשקמתי, זה כבר היה שבע בבוקר ביום למחורת. הייתי נורא רעבה אז הכנתי לעצמי שוקו וקילפתי ביצה. סבא שלי יצא מהחדר שלו ואמר לי שאמא שלי רצתה להגיד לי משהו אתמול בלילה אבל הלכתי לישון. אז חיכיתי שאמא שלי תקום ובזמן שחיכיתי, עשיתי את השיעור סקייפ שלי. כשסיימתי התלבשתי והתחלתי לראות קצת טלוויזיה.
בשלב מסוים שני האחים שלי התעוררו גם אמא שלי. הם אכלו ארוחת בוקר ואבא הצטרף אליהם כשהוא קם. אמא שלי קראה לי לשולחן ומיד כיביתי את הטלוויזיה ובאתי. היא אמרה לי שהיא רצתה להגיד לי משהו אבל הלכתי לישון מוקדם. היא אמרה לי שבעוד כשבועיים אנחנו מתחילים קייטנה אבל רק לשני השבועות האחרונים של הקיץ ועד אז אנחנו צריכים לקנות דברים לבית ספר.
הימים עברו וקנינו את כל הדברים שהיינו צריכים לבית ספר, רק חיכינו שהקייטנה תתחיל. לאחר כשבוע התחיל הקייטנה אבל לא היה לי כל כך כיף לא ידעתי את השפה אז בקושי יכולתי לדבר עם המדריכים חוץ ממדריך אחד שידע אנגלית. כשהקיץ נגמר עליתי לכיתה ד'. עדיין היה לי קשה עם הזמנים של ישראל אבל הסתדרתי. לאחר כמה שבועות המשפחה שלנו עברה לדירה שהשכרנו וגם הגיעו כל שאר הדברים מארה"ב. לאט לאט הוצאנו דברים ומצאנו מקומות לשים אותם.
חלפו להם השנים והגעתי לכיתה ו'. אני חושבת שכיתה ו' הייתה השנה האהובה עליי ביסודי. בסוף השנה הייתה לנו את המסיבת סיום. עשינו הצגה ובין הסצנות היו כמה ריקודים. ואז הגיע היום האחרון של בית ספר וקיבלנו ספרי מחזור היו שם מלא תמונות וזיכרונות. בסוף הספר היה דף שהיו יכולים לחתום לך ולכתוב ברכה. אני הייתי צריכה להגיד להתראות לכל הכיתה שלי כי הלכתי לבד לחטיבה. הלכתי לבית ספר ‘אמנה’. ואני עכשיו כתבתי את סיפור העלייה שלי וכמה זה היה קשה לתחרות סיפורים.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן