השליחות/ רחל דגניה

סוף סוף עלינו למטוס. המחשבות על הבית המוכר ואהוב , החברות, השכונה עולות ומציפות אותי בגעגועים.    סה”כ, לא הייתי שנתיים וחצי, אבל זה נראה כמו נצח.

1.הבשורה

לפני שלוש שנים השתנו חיי.  אבא שב כהרגלו מהעבודה בערב. היתה אווירה של מתח והתרגשות מיוחדת באוויר. ישבנו סביב השולחן לארוחת ערב כהרגלנו, ואז אבא סיפר: “יש לי בשורות חדשות מהעבודה” .מוזר. בדר”כ אבא לא משתף אותנו מחיי העבודה שלו. והוא ממשיך: “בקשו ממני לטוס לשנתיים וחצי לפלורידה.” נשמתי לרווחה. זה בטוח לא נוגע אלי. אין מצב בעולם שאבא ואמא שלי יצפו ממני לעזוב את החבירות, הלימודים, הבית בו גדלתי.  “תעבירו בבקשה את הסלט” זרקתי לחלל החדר  “שששש…” נשמע מכל עבר “תמר, אבא באמצע לדבר”.  “לא, הוא סיים ” המשכתי והגבתי “וגם את הפשטידה בבקשה”.  “אני לא סיימתי” אבא ענה “אמא ואני החלטנו להיענות בחיוב לבקשה יש לנו עוד חצי שנה…….” בום. כבר לא שמעתי כלום .  מאז הכל התהפך.   כל שיחה פשוטה עם חברתי הטובה הפכה למחשבות טורדניות מה יהיה בעוד חצי שנה.  עם מי אדבר? למי אספר הכל? באיזו שפה אדבר? יבינו אותי?  גם הציונים ירדו משמעותית. איך אפשר ללמוד כשאין חשק? כשאין מוטיבציה?   וכאילו הכל ממשיך כרגיל.   רק הבוקר אורי והראל, אחים שלי רבו על הכיור באמבטיה.  כאילו מה זה משנה בכלל? אין להם פרופורציות בחיים? עוד חצי שנה כבר לא יראו את הכיור הזה יותר. אז מה זה משנה לחכות עשר דקות? פשוט לא מצליחה להבין אותם!   “אתן משוחררות. אל תשכחו להכין שיעורי בית וללמוד למבחן מחר”.  מה? שוב נגמרו הלימודים? כ”כ הרבה חלמתי וחלמתי. לא מצליחה להקשיב.   “תמר, בואי איתנו, אנחנו מחכות לך כבר חצי שעה”   “כן , סליחה על העיכוב אני משתחררת מהמחשבות.” -השבתי.  “מה ? איזה מחשבות? ” רותי לא הבינה  “לא חשוב, בטעות דיברתי בקול.. אז נפגשים היו אחה”צ? ” השבתי והן נענו בחיוב .  סוף סוף לראשונה באותו היום הצלחתי לשקוע בשיחה ולשכוח מהמחשבות. וכך יום יום, שעה שעה המאבק המתמיד והעיקש עם המחשבות. המאבק המתיש שתמיד מנצח. היום הגדול הגיע.  כמובן שכל המזוודות כבר היו ארוזות, לפי ההנחיה של אמא “אף אחד לא הולך לישון  לפני כל המזוודות ארוזות.”  אין לי מושג מה הכנסתי לשם ומה לא. זה גם לא מעניין אותי. גם ככה יהיה שם גרוע.  כל הנסיעה לשדה, צפיתי באחים שלי משחקים, צוהלים וצוחקים.   בשדה התעופה הייתה לי הפתעה נעימה. אחרי שעברנו את הבידוק הביטחוני שמעתי את אבא אומר: “בואו נכנס לדיוטיפרי, נקנה   לתמרמלדה כמה שוקולדים היא נראית קצת מצוברחת..זה בטח ישמח אותה”. כמובן שמיד שנכנסנו לחנות שמענו את הכרוז מכריז:  “טיסה 2563 לעלות עכשיו למטוס מתחילים  המראה” לא התפלאתי. לרגע לא ציפיתי שמשהו יתנהל לטובתי.. וכמובן שעלינו למטוס בלי השוקולדים המובטחים. אבל לפחות המחשבה של אבא כלפי מעט עודדה את רוחי. כל הדרך למטוס אחים שלי רצים וצועקים “מהר, מהר שלא נפספס” “למה את לא רצה?”  מה אענה להם? שאני מייחלת שנפסיד את הטיסה? שאולי מכאן תבוא הישועה?. על המטוס אחי והורי כבר נרדמו. אני לא מסוגלת . פרק שני :משהו חדש מתחיל   “תמרי, בוקר טוב, קומי , תבחרי לך את החולצה הכי יפה שלך ולכי בשמחה לכתה החדשה” אומרת אמא  אוי לא, חשבתי לעצמי.. היום שכ”כ חששתי ממנו – הגיע ,אבא הסיע אותי לכיתה. נפרד ממני בחיבוק ונשיקה. כנראה הוא מאוד מתרגש, כי אף   פעם הוא לא מתנהג כך איתי.  נכנסתי לכיתה . הבחנתי באישה מבוגרת לבושה בקפידה . דווקא נראית די נחמדה,  חשבתי לעצמי. היא פתחה ואמרה:   “הלו*&^%^#$@$%$%&*^$,”לא הבנתי דבר. והיא המשיכה”    !@#@#% #%@$!#% תמר !@#@ $@#%” ואז כולם הסתכלו עלי ומחאו לי כפיים. כנראה היא הציגה אותי, התביישתי.  מעתה ואילך לא הבנתי מילה..

אז החלטתי לכתוב ליומן : יומני היקר שלום, אף אחד לא מבין אותי, מלבדך. הילדים בכיתה לא מבינים אותי, המורים לא מבינים אותי ואפילו המשפחה שלי כבר לא מבינה אותי. אני ממש אובדת עצות. מרגישה זרה. זה לא הבית שלי, לא הכתה שלי ולא הארץ שלי. הבוקר התעוררתי בחדר החדש, הלכתי לשרותים הצמודים לחדרי, צחצחתי שיניים התלבשתי וירדתי למטבח לשוקו וטוסט. כמו בכל בוקר רגיל. רק שהפעם הוא לא היה רגיל. בעודי שותה את השוקו מוצפות בי מחשבות: איזה יום יעבור עלי היום? אבין את השפה? אתחבר לילדי הכיתה? אוהב את המורים ? איך יהיה החומר הלימודי? קשה או קל יותר מבישראל? אמא הסיעה את אחי הגדול דוד ואותי לבית הספר אבא פיזר את אורי, הראל ונטע במעונות ובגנים. הגעתי לכיתה. המורה הציגה אותי ולא הבנתי כלום ! (חוץ מהמילה תמר כמובן), והושיבה אותי שורה ראשונה באמצע. היה נדמה לי שאמרה שיתנהגו אלי יפה, אבל אני לא בטוחה. התיישבתי והוצאתי מחברת מתמטיקה. איך ידעתי? כי כך כולם הוציאו. דווקא שמחתי. אני די טובה במתמטיקה. אבל בשנייה שלאחריה 4 המצב רוח שלי נפל. הכל היה באנגלית! לא הבנתי כלום! איזה שפה מעצבנת! כ”כ לא ברורה! סוף סוף צלצל הפעמון להפסקה. כל הכתה שיחקה כדורגל, אבל כדורגל מוזר כזה.. לא ידעתי את הכללים וגם אף אחד לא טרח לנסות להסביר לי, אז בליתי את ההפסקה הראשונה בצד לבד! ואז הגיע עוד שיעור ועוד הפסקה. ועוד שיעור ועוד הפסקה. ולא הבנתי כלום. בליתי את כל השיעורים בבהייה במורה, ובמחשבות: חשבתי על הבית שלי, החברות שלי, המדינה שלי. ועכשיו, בשיעור האחרון אמרתי לעצמי שאני לפחות אעשה משהו מועיל, מאשר סתם לבהות ולחלום. אז החלטתי לכתוב לך. בתקווה לטוב, תודה על ההקשבה, תמר.

הפסקת צהריים . כמובן שאני יושבת לבד בקפיטריה, אבל היי, סוף סוף קול מוכר ברקע.קולו של צחוק ושמחה. הידד! אבל מי זה? “Yossy, give me your headphones(יוסי, תעביר את האוזניות שלך) ” זה דוד. אח שלי. יושב עם חברים שלו וצוחק. “I love this songs (אני אוהב את השירים האלו)” למה הוא משתלב כ”כ בקלות ולי כ”כ קשה?? מהרגע שנכנסנו לאוטו, דוד לא מפסיק לדבר..” וואי איזה יום מטורף היה לי! נהניתי מה כ ל . החברים מדהימים כאן , המורה פגז. מלמד לעניין. הבנתי ה כ ל ” ככה זה, הרהרתי לעצמי, דוד טוב בהכל ואני לא טובה בכלום אבל סוף סוף חוזרים הביתה. “תמרי , תפרקי בבקשה את הארגזים בחדר שלך. שתרגישי בו נעים” אמא בקשה. רציתי לענות לה שנעים אני בטוח לא ארגיש, אבל לא היה לי כח אפילו לענות, אז הלכתי בשקט לחדר לפרוק. אני פורקת את הארגזים. הארגז הראשון- בגדים דווקא י יפים הבאתי לי. השני – ספרים שאין לי סבלנות לקרוא אותם. פתחתי את השלישי – וראיתי את המכתבים. המכתבים שחברותי רשמו לפני שנסעתי.. “מבטיחות לשמור על קשר. מתחייבות להתעדכן כל יום בנעשה..” דמעות כיסו את עיניי. לא המשכתי לקרוא. גם לא ראיתי כלום. רציתי להתקשר אבל לא היה לי מצב רוח, אז סתם שכבתי על המיטה, ונרדמתי. דפיקות בדלת העירו אותי. זאת היית אמא :”תמרי בואי לאכול ארוחת ערב .כולם כבר בשולחן איך את לא שומעת? הכל בסדר? איך היה בבית ספר? הכרת חברים חדשים?” “בסדר” עניתי בקול רפה. כשבתוך תוכי ידעתי ששום דבר לא בסדר. קמתי מהמיטה, שטפתי פנים ,והלכתי לארוחה.  “איך היה היום בבית ספר?” פנה אלי אבא ,ודוד הוסיף ושאל: “למה ישבת לבד בארוחת צהריים בקפיטריה ?” ופתאום גם אמא הצטרפה “מאיזה שיעור נהנית הכי הרבה? ” התפוצצתי מבפנים . איך הם לא רואים ?? לא ידעתי מה לענות. ופתאום זה קרה – פרצתי בבכי , בכי של כאב, בכי של עצב. בכי של שחרור. ורצתי לחדר. “חכי תמרי, מה קרה?” אמא רצה אחרי , אך מיד נעלתי את הדלת . לאף אחד כאן לא אכפת ממני. אף אחד פה לא רואה אותי. “תמרי, תמרוש, בבקשה תפתחי לנו. אנחנו רק רוצים בטובתך. אנחנו אוהבים אותך . אם לא טוב לך פה אנחנו עכשיו שבים לישראל” נשמע קולה של אמא מהעבר השני של הדלת. שקעתי שוב בחלומות. ואז בבת אחת זה היכה בי – לי אכפת ממני? אני רואה את עצמי? אני נותנת לעצמי את הקרקע שיהיה לי השתלבות קל? אני מנסה למצוא חבירות? ללמוד את השפה החדשה? המחשבות עייפו אותי. וכנראה נרדמתי. בלי מקלחת, בלי צחצוח שיניים בלי פיגמה, אבל עם ההכרה הכי חשובה: שאני צריכה לתת לאמריקה : הזדמנות שניה. פרק שלישי -הזדמנות שניה לאמריקה שמש מהחלון מסנוורת ועוטפת אותי. מה זה? השעון מראה על השעה 9:00 מאוחר . ” אמא, למה לא הערתם אותי? אני מאחרת לכיתה” קראתי לאמא, והיא ענתה ” הכנתי לך בוקר הפתעה!” ניחוחות הפנקייקים האהובים עלי עלו מהמטבח ועשו את שלהם, במיוחד לאור העובדה שפספסתי ארוחת ערב אתמול.. “תמרי, אני מרגישה שעובר עליך דברים לא נעימים וחשוב לי לדבר אתך עליהם, יותר מכל . יותר חשוב לי מהלימודים.” אמרה אמא “טוב ” עניתי. ישבנו ושוחחנו ופרקתי הכל. על אמריקה ,הבית ספר המשחק בהפסקה ,ארוחת צהריים בקפיטריה, המכתבים מחברות שלי , התסכול ,והשפה. עד שנרגעתי לחלוטין. “אז עכשיו פותחים דף חדש? ” צחקה אמא ” פותחים דף חדש” השבתי בחיוך גם אני . תמרי רדי עם התיק שלך לאוטו. אחכה לך שם. אקח אותך לבית הספר היום”. קראה לי אמא. נכנסתי לאוטו בחיוך קורן. “בוקר טוב ילדה אהובה שלי” אמרה לי אמא במבט מלא חום והערכה ” אני חייבת להצליח! ” חשבתי לעצמי. ” אני לא יכולה לאכזב את אמא וכולם ” נפרדתי מאמא בנשיקה ונכנסתי לכיתה. שעת ההפסקה הגיעה. “היי תמר שמעתי שבאת מישראל רוצה לבוא לשחק איתנו במשחק כל הכיתה הולכת אתמול לא נגשתי אלייך כי היית מאוד עצובה ולא רציתי להכעיס אותך יותר” מה זה? אני שומעת משהי פונה אלי בעברית? אולי אני הוזה? אולי אני כבר כל כך טובה באנגלית שאני מתרגמת את זה לעברית? הייתי מבולבלת. חייבת לשמוע שוב. “WHAT??”, והקול מהילדה המתוקה שוב אמר: “הי תמר שמעתי שבאת מישראל רוצה להצטרף למשחק? אני אסביר לך איך משחקים. הוא ממש פשוט וקל להבנה..  מתנצלת שאתמול לא נגשתי אלייך כי היית מאוד עצובה ולא רציתי להכעיס אותך יותר” הרגשתי מבולבלת מאוד. עניתי: “כן. אני רוצה . אבל אני לא יודעת אנגלית. מה אעשה? ומה זה ? איך את יודעת עברית? וגם איך קוראים לך?” עניתי “אה, אוי, סליחה, שכחתי להציג את עצמי. שלום, קוראים לי נגה . לפני בערך שנה אמא שלי הייתה צריכה לנסוע לכאן לענייני עבודה, וההורים שלי החליטו להיענות בחיוב לבקשה. בהתחלה הייתי עצובה אבל אחרי קצת זמן כבר שמחתי שוב. יש פה אחלה של אנשים. כשהגענו לאמריקה לא ידעתי שום מילה באנגלית אבל תוך חודש כבר קלטתי את השפה אל תדאגי .. וגם מצאתי חברים ועכשיו אני כבר לא רוצה לחזור לארץ כל כך טוב לי פה” הזוי. הייתכן דבר כזה? יש יהודי שלא ירצה לשוב לישראל ? לארץ שלנו? אבל הבטחתי לנסות. הצטרפתי למשחק – ולא הייתה מאושרת ממני! וכך יום ועוד יום אט אט השתלבתי. הכרתי את המורים והמורות. את החבירות. ואפילו הזמנתי אלי הביתה. אין ספק שהאנשים באמריקה אנשים נחמדים ביותר! אחרית דבר “אף אחד לא הולך לישון  לפני כל המזוודות ארוזות” אמרה אמא. מחר שבים לישראל. הביתה. לחבירים. למשפחה. הביתה. לא נרדמתי כל הלילה. אני לא מאמינה שאני הולכת לעבור את זה שוב. להיפרד מהמוכר והאהוב. יצאתי מוקדם לבית הספר. רציתי לבלות את השעות האחרונות שלי באמריקה עם החבירות. נפרדתי בדמעות וחיבוקים מכל אחד ואחד. שנתיים וחצי בילינו פה. אספתי חוויות מפה. התפתחתי וגדלתי פה . בהחלט היה מהנה. אבל, אין כמו הבית. סוף סוף עלינו למטוס. המחשבות על הבית המוכר ואהוב , החבירות,   השכונה עולות ומציפות אותי בגעגועים. סה”כ, לא הייתי שנתיים וחצי, אבל זה נראה כמו נצח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן