השעה הייתה אחת וחצי בלילה. המזוודות היו מוכנות. והכי חשוב אישורי היציאה היו מונחים על השולחן בסמוך לכרטיסי הנסיעה.
כולם הביטו אחד על השני מתוחים וביעקר לחוצים, כמעט כולם, כולם חוץ משרה שישבה שם, ישבה וחיכה, אולי זה היה מפני שלא ידע את האמת, לא את כל האמת!
למעשה היא לא ידעה כמעט כלום, לא של מי החתונה או מתי חוזרים או אפילו למה כל המזוודות?! היא נגשה אל חנה אחותה, ושאלה אותה של מי החתונה ומתי יגיעו, חנה אמרה לה שהיא לא מרגישה כל כך טוב וגם לא כל כך יודעת…
הבית היה ריק, חוץ מהמזוודות והארגזים שמילאו את הסלון ואלפי הספרים שהיו שפוכים בחדרים. שרה העריכה שהם נוסעים לחודשיים או שלוש הרי כמעט כל הבית היה מרוקן מרוכשם של משפחת חיימוביץ.
שרה חיכתה כל כך ללבוש את השמלה, היא התאימה לה בדיוק והשתלבה באופן מושלם עם עינייה הירוקות ושערה הכתום שהסתלסל על שמלתה הלבנה באופן מדוייק. היא התעקשה לקבל שמלה בדיוק כמו של אחותה. אבא של שרה וחנה, יעקב. אמר לכולם להיכנס לאוטו ושרה מאוד התרגשה, לא רק מהחתונה אלה גם מהנסיעה, היא רצתה לדעת איך זה מרגיש. היא לעולם לא הייתה לפני כן ברכבת. היא נכנסה לאוטו ולאחר כשעתיים הם כבר היו ברציף, יעקב העביר לשומר את כרטיס הנסיעה שלו ואת אישור היציאה,אחר כך הגיעו תורם של חנה ושרה הן עשו בדיוק אותו הדבר. תורה של אמם, דינה הגיעה-היא הגישה את המסמכים לשומר. הוא הביט בהם וקרא לחברו, הם התחילו לדבר ביניהם ודינה התחילה להחוויר… יעקב ניגש לשומרים ותחב משהו לכיסם, משהו שנראה כמו חבילה גדולה של שטרות. השומרים הביטו אחד בשני ולאחר מכן החזירו את המסמכים לדינה. היא נרגעה מעט והם נכנסו לרכבת. פתאום נשמע ברחבי הקרון-“הנסיעה מגרמניה לצרפת יוצאת לדרך.” יעקב נשם לרווחה והביט בחנה שהגניבה חיוך, ולאחריה בשרה שחייכה אף היא עד שנרדמה…
קולות חזקים נשמעו ברחבת הקרון: “כל הנוסעים מתבקשים לרדת מהרכבת!”
“הגענו לצרפת?!” שאלה שרה, יעקב הנהן. הם ירדו מהקרון והמשיכו לאסוף את המזוודות ופנו לצאת מהרציף כשלפתע נשמע-“הם יהודים, תעצרו אותם!” אבא הביט בחנה היא הנהנה והתחילה לרוץ כך עשו גם שאר המשפחה, כשפתאום חנה מעדה ונפלה, אביה עצר. והתחיל לרוץ לעברה כשהדמעות מכסות את פניו,היא לחשה לו שיחזור! לפחות יוכל להגן על שרה ודינה, הוא לא הסכים הוא בכה היא הביטה בעינו ואמרה לו: “אני אשאר בחיים, מבטיחה!” הוא הנהן ורץ לשרה ודינה. לאחר כשתי דקות של ריצה הם הצליחו לצאת ולהתחבאות מהגרמנים שהיו ברציף ואמורים לנסוע את כל הדרך חזרה לגרמניה… האוטו של בלה, דודתה של שרה חיכה בחוץ.
~כעבור 18 חודשים~
9.8.1944
שרה קמה כרגיל בשעה שבע לבית הספר, היא ארזה את תיקה ופנתה לצאת מהבית ביחד עם אמה, הם הגיעו לבית הספר. אמה אמרה לה להתראות, חיבקה אותה ויצאה מהשער. השיעור הראשון היה מתמטיקה, שרה אהבה את המקצוע הוא גרם לה לחשוב ולא רק להסתמך על הזיכרון… השיעור השני והשלישי היו משעממים, הם למדו על ישו וכול מיני דברים ששרה ידעה שהם לא נכונים….
בשיעור הרביעי המורה מריה לא הגיעה אז היה שיעור של משחקי חברה. בשיעור החמישי למדו בכיתה אנגלית, ומכיוון ששרה כבר יודעת אז נתנו לה ללכת לספריה ולקרוא ספרים.
כשהפעמון נשמע שרה לקחה את תיקה ויצאה מבית הספר לכיוון החנייה, לחקות לאמה. לאחר מספר דקות דודתה בלה חנתה ויצאה מהאוטו. היא סימנה לשרה שתבוא, שרה לא הבינה למה בלה לוקחת אותה אבל הניחה שזה לא משנה. היא החזירה לדודתה חיוך והתקדמה לעבר הרכב. היא נכנסה ולאחר כשתי דקות שאלה את דודתה למה היא לוקחת אותה. בלה הסבירה לה שדינה לא מרגישה כל כך טוב אז היא בקשה ממנה לקחת אותך…
הם הגיעו הביתה, דינה שכבה על הספה עטופה בהרבה שכבות. שרה רצה אליה, אבל לא התקרבה יותר מדי בשביל לא להידבק… בערב יעקב חזר הביתה ולקח את דינה לבית הרפואה. דודה בלה נשארה לשמור על שרה עד שהם יחזרו. לאחר מספר ימים אבא חזר הביתה וביקש משרה לבוא לחדרו, הוא הסביר לה שאמה חולה במשהו שנקרא- “דלקת ריאות” שרה ידעה שזה ממש מסוכן ולא כל כך ידעה מה לחשוב… הוא המשיך ואמר שהרופאים אומרים שהיא במצב די טוב ובעוד כשבוע היא צפויה להשתחרר. שרה שאלה אם אפשר לבקר אותה ואביה אמר שכן ואפילו ממש עכשיו. הם נסעו ביחד עם בלה. לאחר כשעה הם הגיעו ויצאו מהאוטו לכיוון דלת גדולה שהובילה למסדרון ארוך שבסופו עמד חדר מספר-123 שרה שאלה את אביה אם זה החדר, הוא הנהן. שרה פתחה את הדלת ורצה לחבק את אמה, לא היה לה אכפת שזה מדבק היא כל כך התגעגעה אליה, אמה שאלה אותה איך היה לה בבית הספר והיא ענתה שבסדר. לאחר שעה של דיבורים האחות נכנסה לחדר ואמרה שדינה צריכה לנוח ולכן מוטב שילכו. אז יעקב שרה ובלה חזרו הביתה. יום למחרת יעקב נסע לבדו לבקר את דינה וחזר עם חיוך גדול… הוא אמר שמחר אמא תשוחרר הביתה, ההחלמה שלה הייתה מהירה מהרגיל, שרה חייכה ורצה לחבק את אביה לאחר מכאן אביה אמר לה ללכת להתקלח וללכת לישון….
למחרת בבוקר יעקב חזר עם אמה של שרה, שרה רצה אליה וחיבקה אותה, חיבקה ולא הרפתה היא פחדה להרפות, היא כל כך התגעגעה, היא התחילה לבכות אבל לא בגלל אמה אלא בגלל שאמה כל כך הזכירה לה אותה, את אחותה חנה שאיבדה לפני יותר משנה, היא לא בדיוק ידעה איך אך לא רצתה לשאול את הוריה. האחות שכל כך אהבה נאבדה לנצח! היא לא רצתה להיות בלעדיה לשנייה ועכשיו לא ראתה אותה כבר יותר משנה והכי נורא- היא ידעה שגם לא תראה אותה…
למחרת בבוקר דינה העירה את שרה שוב, מה שלא היה בימים האחרונים היא חייכה והתארגנה במהירות. הם יצאו מהבית והתקדמו לעבר בית הספר. כולם הביטו בהן ברחוב אבל הן התעלמו. בשבועות הבאים כל המבטים כבר הפכו לשגרה…
שרה עמדה סמוך לעדן החלון לבושה בשמלה הלבנה ותלתליה היו מפוזרים, אמה דינה ביקשה ממנה שתוריד אותה, הרי היא יודעת שזה מזכיר לה את מה שהיא כל כך רוצה לשכוח, היא הנהנה. ולאחר כמה דקות היא כבר חזרה אליה עם הפיג’מה, היא שאלה את אמה מה בדיוק קרה באותו לילה. ואמה, אמה לא רצתה לענות אבל ידעה שהיא חייבת…
“לא באמת נסענו לחתונה, התחיל להיות מסוכן ליהודים בגרמניה. והיינו חייבים למצוא סיבה לצאת משטח גרמניה אז אמרנו לממשלה שאחותי מתחתנת כנראה שכשהגענו לצרפת -עלו עלינו עלינו ,התחלנו לרוץ ידענו שברגע שנצא נוכל להכין זהות חדשה ולהתחיל מחדש, אבל פתאום חנה מעדה ואביך רץ אליה הפער בינו לבין השומרים הצטמצם! היא אמרה לו שיעזוב ויעזור לי ולך , הוא לא רצה. אבל הבין שהוא לא יצליח ומוטב שלפחות את תינצלי הוא הסתובב ורץ אלינו.”
שרה המשיכה ושאלה את אמה אם בגלל זה כולם מסתכלים עליהם כל הזמן?! אמה אמרה לה שכנראה שכן, אבל אין להם הוכחות לכך שמשפחתם באמת יהודיה אז הם מוגנים.
השעה הייתה שבע בבוקר, כרגיל שרה התעוררה והתארגנה לבית הספר. היא התלבשה אכלה ויצאה ביחד עם אמה לכיוון בית הספר, כרגיל נשלחו אליהם מבטים עד שמישהו זרק לעברם אבן והתחיל לצעוק: “יהודים, הם יהודים!!”
דינה תפסה את שרה והם רצו לעבר הדירה, כשהגיעו לדירה שרה שאלה את אמה איך כולם יודעים שהם יהודים הרי היא בעצמה סיפרה לה שהם מוגנים…..
אמה התחילה לגמגם-“כנראה הם התחילו למצוא הוכחות…אנשים התחילו לפתוח את הפה….אנשים רואים יעשו הכול נגד יהודיים…”
השעה הייתה שתיים בלילה, הוריה של שרה העירו אותה והסבירו לה שמסוכן להם להישאר בצרפת ואי אפשר לברוח וגם אין כל כך לאיפה… היא שאלה מה נעשה והם הסבירו לה שיש מנזר בעיר שהסכים לאמץ אותה”יהיו עוד בנות יהודיות ביחד איתך, את לא צריכה לדאוג, אנחנו נחזור בסוף המלחמה ולבינתיים כדאי שתתחבאי, אמרו לכול היהודים לבוא מחר לכיכר המרכזית אבל את כבר תהי במנזר… “
היא שאלה מתי תצא לדרך, כשפניה היו מלאות בדמעות. הוריה ענו לה שעוד שעה,ועכשיו שתארוז תיק קטן והם יסבירו לה מה הולך לקרות, היא הנהנה ורצה לחבק אותם הכי חזק שאפשר, היא חבקה ולא הרפתה, היא לא רצתה להאמין לזה, היא רצתה כבר לקום ושכל זה יהי סתם חלום רע…
אבל היא הייתה מספיק גדולה בשביל להבין שמהחלום הזה לא מתעוררים…
היא רצה לחדרה ומיד דחפה לתיק בית הספר כמה פיג’מות, בגדים, 3 פרוסות לחם וכמה חבילות של כסף שאביה הביא לה…
היא לבשה את השמלה הלבנה בשביל שתשמור עליה, היא הרגישה יותר מוגנת ככה….
היא סגרה את התיק, השליכה אותו בחדר ונשכבה על המיטה, היא התחילה לבכות, זה כבר היה יותר מדי בשבילה, הכול היה יותר מדי, לאבד את אחותה, לעבור לגור בארץ אחרת ועכשיו גם להשאיר מאחור את הדבר היחיד שנשאר לה – את המשפחה ואת ההורים שכל כך אהבה…..
לאחר כעשרים דקות היא נעמדה, לקחה את תיקה והתקדמה לכיוון הוריה. היא נכנסה לחדרם ושאלה אותם איך היא מגיעה למנזר. הם התחילו להסביר:”עוד מספר דקות תבוא משאית להבריח אותך, את תתחבאי בין שקיות האורז עד שתצאו מהעיר, כשתגיעו לחווה הנהג יצפור פעמיים זה יהיה בשבילך הסימן לצאת מהמשאית ולהתקדם לעבר מבנה גדול עם שער ברזל גדול, זה המנזר…”
דפיקות נשמעו, אמה של שרה אמרה לה שהנהג הגיע ומוטב שתצא, שרה הביטה בהוריה והתחילה לבכות היא אמרה להם שהיא לא רוצה לעזוב אותם, הם חיבקו אותה חיבוק שכאילו נמשך לנצח.
הדפיקות התחזקו, שרה הביטה בהוריה ואמרה להם שהיא אוהבת אותם, הסתובבה והלכה לדלת.
היא ירדה עם הנהג במדרגו שהובילו לרחוב, היא ראתה משאית גדולה, הנהג פתח את הבגז’ והיא נדחפה אל מאחורי שקיות האורז, ואכן ראתה שם עוד ילדות שנראו בערך בנות גילה, פתאום בקצה המשאית היא הבחינה בלנה, לנה הייתה ילדה מכיתתה וחברה טובה שלה, שרה מעולם לא ידעה שהיא יהודייה. פעם ראשונה הערב היא חייכה, היא הרגישה סוף סוף מוגנת וכל כך שמחה שגם לנה באה. היא נפנפה אליה, לנה הרימה את ראשה וחייכה אף היא, שרה התיישבה לידה וכך כל הנסיעה הם ישבו ונתנו יד אחת לשנייה.
לאחר כשעתיים נשמעו שתי צפירות, הבנות נעמדו ויצאו בזהירות מהמשאית, הם התחילו ללכת לכיוון מבנה ישן וגבוה שעמד כמאה מטר מהם, פתאום נשמעו צעקות כולן התחילו לרוץ, יריות נשמעו, היד של שרה התנתקה מידה של לנה היא המשיכה לרוץ. לאחר כמה שניות היא הסתובבה וראתה חייל גרמני אוחז בלנה,לנה צעקה לשרה שתמשיך לרוץ ושלא תסתכל לאחור, שרה הסתובבה והמשיכה לרוץ פתאום -בום- נשמע בכל הרחוב שרה פרצה בבכי היא לא ידעה מה לעשות הבן אדם האחרון שנשאר לה גם הוא נעלם מול עינייה היא כל כך כעסה על הגרמנים והבטיחה לעצמה שהיא תשרוד ותעלה לישראל ותקים משפחה בארץ הקודש! היא המשיכה לרוץ עד שמעדה לתוך שיח ונרדמה….
השמש האירה אותה בהתחלה היא לא הבינה אבל נזכרה מיד, מולה עמד שער ברזל גדול. היא פסעה לעברו לאט וכל שניה שעברה כאבה יותר מהקודמת.
היא פתחה את השער, חריקות נשמעו היא המשיכה לצעוד בשביל שהיה מפוזר בוורדים יבשים היא נעמדה מול דלת עץ גדולה, היא הקישה בה שלוש פעמיים והביתה ברצפה. הדלת נפתחה וקול עדין אמר-“תיכנסי בבקשה” היא מעט נרגעה והרימה את ראשה. היא לא הצליחה לזוז מולה עמדה נערה עם שמלה לבנה בדיוק כמו שלה היא רצתה לדבר אבל לא הצליחה להוציא מילה מפיה, הם הביטו אחת בשניה ולא הצליחו לזוז.
“יש כאלו שיגידו שזה הסוף, אבל פה זו רק ההתחלה…”
