ולפעמים, שוב נפשי חוטפת מהמורה
וקול פנימי צועק, אין כוח לתורה ;
והנה הן עולות, מחשבות הכפירה
איפה הדבר ששולט על הבריאה.

אך מהר מאוד, היצר הטוב שולח תירוצים,
הם מגיעים מהר מאוד, ממש כמו חיצים;
אך מכולם מתעלם, רק אחד מביט מן החריצים,
ואומר, תמיד תזכור, אנו רצים והם רצים.

אך נפשי ממשיכה בקול עז לצרוח,
איפה היית אז, שעמך חלף עם הרוח;
איך בין המשרפות, ההופכות את האדם לאפר רך,
איך בוודאי גם שם, נמצא ה' יתברך.

והנה הוא חוזר, למזלי לא ירפה הוא לעולם,
זכור מה כתוב בספר, אשר החזיר רוב עם;
ונזכר אני בצידוק הדין, אשר לו משמעות ברורה,
כל מה שהוא עושה, הכל תמיד לטובה,
למרות שאין לי מושג איך זה עולה על המגפה.

ומנסה אני להידמות למשה, בעל הענווה הגמורה,
ולשלמה המלך, אשר כינה את עצמו בהכנעה עצומה,
"נער קטן אנוכי" כינה את עצמו, ולכן אין לי ברירה,
אלא להאמין שאנוכי עפר ואפר, ומעשיך, הכל לטובה.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן