זה התחיל באפס עגול על דף נקי מתשובות,

עומד מולי כמכשול שזועק ללא הרף "תרים ידיים, אתה לא מסוגל".

והתעודה בסוף השנה, שרק הוכיחה את מה שכבר ידעתי,

ולא הותירה רצון להמשיך בכלל.

והיום ההוא, בו מצאתי את עצמי ברחובות,

חושב איך שהעולם מסתובב כמו גלגל.

ואני רק רציתי שיאמינו בי.

אני זוכר איך ראיתי הורים מחבקים את ילדם המוצלח,

ולא רואים שיש גם כאלה שרוצים שידברו גם עליהם בגאווה.

וכשלא קיבלו אותי לעבודה, בתואנה שיש להם מספיק עובדים,

אני ידעתי, שיש להם סיבה טובה.

וכשניסיתי להבין איזו טעות עשיתי ומה הוא המרור בחיי, שגרם לכל הצרות,

לא הצלחתי למצוא את התשובה.

אבל אני פשוט רציתי שיאמינו בי.

ואז הוא הגיע, בחיוך מהפנט וחיבוק מכיל,

הקשיב למילים שיצאו ממני בשצף די מבהיל,

כאילו חיכו שנים שמישהו רק להקשיב בטובו יואיל.

ואני לא הבנתי מה מושך אותי אליו,

ואז הבנתי, לא היו אלו פניו, דיבורו ועיניו,

היה זה ליבו הרחב.

ליבו, שידע להבין מהו הצורך הגדול ביותר שלי.

כי אני רק הייתי צריך שיאמינו בי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן