"וישן מפני ער תוציא…"

במרכז מישור שטוף שמש רץ אייל. מהיר כאבן נופלת הוא דוהר בין העשבים ומזנק מעל סלע. אני נוחת בצד השני וממשיך לרוץ. אני רואה מסביבי סימנים שמראים לי שאני בדרך למבוך.

*
"יונתן, הגיע זמן לישון. כבר מאוחר". אמא לוקחת אותי למיטה, מכסה אותי בשמיכה ומתחילה לשיר:
"כל האיילים כבר מזמן עצמו עיניים,
כל העזים כבר מזמן הלכו לישון
גם הציפור ישנה בקן
כל האריות ישנים ישנים
רק יונתני עוד לא עצם עיניים
רק יונתן עוד לא הלך לישון
לילה טוב אייל שלי
לילה טוב אריה שלי
לילה טוב לך
הגיע זמן לישון"

זמן לישון.

***

בהסעה חזרה הביתה מהישיבה אני יושב מאחורה. אמנון יושב מקדימה ומקשיב למוזיקה, החלטתי לא להפריע לו. נשארנו רק שנינו בהסעה כי אנחנו יורדים בתחנה האחרונה. אני מסתכל מהחלון, הנה, כבר הגענו. אמנון ואני יורדים מההסעה, להתראות! הוא אומר. אני מתאמץ לעטות פרצוף מחייך, להתראות!

*
אני נמצא בתוך מבוך מראות, מוקף, מסביבי אינסוף דמויות. כולן שונות, וכל אחת מהן היא אני, פנים אחרות שלי. ההבדלים קטנים, רק אני מכיר את עצמי מספיק כדי להבין אותם. ההשתקפות הזאת שלי שעוטה מבט רציני, היא מתוחכמת, חכמה, מתנשאת וביקורתית. זאת שם שמחייכת היא תמימה, נחמדה אבל קצת מטופשת. ההשתקפות של השנייה בראשונה ממש מגוחכת. אני לא יודע לאיפה ללכת, אני מנסה להמשיך לרוץ ומתנגש במראה. אני לכוד.

*
אמא מנסה להסביר לי, שאני מגזים. לא, אני אומר לה בתסכול הולך וגובר, זה לא ככה. מה שאני מנסה להגיד לך זה שכמו בפעם ההיא, לא, זה לא מדויק. לא, אוף! קשה לי להסביר את זה, אבל זה פשוט לא ככה! אני כמעט צועק. "אולי אתה חושב יותר מדי?", היא אומרת, "תנסה להתחבר קצת יותר למציאות". אוף, למה היא לא מבינה? אני שואל את עצמי. אני יכול למצוא תשובה לשאלה הזאת אם אני ארצה. אבל אני לא. במקום זה אני צועק: אלה החיים שלי! אני, ורק אני, מחליט מה אני יעשה, את לא תחליטי בשבילי! אמא מסתכלת עלי במבט מתחנן. מה אני עושה? לא, אוף, די! אני נכנס לחדר שלי בטריקת דלת זועמת.

*
מצאתי דרך להתקדם. אני מצליח עכשיו לרוץ, בשעטה משולהבת וזועמת, מהיר כל כך שהדמויות מימיני היטשטשו. למה אני מרגיש כאילו אני לא מתקדם? אני רוקד במעגלים סביב אינסוף השתקפויות שלי שהיטשטשו וניתכו אחת לשנייה לידי צלם מוזהב אחד שלי. למה הוא מרגיש לי זר? אני מנסה להפסיק ולא מצליח. עד שאני מתמוטט. צמוד למראה. ההשתקפות שלי בתוכה מחייכת אליי בשלווה.

*
אני רוצה להיות לבד! אני צועק על הדלת הסגורה. לכי מפה. אני שוכב על המיטה. אני באמת חושב יותר מדי, ההבנה מכה בי, זה לא כמו שאמא אמרה, היא לא מבינה אותי. אבל זה נכון. אני חושב יותר מדי! למה אני חושב כל כך הרבה? מה זה נותן לי מלבד שאלות בלי תשובות? כל כך הרבה מה, למה, מי ואיך, למה זה ככה? איך אני יכול להפסיק עם זה? לא שוב, אני חושב בייאוש. הדם שואג לי באוזניים, אני לא יכול לשלוט בזה. למה אני לא יכול להפסיק? אין לי תשובה לזה. אין לי תשובה! אין! לפחות אני יכול להגיד על עצמי שאני חושב באמת, אני אומר לעצמי במין הרואיות. מצד שני ההירואיות הזאת מזכירה לי את החשיבות העצמית שאני רואה אצל אנשים מדוכאים, והיא תמיד עצבנה אותי. עכשיו שקט. ואני נרדם. אל היער נכנס בשעטה אייל. כשהוא מגיע לאזור האפל ביותר בתוכו הוא מזנק מעל תהום. קול התרסקות מחליא מעיר אותי בבהלה.
*
האורות שבמבוך כבו.

***

אני מתיישב על המיטה במהירות, אמצע הלילה. הלב שלי דופק מהר. אני יוצא מהחדר. אמא עדיין ערה? אני שואל את עצמי, בטח כבר לא. אני דופק על דלת החדר של ההורים דפיקה מהוססת, "כן?" אני פותח את הדלת. אני מצטער אמא… אני משפיל את המבט שלי. היא שותקת, התעצבנתי עלייך למרות שכל מה שרצית זה לעשות לי טוב, והאמת היא שכנראה גם צדקת. לפעמים את מבינה אותי יותר ממה שאני מבין את עצמי. אמא מחייכת, "לפעמים?". אני מחייך בחזרה. אני מצטער שכעסתי, באמת. אם יכולתי לשנות את זה הייתי משנה, אבל אני לא יכול. מה שאני כן יכול לעשות, זה להבטיח לך שזה לא יקרה שוב, ואני מבטיח. "זה בסדר", היא אומרת, "אני מבינה אותך". מה יש להבין? אני שואל את עצמי. ואין תשובה.

*
אני שוכב מכורבל בתוך עצמי על ריצפת המבוך, לא מראה סימן חיים.

*
אני נמצא בחדר שלי בישיבה, הדלת נפתחת. "יונתן! בא תראה משהו" אמנון קורא לי לבוא.

*
במבוך נובע מאיפשהו אור חלוש.

*
"תראה מה ציירתי! "הוא אומר. ומראה לי ציור מתוך המחברת שלו. רישום בעיפרון "מה אתה חושב?" הציור הציג פנים של אדם. התחלתי להתבונן בפרטים הקטנים, היו בו קוים דקים שחורים לגמרי, כמה תחומים לבנים בוהקים והרבה חלקים בגוונים שונים של אפור. יש בציור הזה חלקים די מכוערים, וחלקים מדהימים ביופיים. חזרתי להסתכל על כלל הציור, הוא היה פשוט יפה. יש בציור חלקים מכוערים, אני אומר. אבל אי אפשר להתייחס לחלקים שבו בנפרד, יש בו משהו מאוד שלם. הציור כולו ממש יפה. אני מסתכל שוב על הציור, הוא דומה לי, האיש הזה שמצויר שם. הוא נראה ממש כמוני. הוא אני, אני מבין פתאום. הוא אני!

*
חיצים זוהרים בחושך, מצוירים על הרצפה. מקודם, באור, לא יכולתי לראות אותם. אני עוקב אחריהם.
אני מגיע למרכז המבוך, נמצא שם כן ציור, לידו מונחים דליי צבע וכמה מכחולים ומברשות. מאחוריו עומדים כל האנשים שמכירים אותי ומציירים.

*
תודה. אני אומר לו, אחרי שבחנתי את הציור במשך זמן. פשוט תודה.

*
הרמתי את הדלי עם הצבע השחור ולקחתי אחת מהמברשות שהיו שם על הרצפה, ידעתי מה אני צריך לעשות. בצד החדר יש כפתור, אני לוחץ עליו וכל החדר מתרומם, נישא מעל מבוך המראות. פתאום המבוך כולו מוצף באור. אני מסתכל על הציירים מלמטה ומתחיל להתקדם, לנווט בין אינסוף הדמויות שלי. אני מבין את זה עכשיו, זה לא משנה מה המראות מראות, הדבר היחיד שמשנה זה מה רואה הצייר שם למעלה. אני לוקח את הדלי והמברשת ועובר על המראות. אני מכסה בשחור את כל מה שאני לא רוצה שיהיה במראה החשובה מכולן, הציור. מדי פעם אני מחפש את למעלה את הציור, לבדוק כמה אני מצליח. אני יכול לראות את הציור גם מהצד השני של הכן. האמת, שאני יכול לראות אותו מכל כיוון.

*
נכנסתי לשיעור, הרב דיבר ודיבר ואני לא התרכזתי. הוא דיבר על דיני קניין. פתאום אמנון התחיל לדבר, הרב כנראה שאל שאלה, מה הוא אומר? "אולי זה שקניין הוא יותר כולל, נראה לי. אם אני שוכר בית אני יכול לגור בו, אבל אם אני קונה בית אני יכול לעשות בו כל דבר. אולי בגלל זה הלשון של הגמרא בקידושין היא לשון של קניין, זה אומר לנו שהקשר של הקידושין צריך לכלול את כל תחומי החיים." האמת שזה די מעניין, חשבתי לעצמי, איפה עוד מופיע קנין? אבל לא יכולתי להתרכז. הרב ואמנון המשיכו לדבר, אבל אני לא הייתי שם, מושגים ומילים, ריחפו בחלל האוויר, "קנין כסף וחזקה, קנין בעלות, קנה לך…" חבר שלי אמנון יושב שתי שורות מלפני, איך אני יכול להתרכז? הציור שלו, שלי. למה הוא כל כך השפיע עלי? אני יודע איפה למצוא תשובה לזה. באותו מקום שבו נמצאות כל התשובות, במבוכי התודעה שלי. הי, זה דימוי טוב. פתאום כולם קמים. השיעור נגמר. הלכתי לארוחת צהריים, בקושי הרגשתי בטעם של האוכל, דיברתי עם אנשים, חברים שלי, וגם כאלה שלא. עכשיו יש עוד שיעור משעמם. מזל שהזמן עובר מהר, עכשיו תפילת מנחה.
אני לא מצליח להתרכז בתפילה מאותה סיבה שלא יכולתי להתרכז כל היום, אני מוקף באנשים. אני מסתכל עליהם. כמעט טובע במבוך של דמויות מתנדנדות, תפילת שמונה עשרה. אני מסתכל על האנשים המקיפים אותי ואז נאנח ומסתכל קדימה, מולי ארון הקודש, אני מסתכל עליו, על מה שהוא מייצג, ומכריח את עצמי להמשיך להתפלל: "מודים אנחנו לך…"

*
שיעור. מי היה מאמין שמתמטיקה יכולה להיות כל כך מעניינת? אף פעם לא שמתי לב כמה שהמורה לאנגלית משקיע בשיעורים. ויכול להיות שהשתעממתי בשיעור לשון בגלל התוכן, אבל המורה כל כך נחמד! ארוחת ערב. לא זכרתי שהפלאפל שבישיבה כל כך טעים. תוך כדי זה מתחיל להירקם לי סיפור בראש. סגירת מעגל.
הגיע יום שישי, וואו זה מרגיש כאילו עבר נצח שלם מאז תחילת השבוע, זה משמח אותי, זה אומר שניצלתי את הזמן. ועכשיו, חוזרים הביתה! וכשאני אגיע הביתה אני יוכל לכתוב במחברת סוף סוף את מה שכתבתי בראש במשך כל השבוע. אני עולה על ההסעה בחיוך. אמנון קורא לי, "תקשיב, אני צריך עזרה" בן רגע נדמה שעומד שם יונתן אחר, מחושב ומדויק, קשוב ונדיב.

*
אני מתקדם במבוך בבטחה, כבר לא מפחד להתנגש, אני אפילו רץ לפעמים. משמאלי ומימיני אינסוף דמויות שונות שלי מכוונות אותי, נותנות לי כוח. אני לומד לשלוט במבוך, אני חושף לפעמים יותר חלקים מדמות אחת, ומסתיר את האחרת, לפעמים הפוך. אני מתרגל לעבודה הזאת, היא לא פשוטה, והיא לעולם לא תסתיים. היא גם אף לא תשעמם אותי, אז זה לא כל כך משנה.

*
ברגע שנכנסתי הביתה לקחתי מחברת והתחלתי לכתוב: "על קרקע התהום זרוקה ערמה מכורבלת של פרווה חומה בהירה, לא מראה סימן חיים. פתאום משהו משתנה. בערמת הצמר הלבן עובר רטט, תנועה, סימן. התנועות הולכות וגדלות בביטחון עצמי הולך וגובר, עכשיו ערמת הצמר זזה תנועה של ממש. עד שעז ההרים נעמדת על רגליה ומטפסת על הצוק. היא מתקדמת מעבר לו בריצה בטוחה עד שהיא מגיעה לתהום נוספת. היא צוברת תנופה, מגיעה לקצה התהום, מזנקת ופורשת כנפיים. הציפור דואה מעל התהום, עד הצד השני, שם היא מנמיכה, ועל הקרקע נוחת אריה. השליט המלכותי, הוא שואג בכל הכוח, להוכיח לכולם, ולעצמו, שהוא שולט. הוא מתחיל לרוץ. הריצה של האריה לא דומה לריצה של הצבי, לא, אין בה שום בריחה, רק התקדמות. כך האריה רץ עד שהוא מגיע למנהרה. הוא נדחק לתוכה והארנב מתקדם במהירות ומגיח מהצד השני באזור מוקף חומה. החומות נרעדות. הפיל מתנגש בהן בכל הכוח פעם אחת נוספת והן מתמוטטות, הוא מתקדם בכבדות אל מעבר להן ומתחיל לרוץ. במרכז מישור שטוף שמש האייל רץ. מהיר כחץ המשוגר לשמיים הוא דוהר בין החיטים ומזנק מעל סלע. אני נוחת בצד השני."
אני מרים את הראש ורואה את אמא."יונתן! איך היה בישיבה?" נפלא, אני עונה, איך היה בבית?
"היה בסדר, עברתי אתמול על דברים ישנים, מצאתי כל מיני דברים שהיו שלך כשהיית קטן, חשבתי שאולי תרצה לראות אותם, הם בחדר שלך" הלכתי לראות על מה היא מדברת. על השולחן בחדר שלי היו מונחים כמה חפצים, מובייל עם חיות שהיה שלי כשהייתי תינוק, חוברת ציורים שלי מהגן, מחברת שלום כיתה א', גביע שזכיתי בו בכיתה ג' בחידון תנ"ך של בית הספר, ספר מחזור של סוף החטיבה. שמתי את הספרים על המדף ואת הגביע בארון. היה כיף להיזכר. מעניין באמת למה אנחנו אוהבים נוסטלגיה. הרמתי את המובייל וסובבתי אותו. פיל, ארנב, אריה, ציפור, עז ואייל מסתחררים על חוט. בטח ממש אהבתי את זה פעם, חייכתי.

***

אני מבין עכשיו שמתתי. הרגתי את עצמי בשאלות. עכשיו חזרתי לחיים, חזרתי בתשובה. ישנתי, כל כך עמוק, פספסתי כל כך הרבה דברים. עכשיו אני ער.

4 תגובות
  1. מיכל הגב

    אהבתי!!
    מקוריות של מחשבה והרבה קשרים וארמזים.
    ניכרים הכישרון וההעמקה בניסוחים ובבניית העלילה.
    העולם הפנימי של נער מתבגר הנרקם בהתמודדויות של חיי היום יום,
    מתוך עולם רעיוני דתי צומחת נפש של אומן.
    מעניין לעקוב אחר כתיבתו.

    דרג
  2. נועה הגב

    אהבתי מאוד! היה צריך לעקוב ולחבר את החלקים השונים בסיפור.. כתוב בשפה גבוהה והשאיר אותי עם מחשבות

    דרג
  3. אנונמית הגב

    נהנתי מאוד במהלך הקריאה, למרות שאני לא בחורה של ספרות ויותר בקטע של אומנות, וזה הפתע אותי. מי יודע אולי אני יתחיל לקרוא עוד!

    דרג
  4. הלל הגב

    סיפור מצויין. מפתיע ומעניין, ומלא בדימויים מעוררי מחשבה. הדמות של הגיבור מורכבת ובעלת כמה רבדים אישיותיים, מרשים לראות שהכותב מצליח להציג אותה בצורה אמינה ומשכנעת. חזק וברוך!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן