זה קרה כל כך מהר… אפילו לא התחלתי לחשוב…

רבקה, חברתי הטובה, הזמינה אותי אליה. באותה תקופה הייתי בלי חברות וכמעט אף אחת לא הזמינה אותי אליה. התרגשתי שמישהי סוף סוף מזמינה אותי. אז בוודאי שבאתי. רבקה הזמינה גם את נעם, ילד בשכבה שלנו. יצאנו שלושתנו לרכב על אופניים. רבקה, נעם ואני. הרגשתי שייכת.. אני הייתי בלי אופניים כיוון  שבדיוק התקלקלו לי. רבקה ונעם רכבו ואני רצתי אחריהם.  לאחר זמן מה, נהייה לי משעמם סתם לרוץ אז הצעתי שנלך למתקנים בגן השעשועים הקרוב. אני הובלתי ורבקה ונעם אחריי. הרגשתי בעננים. כיף להרגיש שלמישהו אכפת ממך ולפעמים מתחשבים בדעתך… מה שלא קרה כל אותה השנה… שיחקנו בערך שעה, היה כיף חיים. עלינו וירדנו במגלשה עשרות פעמים וגם נדנדנו אחד את השנייה. אחרי שעה שכייפנו בגן שעשועים שמענו צעקה "רבקה חזרי הביתה אימא קוראת לך". זו הייתה שיינא, אחותה הקטנה של רבקה. ביקשתי מרבקה את האופניים שלה כדי לרדת את הירידה הגדולה. רבקה הסכימה והבטחתי להחזיר לה את האופניים אח"כ. לא חבשתי קסדה… בדיעבד, זו הייתה טעות נוראית… נסעתי מהר מדי…                           פתאום, הכל החשיך…

התעוררתי כשזוג עיניים מביטות בי, שמעתי קולות… לפתע נזכרתי בכל מה שקרה אחרי צהריים והבנתי לאט לאט שכנראה התעלפתי. פקחתי את עיניי אט אט, מולי ראיתי את אימי והרגשתי שהיא מחזיקה לי את היד. רציתי לחבק אותה אבל משהו עצר בעדי לעשות זאת. ראשי היה עטוף כולו בתחבושת לבנה וכאב לי כל כך.  הרגשתי שהיו לי תפרים על השפה התחתונה והסנטר..     אאוץ', כואב לי צעקתי. זה היה כואב אפילו לצעוק את המילה.  כולם פה לובשים לבן, איפה אני? הבנתי…. אני נמצאת בבית חולים. דמעות זלגו על לחיי, רציתי לבכות חזק אבל כל תנועה הכאיבה לי יותר… אמי אמרה לי שברוך ה' לא נשבר לי שום איבר, התחבושת שבראש מגנה על המכה שקיבלתי והתפרים הם בשביל שלא יכנס לכלוך אל המקום שנפצעתי בו. עכשיו החלטתי לצעוק ולא  היה אכפת לי שעלול לכאוב לי מאוד. ואז התגברתי…

"ברוך שעשה לי נס"!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן