עננים גדולים וכבדים נעים בדממה.
טיפות הגשם נוחתות אט אט על האדמה.
אווירת מתח תלויה באוויר.
אישה אל מכוניתה נכנסת,
ושוב על כר המחשבות רובצת.
מביטה מבעד לחלון המכונית ורואה
אישה מסיעה עגלה.
גל של זיכרונות מציף אותה
מהימים ההם, כשהייתה מבלה עם אמה.
זה היה לפני רגע קט,
אך זה כבר נכנס לזיכרונות העבר.
זמן לא שואל, לא מודיע,
הוא רק הולך ושוקע.
תחילה הוא מתנוסס,
לאט הולך ומתמוסס.
העתיד יחלוף על פנינו
ישנה את דמותו להווה,
וברגע יהפוך לעבר
שחלף ולא יחזור
כי מה שהזמן יודע לעשות זה רק לעבור…
ואת זה היא השתדלה תמיד לזכור.
וכעת היא אינה יודעת היכן אמה.
מאז שטסה אותה לא ראתה.
השמים וליבה, השניים שהיו בהירים,
כוסו כעת בעננים קודרים ואפלים
והזרימו דמעות במורד לחייה.
“די”, גערה בעצמה “עיתונאית מכובדת שכמוך לא צריכה לבכות”.
את עיניה צד משפט שעל לוח מודעות נכתב:
“אל תשקע בעצב,
הַבֵּט – הטוב נמצא מולך”.
אולי צודק המשפט
כך לרגע היא חושבת,
אך אליו חשיבות לא מייחסת.
ממשיכה בדרכה
ומגיעה לעבודה.
מפיה אנחת ייאוש נפלטת,
שוב עוד יום שגרתי ומשעמם,
כך מראש אותו היא שופטת.
לחברת מחשבים משגשגת מתקשרת
ואת עצמה מציגה
ככתבת שרוצה
על חברת המחשבים לכתוב כתבה.
מנהלת החברה נענית
ומעיסוקיה מתפנית.
ללא צל של ספק
את הכתבת שיחה קצרה תספק.
במשך כל השיחה
בעצבות היא שורה,
נזכרת בזיכרונות שמזמן שכחה.
קולות צחוק ושמחה
מהדהדים במוחה.
נזכרה בשיר שאהבו לשיר
נזכרה בחיוך גדול ומאיר.
בעיניים כחולות
בשתי גומות
במבט חמים ובחוויות
שנכנסו למגירת הנשכחות.
פיסות הגעגוע שנוצרו לאיטן
התחברו לפאזל חייהן הגדול והישן.
רצף של אירועים חלף בראשה,
הריאיון כעת לא עניין אותה.
אך בלהט השיחה
הכתבת מבחינה
שהמנהלת בדבריה מאריכה.
לאחר שענתה על כל השאלות
החלה לספר סיפורי זכרונות
ואת אשר על ליבה
באוזני הכתבת היא פרקה.
סיפרה על בתה היחידה שאותה היא אוהבת
ועל שיר אחד ששרו יחד ומאז אותו היא זוכרת.
רגע מבלבל
עוד אסימון נופל
מהעבר השני של הקו נשמעת שתיקה.
הטלפון בוער בידה
וכך גם הרגשות שבתוכה,
הגעגוע נהדף
הדאגה הושלכה
הפחד נדחף
מגירת הזיכרונות נסגרה.
ההבנה מגיעה לאיטה
מנהלת. שיר אהוב. סיפור משפחתה.
הכתבת ההמומה
בקול רועד קוראת– “אמא”…
