חזרתי הביתה, ואמא לא היתה בבית. ניסיתי להתקשר אליה אבל היא לא ענתה. אחרי שעה אבא חזר הביתה חיוור שאלתי מה קרה אבל הוא שתק, שאלתי שוב ואז הוא ניגש אלי בעניים עצובות ואמר:  "את זוכרת שאמא היתה חולה מאוד"? עניתי כן ואז הוא המשיך: "היא כבר לא איתנו". השתתקתי ואז הבנתי, אמא שלי מתה. התחלתי לבכות, אבא ניגש אלי וליטף את שערי השחור. הוא הביט בי ואז אמר: "אני מבטיח שיהיה בסדר". הלכתי לחדרי ופתאום עלו לי כול מני מחשבות: "למה דווקא לי? , איך אני ממשיכה בחיים בלי אמא"? עם כול המחשבות שקעתי ונרדמתי. למחורת היה הלוויה. חברתי הטובה מיכל באה להיות איתי. היא חיבקה אותי חזק ואמרה שיהיה בסדר, התחלתי לצעוק: "אולי תפסיקו להגיד שיהיה בסדר, לא יהיה בסדר, אמא שלי מתה". סבתא ניגשה אלי ואמרה: "יעל, את לא לבד, אנחנו נתגבר על זה ביחד".חיבקתי את סבתא חזק. למחורת היה השבעה. הבית כבר לא היה מקום שקט. כול הזמן באו אנשים והלכו אנשים. בניהם חברות של אמא שלי, וחברים של אבא שלי, כולם באים ומנסים לעודד,ולא מבינים שזה לא עוזר. בערב סוף סוף הבית היה ריק ושקט. הלכתי לחדרה של אמי והוצאתי אלבומים. התחלתי להסתכל בתמונות שלי ושל אמי. התחלתי לבכות. ואמרתי: "אמא אני אוהבת אותך, תשמרי אלינו מלמעלה". ידעתי שהיא שומעת ותמיד נמצאת איתי בלב. אבא הגיע הביתה וראה אותי מסתכל בתמונות. הוא ניגש אלי וליטף את שערי השחור. הוא חיבק אותי, ואני נרגעתי. בלילה היה לי קשה להירדם. למחורת היה יום שישי, נשארתי בבית. פתאום עלה לי רעיון לעשות הפרשת חלה בבית. הכנת את הבצק, ואז בירכתי. ובברכה הלב שלי היה רק עם אמא. חשבתי רק אליה בברכה. אבא חזר הביתה מהעבודה וראה חלות חמות בתנור. הוא חייך ושאל: "יעל את הכנת"? עניתי: "כן, עשיתי הפרשת חלה". אבא חייך והיה גאה בי. בשבת היה לי מוזר. שבת בלי אמא, זה היה קשה. אבא הציע שאלך לבני עקיבא לבלות קצת, ואמר שלהיפגש עם חברות יעשה לי טוב. הלכתי לבני עקיבא ובאמת זה עזר לי להשתחרר מכול הדאגות. היה לי כיף ממש. חזרת הביתה והלכתי לישון. למחורת אבא אמר שאני חייבת לחזור ללימודים. הלכתי לבית הספר, בכיתה אין אחת שלא שמעה שאמא שלי מתה. היה לי ממש קשה להתרכז. בשיעור המורה שאלה אותי: "יעל את אתנו"? עניתי לא ויצאתי מהכיתה בכעס. בהפסקה היועצת ביקשה לדבר איתי. היא התחילה לומר שהם פה בשבילי ושהכול יהיה בסדר, התחלתי לצעוק: "תפסיקו להגיד שהכול טוב, ושנתגבר. אתם לא מבינים שאתם לא עוזרים"! היועצת נראתה חסרת מילים. אמרתי שאני צריכה ללכת לשיעור והלכתי משם. בהפסקה ביקשתי מהמורה להשתחרר הביתה והיא הסכימה. היא ביקשה לדבר איתי כמה דקות ובלי בררה הסכמתי. התחלתי לומר: "המורה אני יודעת מה את הולכת להגיד, שיהיה בסדר כמו כול השאר, ואני רוצה להגיד לך שזה סתם מעצבן, אתם חושבים שזה מעודד אז זה לא". היא הביטה בי ואז התחילהואמרה: "יעל, אני יודעת שזה לא פשוט אז בכול זאת תנסי להגבר, צריך להמשיך בחיים". הלכתי הביתה וחשבתי על מה שהמורה אמרה. להמשיך בחיים. איך הוכל להמשיך בחיים בלי אמא. למחורת אבי הוזמן לפגישה אצל המנהלת. שחזרתי הביתה הוא ניגש אלי ואמר: "יעל הם חוששים לך, את לא לומדתולא משקיעה בלימודים, אני מבקש שתתחילי ללמוד יותר." התחלתי לכעוס ואמרתי: "למה הם מצפים! אמא שלי מתה והם מצפים שפוט אחזור ללימודים ואלמד"! התחלתי לצעוק. אבי הבין אותי ואמר: "יעל, אני יודע שקשה לך, אבל את חייבת לחזור לשגרה, ואני מבטיח לעזור לך בזה". הבטתי באבא והלכתי לחדרי כעוסה ומרגישה שאף אחד לא מבין אותי! מה הם חושבים לעצמם. הם לא מקשיבים לי אפילו!

למחורת לא הסכמתי ללכת לבית הספר, לא משנה כמה אבא ניסה אני לא הלכתי. נשארתי בבית לבדי עצובה ובודדה. פתאום היה דפיקות בדלת. פתחתי את הדלת וראיתי את שכנתי מרים הזקנה. לא הבנתי מה היא עושה פה. היא חייכה ושאלה אם אני מחפשת קצת חברה. "תאמת הייתי צריכה עכשיו מישהו שיקשיב לי" עניתי לה. היא שמחה ונכנסה לביתי. התחלתי לספר לה הכול. היא ישבה שעה וחצי ופשוט הקשיבה. "תודה" אמרתי לה. היא חייכה ואמרה: "אני חושבת שמצאתי חברה חדשה". חייכתי ולוויתי אותה הביתה. למחורת בבית הספר היה לי יותר טוב. הצלחתי להתרכז וללמוד. שחזרתי הביתה סבתא היתה בבית. היא הביאה לי מתנה ליום הולדת. ספר מדהים. אבא הביא לי תכשיטים. בערב אבא אמר לי שאמא השאירה לי מתנה ליום הולדת 14. הוא הגיש לי קופסא אדומה יפה. פתחתי את הקופסא וראיתי שרשרת זהב עם תליון מגן דוד וליד השרשרת   מכתב. פתחתי את המכתב והתחלתי לקרוא: "ליעל שלי, היום את בת 14 ולצערי לא אוכל לחגוג איתך. מאחלת לך המון מזל טוב. שתמיד תהי מאושרת. השרשרת הזאת עוברת מדור לדור. אני קיבלתי אותה מאמא שלי שהייתי קטנה, ועכשיו אני מביאה לך ביתי היקרה. אני אוהבת אותך המון ותמיד איתך בלב מקווה שאת עונדת אותה ומרוצה שלך אמא". התחלתי להתרגש. ענדתי את השרשרת ושמחתי כול כך. הלכתי לקברה של אמי ואמרתי: "אמא תודה שאת היית פה בשבילי, ותודה על המתנה המדהימה הזאת". אבא הגיע לקברה של אמי גם וחיבק אותי חזק, מתחת לחיבוק עלה לי חיוך. למחורת הלכתי לבית הספר מאושרת ושמחה. אבל הכול השתבש. המורה חילקה מבחנים ולא קיבלתי כזה טוב.ליה צחקה עלי והשפילה אותי והדבר הכי נורא זה שהשרשרת של אמי נעלמה! התחלתי לחפש בכול בית הספר אבל לא מצאתי, הייתי ממש מוטרדת לגבי השרשרת. חזרתי הביתה וחיפשתי בכול הבית אולי השרשרת נשארה בבית. אך ללא תקווה, לא מצאתי את השרשרת. תליתי מודעות בכול השכונה אולי מישהו יחזיר. עבר עוד שבוע ואף אחד לא מצא. ליה המשיכה להשפיל אותי. אני לא מבינה את הילדה הזאת. מה עשיתי לה, למה היא כזאת רעה אלי. אבל הדבר היחיד והחשוב שחשבתי עליו זה השרשרת. בהפסקה לא יכולתי יותר לשתוק לליה שפגעה בי והתחלתי לצעוק עליה: "אולי תפסיקי, מה עשיתי לך שאת כזאת מגעילה אלי. את ילדה פשוט מעצבנת, שרק אוהבת להשפיל"! יצאתי מהכיתה וטרקתי את הדלת, ליה נשארה המומה וחסרת מילים. אני בכיתי. מיכל ורותי ניגשו אלי ואמרו לי לא להתייחס אליה. חזרתי לכיתה וראיתי את ליה עדיין מופתעת. אחר הצהריים ביית היה דפיקות, פתחתי את הדלת וראיתי את מרים השכנה הזקנה היא חייכה ושאלה: "חיפשת את זה"? וביד שלה היה השרשרת שלי. התחלתי להגיד אלף פעם תודה. היא חייכה ואמרה: "כול מה שרציתי זה לראות אותך שמחה". אני חיבקתי אותה חזק. היא הלכה ואז ליה הגיעה. "סליחה, אני כול כך מצטערת". היא אמרה. "אני סולחת לך" השבתי לה. התחבקנו. למחורת היה יום מדהים. אני חזרתי לעצמי והתחלתי להשקיע בלימודים. ביליתי מלא עם סבתי ואבי. וכמובן עם שכנתי מרים. ופתאום משום מקום גיליתי על מרים משהו מפתיע ממש. מרים התחילה לספר לי: "הגיע הזמן שתדעי את האמת, אמך היתה מאומצת, אני אימצתי אותה. אני הייתי האמא המאמצת של אמך."

נשארתי בהלם. אבא היה בהלם. "אז את סבתא שלי מצד אמא" אמרתי וחייכתי והיא חיבקה חזק.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. שירה ממן הגב

    סיפור ממש יפה!
    דומה מאוד לסיפור שלי!
    בזכות השבת-שירה ממן

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן