"והנה אנחנו מתקרבים להר האפר" אמר המדריך במסע לפולין. מותשים כולנו מהליכה של שעתיים וחצי, צנחנו על האדמה שבתחתית הגבעה, ורק לרוני ויובל, שתי הספורטאיות של השכבה, היה עוד כוח להמשיך במסלול ההליכה.

"קדימה חבר'ה" אמר איתי בעליצות "בואו נשיג את הבנות האלה" והצביע על רוני ויובל צועדות במעלה הגבעה. "קדימה, בוא נתקדם" אמרתי לעמית, החבר הכי טוב שלי. "אין לי כוח עכשיו לעלות את כל זה" הוא עונה לי בחזרה. "אוף, איזה מרגיז עמית", אני חושב לעצמי ומחליט לעלות עם איתי, רק כי אין לי כוח לעצבן אף אחד. "שישאר פה" אני לוחש לאיתי בסוד, מנסה להעלים את חוסר הרצות לעלות. אני מביט אל איתי, ורואה שהוא כלל לא שם לב שדיברתי אליו, "כאילו שמחכה לו שם מישהו" אני חושב לעצמי אך מגחך, כי למה שהוא ייפגש עם מישהו במקום כזה? אני משאיר את המחשבות מאחור, ומתחיל לצמצם את הפער בהליכה, שניכר ביני לבית איתי.

כעבור כשלושת רבעי שעה, הגענו לנקודה הכי גבוהה בגבעה. יובל ורוני כבר חיכו לנו שם, והתחילו להגיד דברים כמו: "יש רק שני בנים נורמליים בשכבה הזאת" ו- "לא הגענו עד לפולין כדי לנוח, טוב שלפחות הם מבינים".

לאחר שהן סיימו עם הטפות המוסר לשאר החבר'ה, סובבתי את הראש לכיוונו של איתי. הוא התרוצץ ברחבי הגבעה, וניסה למצוא דבר מה, שאלתי אותו, והוא אמר משהו כמו: "עזוב, לא משנה". הבנתי שהוא מסתיר משהו, אך חשבתי שאני סתם מפריע לו, ופניתי לשוחח עם הבנות.

לאחר כרבע שעה ראיתי אותו חוזר מאושר, ובידו ספר כחול ישן, עם דפים מצהיבים.

"מה זה?" שאלנו אותו שלושתנו בבת אחת. "בשביל זה הטרחת אותי לבוא איתך עד לפה?" התלוצצתי. "בואו ואספר לכם" אמר איתי. ישבנו ארבעתנו על אבן גדולה, ואיתי התחיל לספר:

"סבתא רבא שלי, מניה, הייתה פה, בתקופת השואה, כשהייתה ילדה יחסית קטנה, בת 13. כשהנאצים, יימח שמם, החלו במסע ההרג נגד היהודים, הם לא גילו רחמים אפילו כלפי הילדים והתינוקות. הם לקחו אותם לתאי הגזים, אך לא שרפו אותם במשרפות, כמו המבוגרים. כל יום, הגרמנים היו מביאים מריצה עמוסה בגופות של ילדים יהודיים. לאחר שבוע, הם היו מבעירים אש מעל הגופות, ואת האפר היו שמים בערימה אחת גדולה. סבתא רבא שלי הייתה מבין הילדים הבודדים שהצליחו להימלט מזה. היא גם הייתה היחידה ממחנה הילדים שידעה לכתוב בכתב עברי- וכתבה את היומן הזה" אמר והצביע על האותיות שחרוטות על העטיפה הכחולה של היומן: "מניה" היה כתוב שם.                                                          

"גם היא כמו כולם" המשיך, "הייתה אמורה להיכנס אל מותה, אבל היא הייתה חכמה. היא קפצה למריצה, והעמידה פני מתה. הגרמנים לא הבחינו בכך, ובערב, הם לקחו את המריצה להר. מזלה שזה היה יום חמישי, כך שנותרו לה יומיים לברוח, לפני שישרפו את הגופות.

כבר באותו הלילה היא ברחה ליער- אל הפרטיזנים.

לא התמזל מזלה, ויום למחרת הגרמנים עשו פשיטה על המקום, הרגו אנשים, ולקחו את החיים. הגרמנים לקחו את כל מי שנשאר בחיים מאותה פשיטה, אל רכבות המוות, שנסעו למחנה ההשמדה "ברגן בלזן". סבתא רבא שלי הצליחה להיחלץ שוב, אך בעוזה קופצת מהרכבת, יד שמאל שלה השתתקה, אבל עם הזמן היא למדה להסתדר עם זה. כשחזרה שוב להר האפר, היא הטמינה את היומן הזה מתחת לאבן גדולה, וברחה ליער אחר.

לפני שנפטרה, היא הסבירה לי את מקומו המדויק של היומן וביקשה ממני בקשה מיוחדת: להביא את היומן לארץ ישראל." סיים איתי את דבריו.

"ואו! איזה סיפור יפה!" אמרה יובל. "אולי תקרא את היומן?" הציעה רוני "רעיון טוב" אמר איתי ופתח את היומן.

בשנייה שהיומן נפתח, התחלתי להרגיש תחושת ריחוף קלה. "אני עף! אני עף!" שמעתי את איתי צועק. תוך רגע, נכנסנו לתוך מערבולת, שהורידה אותנו לחילופין, מעלה ומטה.

נחתנו על הקרקע. "מה זה היה?" שאלו הבנות פה אחד "לא יודע" עניתי, "אבל כדאי שנמשיך לקרוא ביומן" הצעתי. "נכון מאוד" אמר איתי, "רק, איפה היומן?" לא ידענו מה לעשות, פניו של איתי נהיו קודרות ועצובות. אפילו את בקשתה האחרונה של סבתה של אימו לא הצליח למלא. "עזבו איפה היומן!" ענתה לנו רוני "איפה אנחנו?"

נשמעו צעקות בגרמנית. "אתה לא חושב ש…" פניתי אל איתי, ועוד לפני שהספקתי לסיים את המשפט, הוא דחף אותי אל מאחורי סלע גדול שניצב באמצע הר. כשהיינו בטוחים איתי אמר לי שעוד שנייה, והחייל הגרמני היה רואה אותנו! "וכן, הוא המשיך, אני חושב שנסחפנו לכאן בגלל היומן. סבתא רבא שלי לא מטורפת. היא יודעת בדיוק למה היא רצתה שנגיע לפה. כנראה אנחנו צריכים להציל מישהו או משהו כזה. באותם רגעים, אפילו לא עלה בדעתו שה-"מישהו" שהם צריכים להציל, הרבה יותר קרוב אליו ממה שנדמה לו."

"למה היומן הזה קיים בכלל? מי יצר אותו? למה סבתא שלך ביקשה למצוא אותו?" מטר של שאלות הומטרו על איתי. "תכף אסביר לכן" ענה להן איתי.

הלילה התחיל לרדת על האזור, והחיילים עזבו את המקום. לפתע ראינו ילדה רזה וכחושה, יוצאת מתוך ערמת הגופות המתות, ורצה לכיוון היער העבות.

איתי נראה חסר אונים. בשביל מה הוא נקלע דווקא לפה?

התחלנו לרוץ אחרי הילדה אל תוך היער, אך מכיוון שלא היה אפילו קמצוץ של אור, ישבנו למרגלות גזע עץ אלון גדול ורחב, ומיד נרדמנו.

הבוקר התחיל לרדת. שמענו את קרקור התרנגולים וציוץ הציפורים. "לא יאמן שזה מה ששומעים במקום כזה" אמרה רוני. "אתם שמעתם את זה?" שאלה פתאום יובל "את מה?" שאל אותה בחזרה איתי. "נו, את הצעדים האלה!" ענתה לו. קפצנו בבהלה. כעת שמענו את הצעדים בבירור. "רק שזה לא הגרמנים" נלחצה רוני "זה לא הם" עניתי לה, מנסה כמה שיותר להישמע אמיץ, בכדי שאף אחד לא ילחץ. "אל תדאגו, זה לא גרמנים". ענה לנו הקול. מולנו נגלתה ילדה יחסית בוגרת, כמעט נערה, גבוהה יחסית, עם עיני דבש יפות. "כמה שהיא דומה לך, איתי" אמרתי לא בשקט. "מה אמרת?" שאלה אותי, "אהה… כלום" גימגמתי. "אויש, כמעט שחכתי להציג את עצמי. שמי מניה. רק אתמול ברחתי מהגרמנים, וכעת אני גרה עם הפרטיזנים ביער. הם אנשים יהודיים טובים. נותנים לי אוכל ושתייה, ודואגים לשלומי מאוד", אמרה לנו.

לפני שהספקנו לענות לה נשמעו קולות ירי חדים שבקעו מקרחת היער. "מהר! להסתתר! בואו אחריי!" קראה לנו מניה, ונכנסה מיד לשדרת עצים גדולה וצפופה. לאחר מספר דקות של דומייה, הלכנו לבדוק מה קורה. המחזה שנגלה לעינינו היה נורא ואיום! גופות על הרצפה, ואנשים פצועים. מניה החלה לבכות בכי תמרורים. "הפרטיזנים! הגרמנים הארורים הרגו אותם" התייפחה וניגשה לגופות. "מויישל'ה, אברהם, אהרל'ה! מה עשו לכם?!" רצינו לעזור לה, להזדהות עם הכאב שהיא חשה, אך לא הספקנו. אותה הרגשה של ריחוף, כמו מקודם, חזרה אלינו. התחלנו לעוף, הפעם בלי להתרגש, ואני הבטתי על מניה. ראשי החל להתמלא בשאלות, שאני לא בטוח שתהייה לי עליהם אי פעם תשובה.

נחתנו ברוך על הקרקע. "אז זה אומר שהצלנו אותה" שברה רוני את השקט. "איך לא שמתי לב?!" שאלתי אותה בהתרגשות. "בעצם כל זה היה הרבה יותר גרוע אם לא היינו שם, והיא הייתה נשארת עם הפרטיזנים בקרחת היער!" התמונה פתאום החלה להתבהר.

כלל לא שמנו לב לאיתי, שישב על האבן והחל לקרוא ביומן. "זיכרונות אחרים לגמרי" התחיל להגיד. "בריחה פעם אחת, עלייה לארץ ישראל עוד לפני שהסתיימה השואה! זה אומר שלגמרי הצלנו אותה" התרגש.

"אני חושבת שצריכים לרדת למטה כבר" אמרה יובל, וארבעתנו  ירדנו שלובי זרוע במורד הגבעה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן