יומנו של סבא דניאל / דבורה וולברשטיין

קטגוריה:

בית ספר:

שם המורה:

1.8.39

שלום יומני היקר!

הורי הביאו לי אותך היום כדי שאכתוב בך את כל סודותיי. כל יום אספר לך את כל מה שקורה לי. אבל תבטיח שלא תספר את זה לאף אחד? אתה מבטיח? 

הבוקר כשהלכתי לבית הספר חבריי התחילו לפתע לקלל אותי: "אתה מכוער", "אתה יהודי". נבהלתי מאד. איך הם יודעים שאני יהודי? ומה קרה שפתאום הם מקללים אותי, הרי אף פעם לא רבנו. חברי הטוב היינץ, שראה מה קרה, לקח אותי לחצר ולחש לי: "דניאל, אתה יודע, אבא שלי אמר לי שהיטלר מתכנן לגזור גזרות על כל היהודים". 

הלכתי הביתה בוכה ועצוב. נכנסתי לביתי, והורי נגשו אלי ושאלו "מה קרה?". לא עניתי. הלכתי לחדרי, טרקתי את הדלת, נשכבתי במיטה והתחלתי לבכות. נרדמתי תוך דקות ספורות.

חלמתי שהגרמנים לוקחים את הורי ומכניסים אותם לכלא. התעוררתי ונבהלתי. אבל חשבתי שזה לא הגיוני. הרי הורי מאד עשירים ואהובים בחברה הגרמנית. אמי נכנסה לחדרי ושאלה אותי מה קרה. "חבריי התחילו לקלל אותי ואמרו לי 'אתה מכוער', 'אתה יהודי', והיינץ אמר שהולך להיות גזרות קשות על היהודים. אמא מה יהיה? אני מפחד". התחלתי לבכות. אמי יצאה מהחדר ודיברה עם אבי. לא שמעתי מה הם אומרים. לאחר כמה דקות הם נכנסו לחדרי וניסו להרגיע אותי. "אל תדאג, היטלר רק אומר את זה, אבל בסוף לא יקרה כלום."

טמנתי את ראשי בשמיכה, ושוב נרדמתי. חלמתי שבגלל שאנו יהודים, הרגו את אבא ואמא ואני נשארתי לבדי בלי אף אחד בעולם, וכדי לא להרגיש לבד, לקחתי יומן והתחלתי לכתוב בו מה עובר עלי.

התעוררתי וחשבתי לעצמי שאולי באמת אני צריך יומן שבו אכתוב את כל מה עובר עלי ביום יום.    

הורי בדיוק נכנסו לחדר ושאלו אותי "אתה צריך משהו?" "כן. אני רוצה יומן" עניתי. "טוב, יותר מאוחר נלך לחנות ונקנה לך היומן".

אבא ואמא קיימו את הבטחתם, הם הלכו הערב לחנות וקנו לי אותך. מיד התיישבתי לכתוב את כל מה שעבר עלי היום.

אני מתכנן לכתוב בך את סודותי ואת כל מה שעובר עלי.

אוהב ומחבב אותך

דניאל

 

הרמתי את ראשי מהיומן. האם מה שכתוב ביומן אמיתי? האם הוא של מישהו מהמשפחה?

לא הצגתי את שמי. קוראים לי דניאל על שם סבא רבא שלי. ושם החיבה שלי דני. בטח אתם שואלים איך מצאתי את היומן?

באתי היום לבית של סבא וסבתא לעזור להם לנקות את הבית לפסח. סבא ביקש שאנקה את הארון שבחדר שינה.

התחלתי להוציא את החולצות הלבנות של סבי. נהניתי להוציא את החולצות ולהסתכל עליהם. היו שם בגדים ישנים של פעם, שהיום לא רואים כמותם. הוצאתי הכל ופתאום ראיתי בקצה המדף ספרון מאובק. הופתעתי. אף פעם לא ראיתי ספרון כזה עתיק. דפדפתי בספרון, וראיתי שכתוב בו בכתב יד. הבנתי שזה יומן, אבל לא ידעתי של מי הוא. אולי הוא של סבא רבא שלי ששרד את השואה? לסבא היה מאד קשה לדבר עליו.

"דני, בוא לאכול ארוחת ערב." קראה לי סבתא. באתי למטבח עם היומן וראיתי שהשולחן מלא אוכל: חביתה, סלט, טוסט עם הרבה גבינה צהובה, והדבר שאני הכי אוהב – מרק כתום. התחלנו לאכול וכשסיימנו הוצאתי מכיסי את היומן ושאלתי את סבי: "סבא, אולי אתה מכיר את היומן הזה?"

סבי הרכין את ראשו והתחיל לבכות. מעולם לא ראיתי את סבי בוכה. מאד נבהלתי. הבאתי לו לשתות מים, וחיכיתי כמה דקות עד שיוכל לדבר.

שאלתי אותו "סבא למה אתה בוכה?".

"היומן הוא של אבי ז"ל".

"מה, סבא, זה היומן של אביך, סבא דניאל, שאני קרוי על שמו?"

"כן, דני שלי, זה היומן של סבא דניאל."

"סבא, איך סבא דניאל ידע לכתוב בעברית? הרי הוא נולד וגר בגרמניה, והיומן כתוב בעברית."

"הוריו של סבא דניאל ידעו עברית, והם לימדו אותו מאז שהיה קטן לדבר בעברית, וכשגדל לימדו אותו גם לכתוב בעברית."

"סבא, אתה קראת את היומן של סבא דניאל?"

"האמת שאחרי שהוא נפטר, התחלנו אחיי ואני, לרוקן את ביתו. כשעלינו לעליית הגג, רוקנו את כל הארגזים שהיו שם. ולפתע ראינו קופסה נעולה במנעול ולידה מפתח. פתחנו את הקופסה וגילינו יומן. ירדנו נרגשים מעליית הגג, ולקחתי את היומן קרוב לליבי. התיישבנו בסלון, פתחנו את היומן, אבל לא היינו מסוגלים לקרוא בו. הלכתי עם היומן לביתי, הנחתי אותו במגירה ליד המיטה ומדי פעם ניסיתי לקרוא בו, אבל כל פעם מחדש התחלתי לבכות. לבסוף הנחתי אותו בארון, מתחת לכל הבגדים. חלפו שנים רבות ולא קראתי בו."

"סבא, אני מקווה שלא תכעס. אני התחלתי לקרוא את היומן ומאד התפעלתי מהסדר ומהכתב. הצטערתי לקרוא את מה שסבא דניאל עבר. אני מאד מתעניין בהמשך של היומן ורוצה להמשיך לקרוא בו."

סבא עצם את עיניו, חשב כמה דקות ואז אמר: "דני, תוכל להמשיך לקרוא ביומן, אבל אצלי בבית, כי אינני רוצה שהוא יאבד."

נכנסתי למיטה מוקדם, התכרבלתי בשמיכה, פתחתי את היומן והמשכתי לקרוא.

2.8.39

יומני היקר!

היום הלכתי לבית הספר עם חברי היינץ. עברנו דרך השער ולפתע השומר של בית הספר צעק עלי "אתה יהודי. אסור לך להכנס לבית הספר. הממשלה החליטה שאסור ליהודים לבוא לבית הספר".

חשבתי לעצמי, למה דווקא ליהודים אסור להיכנס לבית הספר? מה ההבדל ביני לבין היינץ? הרגשתי בושה. כל התלמידים הסתכלו עלי והתחילו לקרוא בלגלוג: "דניאל יהודי. דניאל יהודי. היהודים לא שווים בכלל, איננו רוצים אותם".

רצתי לביתי כולי בושה. נכנסתי לחדרי, סגרתי את הדלת, לקחתי אותך והתחלתי לכתוב בך. אני שמח שיש לי אותך, כי אני משתף אותך בדברים שאינני יכול לשתף אף אחד מלבדך.

 

4.8.39

יומני היקר!

אני רוצה לספר לך על משפחתי.

אני בן שתים עשרה וחצי ואני בן יחיד.

אני מאד אוהב להנהיג ויש לי המון חברים.

אבי מנהל בנק בגרמניה ואמי מנהלת בית חרושת למשחקי ילדים. יש לנו בית גדול בן שתי קומות. ויש לי המון משחקים מבית החרושת של אמי.

אתמול והיום לא הלכתי לבית ספר בגלל האיסור של הגרמנים. נשארתי בבית והיה לי מאד משעמם. שמעתי את הורי מתלחשים מה כדאי שאעשה, אבל לא שמעתי בדיוק.

לאחר התייעצות ארוכה, הורי נכנסו לחדרי והציעו לי ללמד ילדים יהודים קטנים, שהגרמנים אוסרים עליהם ללמוד בבית הספר. הם הציעו שאלמד אותם לקרוא ולכתוב בעברית ובגרמנית. אהבתי את הרעיון והחלטתי לנסות להקים בית ספר שאני אנהל אותו וחבריי יהיו המורים. החלטתי לקרוא לחבריי היהודים, שיודעים עברית וגרמנית. קראתי לדיויד, אריק, שאול רפאל ומישל ושיתפתי אותם ברעיון של הוריי. הם שמחו על הרעיון. הסתובבנו בין בתים של יהודים שיש להם ילדים בגיל בית ספר והצענו להם לשלוח את ילדיהם לבית הספר ליום הראשון. הם שמחו על ההצעה.

מעניין כמה ילדים יגיעו ליום הראשון?

אני ממש מתרגש ומחכה.

מקווה שיגיעו הרבה תלמידים וחבריי המורים יצליחו ללמד, ותהיה אווירה טובה.

 

11.8.39

היום פתחתי את בית הספר בביתי.

הגיעו עשרים תלמידים נמרצים. התחלתי את היום במשחק מסירות עם כדור, וכל ילד שקיבל את הכדור  היה צריך להגיד את שמו. אני זוכר טוב מאד את שמות התלמידים. לאחר מכן התפצלנו לכיתות. בכל כיתה היו חמישה תלמידים. חבריי המורים התחילו ללמד והיתה אווירה טובה. בסוף היום חילקנו לכל ילד שתי קוביות שוקולד והם שמחו ואמרו שיבואו גם מחר.

חבריי ספרו שהיה מאד כיף ושהילדים מקשיבים ומאד רוצים ללמוד ולדעת.

 

16.8.39

בית הספר מתפתח מיום ליום. הצטרפו עוד חמישה תלמידים, וכולם למדו בשמחה ורוצים להצליח.

 

22.8.39

רוב תלמידי כיתה א' יודעים את הניקוד פתח וקמץ בעברית, וגם מתקדמים בלימוד גרמנית. גם שאר הכיתות מתקדמות בכל המקצועות. אני שמח שיש לי מה לעשות ואינני משתעמם.

 

1.9.39

היום, תוך כדי שחבריי לימדו את התלמידים נשמע אזעקה ארוכה. נבהלנו מאד. היו ילדים שהתחילו לבכות. רצנו למקלט שבביתי ונסינו להרגיע את הילדים. שחקנו בכדור ותוך כדי כך הגיעו ההורים ולקחו את ילדיהם וגם חבריי הלכו לביתם.

גם הוריי הגיעו הביתה. הם אמרו לי שפרצה מלחמה. אמא סיפרה שהעבירה את ניהול בית החרושת לחברתה הטובה, אמו של חברי היינץ. אבי סיפר לי שהעביר את ניהול הבנק לחברו הטוב. הצטערתי שהורי העבירו את הבנק ובית החרושת לניהול של חבריהם. מקווה שבקרוב הם יחזרו להורי.

 

 

8.9.39

עבר שבוע מלא מתח ובלבולים. ההורים חששו לשלוח את ילדיהם לבית הספר וכך בית הספר נסגר.

הגרמנים אמרו לכל היהודים לעבור לגור בגטו. פחדתי מאד. לא ידעתי מה יש בגטו. בערב הורי גילו לי שהם הכינו לנו מראש מחבוא בבית החרושת של אמא, מתחת למכונה בה תופרים את הבובות. הם אמרו לי שחייבים לשמור זאת בסוד ואסור לספר זאת אפילו לחבריי הכי טובים. הם גילו לי ששאלו את הוריו של דיויד, אם הם רצים להסתתר אתנו במחבוא והוריו של דיויד שמחו על ההצעה. אמרתי לאבא ואמא שאני רוצה שכל החברים שלי יתחבאו אתנו. אבל הורי אמרו שבכוונה בחרו במשפחה של דיויד בגלל שהם משפחה קטנה והם לא יעשו רעש, ולכן פחות יש סכנה שיגלו את המחבוא שלנו.

הם אמרו לי שאכניס את כל הדברים החשובים לי ביותר לתוך תיק כי למחרת אנו עוברים למחבוא.

 

9.9.39

יומני היקר!

היה לי מאד קשה להחליט מה אני רוצה להכניס לתוך התיק.

החלטתי לקחת אותך כדי שאוכל לכתוב את כל מה שעובר עלי. 

גמרתי לארוז את הדברים החשובים לי וכעת אכניס גם אותך.

עכשיו שעת לילה מאוחרת ואנו נפרדים עכשיו מביתנו והולכים למחבוא בתקוה שאף אחד לא יראה אותנו. אני מקוה שנזכה לשוב לביתנו בקרוב, ואני מקוה שבקרוב אוכל לכתוב בך שוב.

 

מרוב מתח לא יכולתי להפסיק לקרוא ביומן. השעה כבר00.00 בלילה. אני לא יכול להפסיק לקרוא. אני חייב להמשיך לקרוא את היומן. מקווה שמחר יהיה לי כח להמשיך לעזור בבית שלנו לפסח.

20.9.39

 יומני היקר!

סליחה שלא כתבתי בך כל השבוע. מרוב שהייתי מתוח מכל המעבר וההסתתרות בחושך במחבוא, שכחתי לכתוב בך. אנו חייבים להיות במחבוא בשקט ויש לי מזל שדיויד איתי במחבוא ואנו משחקים מאד בשקט.

כל יום חברתה של אמא מביאה לנו אוכל ויש ימים שגם היינץ משחק אתנו בשקט.

 

1.2.40

יומני היקר!

מצטער שלא כתבתי בך. בחצי השנה שעברה מאז שכתבתי בך עברנו תקופה מאד קשה. אנו במחבוא, עם מעט אוכל ומים ומעט אור. אנו כל הזמן בפחד שיתפסו אותנו, ולכן אנו מדברים בלחש.

הגיע יום בר המצוה שלי, וגם לדיוויד יש בר מצוה באותו יום. כל החלומות שלי לחגיגת בר מצווה גדולה התפוצצו. היינץ ואמו אפו לכבודנו עוגה וקנו חפיסת שוקולד. חגגנו את בר המצוה בשקט ובסתר.

הורי הביאו לי במתנה סידור קטן ותפילין ששמרו לכבודי בארגז קטן.

אין מה לומר. אני יודע שזה בר מצוה מוזרה. אבל לפחות חגגו לי את הבר מצוה, יומני היקר.

 

עצרתי את הקריאה  ביומן. איזה מסכן סבא דניאל . לי חגגו בר מצוה כל כך יפה ואני התלוננתי כי לחבריי חגגו באולם יותר יפה. ואילו לסבא לא חגגו כמעט בכלל בר מצוה, רק בתוך מחבוא, והוא בכלל לא התלונן על זה.

15.1.45

יומני היקר.

אינני מאמין שמצאתי אותך. חמש שנים שאני מחפש אותך ולא מוצא. אולי דיוויד חשב שאתה סתם מחברת ושם אותך בארגז. השואה הנוראה סוף כל סוף נגמרה. היטלר ימח שמו התאבד. ואנו יצאנו אחרי חמש וחצי שנים מהמחבוא. ב"ה נותרנו בחיים. לצערי חברים רבים שלי נרצחו בשואה. מכל חבריי אני חושב שרק דיוויד נותר בחיים.

אני היום בן שבע עשרה וחצי. אני מקווה לקבל אישור לעלות לארץ ישראל ולהתחתן. אותך יומני אני רוצה להעביר מדור לדור כדי שכלם ישמעו את סיפורי, וידעו מה קרה בשואה.   

סיימתי לקרוא ביומן. איזה סיפור מרגש, חשבתי לעצמי. לא נרדמתי כל הלילה. רק לפנות בוקר הצלחתי להירדם. סבי העיר אותי ושאל אם גמרתי לקרוא את היומן. "כן. איזה יומן מרתק אביך כתב. איזה שנים קשות הוא עבר,  איך הוא הצליח לחיות כל כך הרבה זמן בתוך מחבוא עם מעט  אוכל ומים ואויר, ואיזה מסכן שחגגו לו את הבר מצוה במחבוא. סבא, אני יכול לקחת אלי את היומן? הרי סבא דניאל כתב שהוא רוצה שהיומן יעבור מדור לדור, כדי שכל הדורות ידעו מה שקרה לעם ישראל בשואה."

סבא חשב מעט ואמר: "דניאל היקר. אני רוצה שהיומן יישאר אצלי. זה אחד מהמזכרות היחידות שנשארו לי מאבי".

"טוב, סבא, אני מבין אותך."

"דניאל, תודה על כל העזרה. הגיע הזמן שניקח אותך לתחנת אוטובוס ותחזור הביתה."

ארזתי את הדברים שלי, וסבי לקח אותי לתחנת אוטובוס ונסעתי הביתה. הגעתי הביתה ועזרתי לנקות את הבית לפסח.

סבא וסבתא באו לחגוג אתנו את חג הפסח.  בליל הסדר סבא סיפר לנו בפעם הראשונה על מה שאביו עבר בשואה. שרנו בהתרגשות "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם".    

פסח חלף. סבא וסבתא חזרו לביתם. חלף שבוע והגיע יום השואה. ראינו את טקס יום השואה בטלוויזיה ולפתע הטלפון צלצל. אבא הרים את הטלפון. אמרו לו משהו  והוא התחיל לבכות: "אבא, אבא, אבא".

"אבא, מה קרה?"

"סבא נפטר".

כמעט התעלפתי.

מאוחר בלילה  היתה הלוויה.

למחרת הלכתי לבית של סבא לשבעה. נכנסתי לחדרו של סבא, ולפתע ראיתי את היומן על המדף. נגשתי ליומן שהיה פתוח בעמוד האחרון, וראיתי שכתוב בו בכתב ידו של סבא:

                                                                                          כ"ז ניסן תשע"ב

לדני, נכדי היקר!

בימים האחרונים איני חש בטוב, ואני מרגיש שאני עומד להפטר מן העולם.

אני רוצה להוריש לך את היומן, כדי לקיים את בקשת אבי, להעביר את היומן מדור לדור, כדי שכלם ישמעו את סיפורי וידעו מה קרה בשואה.

דני היקר, אנא העביר אותו מדור לדור, למען יסופר לדור אחרון.

אוהב אותך                                                                                         סבא           

   

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן