הסיפור שלי מתחיל ביום החתונה שלי. זה היה יום בהיר בבלי אף ענן, השמים היו כחולים מאד והשמש חיממה בנחת את העולם. יום מושלם לחתונה.
הייתי עם אימי ואחותי במכונית בדרכנו לאולם. החיוך לא זז משפתי והרגשתי בעננים. הגענו ראשונות. האולם היה נראה נפלא, זרי פרחים יתבלטו מכל מקום, ובאוויר, התרגשות.
היום הזה ,היה היום שחיכיתי לו יותר מכל, זה היה צעד כביר לחלום שלי- להוליד ילדים.
מאז גיל קטן,אני מצפה בקוצר רוח להחזיק בידי תינוק קטן ולדעת שאני האימא שלו, ושהוא בשר מבשרי.
אני רוצה שהוא יקרה לי אמא ויגיד לי "אני אוהב אותך". זה בעיני אושר אמיתי ולא סתם נאמר המשפט "ילדים זה שמחה".
החופה הייתה אמורה להתחיל ב19:00 וב18:00 יואב עדיין לא הגיע. התחלתי לדאוג קצת אבל הרגעתי את עצמי בכך שחשבתי שבטח הוא לחוץ ואיבד משו ולקח לו זמן למצוא אותו, כל כך מתאים לו,חייכתי לעצמי. ב18:30 כבר ממש דאגתי, הוא היה אמור להגיע מזמן. התקשרנו ליואב,לאביו ,ולאחיו, שהיו איתו באוטו אבל הם לא ענו. אמו של יואב-נורית,הייתה הכי לחוצה, היא לא הפסיקה להתקשר אל בעלה ואל בניה ועיניה נהפכו לאדומות. כשראשוני האורחים התחילו להגיע,והחתן עדיין לא נימצא, התקשרנו למשטרה. נורית התקשרה, וכשהם ענו לה היא התחילה לדבר בלי הקדמות:"יש לנו חתונה והחתן לא הגיע" היא אמרה במהירות לשוטר שענה לה:"מה זאת אומרת גברת, תדברי ברור בבקשה".נורית,שהייתה נסערת מאד השיבה בתקיפות "מה אתה לא מבין? הבן שלי נחטף, נחטף ביום חתונתו" היא פרצה בבכי. השוטר התחיל להתעצבן,"גברת, בבקשה תירגעי ותסבירי לי שוב מה קרה והפעם ברוגע, אם לא ננהל את השיחה הזאת בצורה מסודרת אני לא יוכל לעזור לך" אימי לקחה את הפלאפון בעדינות מנורית, והסבירה לשוטר הכל בצורה מסודרת. זה לקח קצת זמן, השוטר לא האמין בהתחלה,ורק אחרי שכנועים רבים של אימי הוא הסכים לשלוח אלינו ניידת, שנמסור לשוטרים פרטים על הנעדרים. בינתיים,כבר רוב האורחים הגיעו,רובם כבר הבינו שלא הכל כשורה. "אמא, אנחנו חייבים להודיע לאורחים מה קרה" אמרתי לאימי "אי אפשר להשאיר אותם במצב מבולבל כזה". " את צודקת" ענתה לי אימי. היא לקחה רמקול וכחכחה בגרונה, "שלום לכולם" היא התחילה "תודה רבה שהגעתם" היא הפסיקה,לקחה נשימה והמשיכה "כפי שבוודאי שמתם לב קרה משו לא כשורה" בשלב הזה התחלתי לבכות. כנראה רק עכשיו עיכלתי את הבשורה. יואב,אהובי, הבן אדם שהייתי אמורה להינשא לו, נעלם, היום שהיה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחיי,הפך להיות יום אבל בשבילי.אימי באה במהירות לחבק אותי והעבירה את הרמקול לנורית שתמשיך אותה. בזמן שהאולם יתמלא בקולה השבור של נורית שסיפרה לקהל ההמום מה קרה, אמא חיבקה אותי בחום ולחשה לי "אל תדאגי,הכל יהיה בסדר,ימצאו אותו, המשטרה בדרך לכאן" בינתיים נורית אמרה לאורחים "אם עוד שעה לא ימצאו את הנעדרים נאלץ לבקש ממכם לחזור לביתכם,כנראה שחתונה לא תהיה היום" היא סיימה בצער ודמעות נצצו בעיניה. בהתחלה לא נשמע קול,ואז בבת אחת האולם נמלא לחשושים. בעיני נשים אחדות נצצו דמעות,וכל הגברים עטו הבעה רצינית. שום חיוך לא נראה, שום צחוק לא נשמע, הרגישו במתח העומד באוויר. נשים רבות באו לנחם אותי,להגיד מילת נחמה,לחבק,למחות דמעה או סתם לשבת איתי. היו כאלה שהכרתי והיו כאלה שלא. אחרי חצי שעה, המשטרה הגיעה. שני שוטרים עטויי מדים נכנסו לאולם, אימי ונורית הלכו אליהם, ואילו אני נשארתי לשבת במקומי. לא היה בי כוחות לקום, הייתי שקועה ביגוני כל כך עד שלא שמתי לב שאמא ורונית חזרו. "מסרנו את הפרטים" אמרה נורית "הם עכשיו שולחים עוד ציוותי חיפוש" הפנים שלה היו כל כך עצובות, שפתאום הבנתי, שלא משנה כמה אני עצובה, נורית עצובה הרבה יותר ממני. היא האמא של יואב ,היא הכירה אותו יותר טוב מכולם, היא גידלה אותו כבר 25 שנה , ואילו אני מכירה אותו רק שנה.
בינתיים האולם התחיל להתרוקן אט אט. האנשים שנשארו קראו תהילים או באו לנחם אותנו. הפלאפונים של אמא שלי ,נורית ושלי,לא הפסיקו לצלצל.כולם רצו לדעת מה קרה. השמועה התפשטה כנראה גם בתקשורת,כי פתאום התחילו להגיע לאולם ציוותי צילום וחדשות. הם רצו שנדבר,שנסביר אבל סירבנו בתוקף. אחרי כשעה, האולם כבר התרוקן לגמרי חוץ מהמשפחה. בשעה 24:00 אמא באה אלי ואמרה לי "בואי,נחזור הביתה ,אין טעם להישאר פה, עדיף שנחזור הביתה ותלכי לישון,השבוע הולך להיות קשה לכולנו" היא סיימה בלחישה. לא היה בי כוחות להתנגד, יצאתי מהאולם ונכנסתי לאוטו. כעבור דקה גם נורית ואחותי ניכנסו לאוטו. שמתי לב שלא ראיתי את אחותי מאז שהמשטרה הגיעה. "איפה היית?" שאלתי אותה . היא משכה בכתפייה ולא ענתה לי. לא רציתי לדחוק בה,הבנתי שגם לה מאד קשה.היא חיבקה אותי בלי מילים. כשהגענו הביתה אמא חיבקה אותי ואמרה "לכי לישון, את חייבת לצבור כוחות למחר" היא חיבקה אותי ונישקה אותי חזק. הלכתי לחדרי רועדת ומועדת. כשהגעתי, פשטתי את השמלה,לבשתי פיג'מה, וקרסתי על המיטה. הדמעות באו עוד פעם ,שותפות את עיני. בכיתי ובכיתי עד שנרדמתי. התעוררתי. נזכרתי.בכיתי.נרדמתי. כך עברו עלי הלילות שבאו אחרי החתונה. ובימים… קמתי.אכלתי.הלכתי לכותל.התפללתי.חזרתי. כך עבר השבוע שהרגשתי שהוא השבוע הגרוע בחיי. אבל היו כמה דברים מפתיעים השבוע הזה: ביום הראשון שהלכתי לכותל וצעדתי ברחובות ירושלים ניסיתי להביא כמה שיותר צדקה לקבצנים. רק עכשיו שמתי לב כמה קבצנים יש בירושלים. לא יתכן, חשבתי לעצמי, הייתי פה כל כך הרבה פעמים ואף פעם לא שמתי לב לכל האנשים האלה. מאז הקפדתי כל יום להביא צדקה בחיוך.
עוד דבר שהפתיע אותי וחיזק אותי גם יחד היה מכתבי התמיכה שקיבלנו. השמועה פרשה לה כנפיים במהירות, ובזמן שהמשטרה חיפשה את הנעדרים בנרות, ילדים ומבוגרים שלחו לנו מכתבי תמיכה מלאים במילים חמות ומעודדות.
והדבר הכי מרגש שקרה היה שלושה ימים אחרי החתונה: אני ואמא הלכנו לכותל וראינו מאות יהודים שבאו להתפלל למציאת הנעדרים. אנשים מכל הסוגים: חילונים, דתיים, שמאלניים, ימניים, חרדים, ילדים,מבוגרים,עשירים,עניים ועוד ועוד. באותו הרגע הרגשתי ממש את האחדות של עם ישראל, לא חשבתי שיש עוד עם שככה יתאחד להתפלל כולם ביחד בגלל כמה אנשים שהם לא מכירים. דמעות של אושר היו עולות בי כל פעם שנזכרתי בזה גם אחרי שנים רבות. בדיוק שבוע אחרי היום הנורא, הרגשתי מותשת במיוחד. היה לי יום עמוס ורצוף בתפילות ובקשות. חבילות מלאות במכתבי עידוד הגיעו ואפילו כמה בנות מאולפנה אחת באו כדי לעודד אותי. הייתי עייפה מאד ורציתי רק לישון. נכנסתי למיטה ונרדמתי מיד. התעוררתי לקול צעקות.נבהלתי. חשבתי שאלו צעקות אימה ושקרה משו. קפצתי מהמיטה במהירות ורציתי לסלון בפיג'מה. ראיתי את אמא שלי בוכה בפלאפון. "אמא ,אמא, מה קרה?" שאלתי בבהלה "תהילה " אמא הסתובבה אלי וחיבקה אותי "מצאו אותם,מצאו אותם" היא קראה בהתרגשות "את מי מצאו אמא?" זה לא הגיוני אמרתי לעצמי זה לא הם, אל תעלי על דעתך מחשבה כזאת לבל תתאכזבי. דחסתי את המחשבה הזאת לעומקי מחשבתי ,פחדתי פחד מוות לגלות שטעיתי. "מה מי?" אמרה אמא "יואב,נועם ומתן" השמועה פגעה בי כמו חץ . הרגליים רעדו ועורי הפך להיות כמו "עור ברווז" אמא כנראה הבינה את המצב והביאה מהר כיסא וכוס מים. התיישבתי על הכיסא וקירבתי את כוס המים אל פי, אבל ידי כל כך רעדו עד שהכוס נפלה והתנפצה על הרצפה. אמא כנראה הבינה שהדבר היחיד שיעזור הוא חיבוק. היא התיישבה לידי,מתעלמת מהרצפה מלאת השברים והמים ,וחיבקה את גופי הרועד. אחרי זמן מה נרגעתי, והיא סיפרה לי מה קרה: "ביום של החתונה" היא התחילה "יואב,נועם ומתן נסעו במכונית, ואז פתאום עצרו אותם אנשים. הם כיוונו אליהם אקדחים והורו להם לצאת מהאוטו בידיים מורמות" רציתי לשאול איך אף אחד לא ראה אותם, וכאילו אמא קראה את מחשבותיי היא אמרה "בגלל שהם יצאו מהבית קצת מאוחר, אז נועם החליט ללכת בדרך עפר, שהיא דרך קיצור,ולכן הם היו לבדם ואף אחד לא ראה אותם. בקיצור, האנשים שהיו כמובן מחבלים לקחו אותם לבית נטוש ותכננו להחזיק אותם שם כבני ערובה" "אז למה הם לא אמרו ישר איפה הם?" קטעתי אותה בבלבול "מסיבה פשוטה מאד" נאנחה אמא "פשוט אחרי שבוע או יותר שלא נדע איפה הם, נסכים לשחרר אותם מיד עבור כל סכום שיידרש. ואילו, אם כבר בהתחלה ההינו יודעים איפה הם, ההינו יכולים לנהל איתם מסע ומתן ארוך". הבנתי."אז איך הצליחו לחלץ אותם?" שאלתי את השאלה שאת תשובתה רציתי יותר מכל לדעת "זה כבר חלק ממש ניסי" אמרה אמא בקול נרגש" היום בלילה,אחת מיחידות החיפוש מצאה רמז שהוביל אותה לבית שבו הוחזקו יובל,נועם ומתן. למרבה המזל המחבלים בדירה לא חשבו שסירות החיפוש ימצאו אותם, אז הם לא היו מוכנים, כך שהחיילים השתלטו עליהם במהירות ואסרו את כולם". " ואיך יואב? הוא מרגיש טוב? הכו אותם? האכילו אותם בכלל?" הפצצתי את אימי בשאלות והיא ענתה לי על כולם. "ראשון ראשון ואחרון אחרון". "יואב בסדר, הוא מרגיש יחסית טוב, וכן הכו אותם ,אבל לא מכות רציניות , לעומת זאת את נועם כן הכו כי הוא ניסה להתנגד, אבל עכשיו הוא מרגיש הרבה יותר טוב. ולמען האמת האכילו אותם יחסית טוב שם,כנראה בגלל שהם רצו להשאיר אותם בחיים" את כל זה אמא אמרה בשקט, אולי כי ידעה שהדברים האלה יפגעו בי ויגרמו לי הלם רב , ואולי כי אלא מילים קשות שגם לה קשה להתמודד עמם. אחרי כמה דקות של שתיקה שבהם עיקלתי את הסיפור אמרתי לאימי בהתרגשות "טוב אז בואי נלך אליהם עכשיו". כל כך התרגשתי. לא האמנתי לזה שאחרי השבוע הקשה בחיי שבו כל יום התפללתי, קיוויתי, ובכיתי אני יראה סוף סוף את יואב היקר והאהוב שלי.
כל כך התרגשתי עד שדבר לא הכין אותי לתשובה של אימי שפגעה בי כמו סכין בלב. "אי אפשר היום" היא אמרה "לפחות לא עכשיו, נוכל לבוא רק מחר בערב". "מה זאת אומרת?" נבהלתי "אני לא יכולה לחכות עד מחר בערב. אני רוצה לראות אותו עכשיו!". "אי אפשר עכשיו" השיבה לי אמא "הם צריכים לעבור טיפולים. הם עדיין מאד חלשים" ניסיתי לשכנע אותה שתרשה לי למרות שבתוכי הבנתי שהיא צודקת, פשוט לא יכולתי לעכל את זה שמצאו את יואב ואני לא יושבת עכשיו לידו. אחרי עשר דקות של שכנועים אמא נכנעה "טוב אני אשאל את נורית מתי היא הולכת לבית חולים ששם הם נמצאים". "רגע" התבלבלתי "נורית עדיין לא ביקרה אותם?" לא הבנתי, אם כל הכבוד, נורית יותר קשורה אל יואב,נועם ומתן,איך היא עדיין לא הלכה אליהם ?! "את רואה?" ,השיבה לי אמא "אפילו נורית עדיין לא באה אליהם, יש להם חשש למחלות , בכל זאת, הם היו שבוע במקום שורץ טינופת בלי מקלחת ,ומי יודע, אולי האוכל שהביאו להם רעיל?". הבנתי אבל בכל זאת התאכזבתי ."עכשיו לכי לישון" אמרה לי אמי. חזרתי למיטה באכזבה גדולה שהדמעות בעיניים. השמחה שחשתי לפני כמה דקות התפוגגה ונעלמה כלא הייתה. הייתי כל כך מבואסת עד שלא שמתי לב שנתתי לאמא לנקות את השברים והמים שהיו על הרצפה. בבוקר התעוררתי מלילה ללא שינה מרוב ציפייה לבוקר. כשהלכתי לסלון ראיתי שוקו, עוגיות ופתק על השולחן.חייכתי והתיישבתי ליד השולחן. לקחתי את הפתק: "תהילה מתוקה שלי" היה כתוב שם "מקווה שישנת טוב, דיברתי עם נורית והיא הולכת לבית החולים ב12:00 , היא תבוא לאסוף אותך, אני אצטרף אליכם יותר מאוחר, אוהבת ומתרגשת בשבילך, אמא" הסתכלתי בשעון: 11:30 . "אוי" אמרתי לעצמי "חייבים להתחיל להתארגן" ב11:40 כבר הייתי מוכנה ,לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרגשתי מוזר, תחושות שונות התערבלו במחשבותיי: שמחה,התרגשות ,ואפילו טיפה חשש. אבל התחושה החזקה מכל הייתה הקלה. שמחתי שהתקופה הזאת בחיים שלי נגמרה, ועכשיו אני ויואב נוכל להקים יחד משפחה גדולה ומאושרת.
לא ידעתי עד כמה המחשבה הזאת לא נכונה, ועד כמה הימים הבאים יהיו קשים ומלאי בכי ותפילות אף יותר מהשבוע שעבר.
ב12:05 נורית הגיעה והתחלנו לנסוע. הנסיעה עברה בשתיקה וכשהגענו נורית אמרה לי "הם עדיין ממש חלשים, אז לא להתנפל כן?" היא אמרה את זה בצחוק אבל קצת נפגעתי. נכנסנו לבית החולים ואחרי המתנה קצרה ומיגעת אמרו לנו את החדר שבו יואב,נועם ומתן נמצאים. נורית לא חיכתה רגע, היא רצה לאורך המסדרון וכשהגיעה לחדר היא פתחה את הדלת בתנופה. בהתחלה לא קרה כלום ,היא הסתכלה על נועם והוא עליה ואז הם רצו אחד אל השני בחיבוק ארוך ,מלא דמעות של אושר. לאחר מכן היא חיבקה חיבוק מוחץ את מתן ולבסוף את יואב "יואב, יואב שלי" היא קראה "למה זה קרה דווקא לך, דווקא ביום היום שהיה אמור להיות המאושר בחייך" והדמעות שלה צנחו אל בגדיו. ואני עמדתי בפתח החדר, מבוישת, הרגשתי שאני מפריעה לאיחוד המשפחתי המרגש הזה. ואז יואב הרים את עיניו ויסתכל עלי, חיוך עלה על פניו ובלי ששמתי לב הבנתי שגם אני מחייכת חיוך ענק. רצתי אליו ונפלתי אל תוך זרועותיו. החיבוק הזה חיבוק מדהים,עוצמתי ,מרגש,מחזק. ואז נשברתי והתחלתי לבכות והוצאתי עם הדמעות את כל הדברים ששמרתי בבטן מהשבוע הזה. לא רציתי לזכור את אותו שבוע יותר לעולם.
כעבור שבוע העניינים כבר כמעט חזרו לשגרה, יואב ומתן השתחררו, ורק נועם נישאר לבדיקות אחרונות. בשבת הם באו להתארח אצלנו. אמא,נורית,ואני הכנו את מיטב מטעמנו לשבת מוצלחת ומאוחדת. השבת עברה בנעימים, אני ויואב דיברנו כל השבת, מנסים להשלים את השבוע הנורא שבו נפרדנו. במוצאי שבת ישבנו,יואב ואני בחדר שלי ודיברנו: "תקשיבי" אמר יואב "אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב" "תדבר" אמרתי, באמת הרגשתי שמשו יושב על יואב כל השבת, ורציתי לדעת כבר מה זה. "אוקי" הוא פתח והיה ניכר שקשה לו לדבר "זה נושא קצת קשה אבל את חייבת לדעת עליו" "אתה מלחיץ אותי יואב " אמרתי " משהו קרה?" " האמת שכן" הוא המשיך "משו גדול " ואז הוא סיפר: " בזמן שההינו כלואים בבית הנטוש הזה , שמעתי את המחבלים מדברים על זריקה כלשהי, שאלתי אותם על מה הם מדברים והם אימו עלי לא לשאול שאלות על זה או שהם יזריקו לי את הזריקה. זה גרם לי לשתוק ,אבל רק לכמה ימים , אחרי שלושה ימים שוב שמעתי אותם מדברים על הזריקה. זה היה בלילה,ואבא שלי ומתן ישנו, שאלתי אותם שוב מה זאת הזריקה הזאת, ומה היא עושה , רק שהפעם הם מימשו את איומם. הם יתקרבו אלי עם מזרק גדול שבתוכו היה חומר שקוף ונוזלי שניראה כמו מים. הם הזריקו לי את הזריקה. אחרי שהחומר כבר היה בתוך הגוף שלי הם הסבירו לי מה זה" וכאן הוא נשם נשימה עמוקה "סליחה" הוא אמר "ממש קשה לי להמשיך". לקחתי לו את היד ,והחזקתי אותה "אל תדאג" אמרתי לו " אני פה". "טוב" הוא המשיך והיה ניראה כאילו הוא מנסה להתחמק ממבטי הבוחן "החומר הזה גורם לכך שאני לא יוכל להביא ילדים לעולם" הוא סיים והרכין את ראשו. אחרי שהוא ראה שאני לא מגיבה הוא אמר " אם תתחתני איתי לא יהיה לך ילדים משלך".
כל חיי חלפו בראשי . כל החוויות עם התינוקות, כל הבקשות, כל התקוות." זה … זה לא יכול להיות" גמגמתי "אבל למה?" ואז באו הדמעות, הם יצאו וזלגו ללא מעצור. יואב חיבק אותי בחזקה. "אבל למה?למה?" והדמעות המשיכו לזרום על לחיי ללא הפוגה. " זה לא הגיוני " פלטתי " אבל למה דווקא לי?"
את הרגעים שבאו אחרי זה אני זוכרת במטושטש: אני זוכרת שהדלת נפתחה ואמא נכנסה לחדר,אני זוכרת את הפנים המובהלות שלה, אני זוכרת שקמתי וקרסתי עליה, אני זוכרת שהיא הובילה אותי למיטה ,ואני זוכרת את הפנים העצובות של יואב שנייה לפני שהאור נכבה והדלת נסגרה. ואז באה השינה, שינה מלאת חלומות סיוטים על תינוקות שנחטפים ונרצחים. התעוררתי מכוסה זעה. התנשמתי בכבדות. לרגע לא הבנתי איפה אני, למה אני במיטה שלי, ואז ניזכרתי. הדמעות הציפו שוב את עיני והכל היטשטש תחת מסך הדמעות. אמא כנראה שמעה אותי כי כעבור זמן מה היא נכנסה לחדר,התיישבה לידי ,וחיבקה אותי חזק. זה מה שהייתי צריכה , חיבוק חזק ,ארוך,ומנחם מאמא שלי. בכיתי לתוך זרועותיה עד שלא יכולתי לבכות עוד. התנתקתי ממנה והבטתי בה. עיניה היו עצובות, ההינו אמא ובת עובדי עצות. "מה נעשה עכשיו?" שאלתי "לחיות בלי ילדים משלי, אני לא יכולה לדמיין לעצמי חיים כאלה" אמא הביטה בי ודמעות עלו בעיניה אבל היא מחתה אותם במהירות. "ניראה לי הדבר היחיד שאפשר לעשות כרגע זה להתפלל" היא השיבה היה לי ברור מה אני הולכת לעשות עכשיו אחרי השבוע שביליתי את רוב זמני בכותל הרגשתי עכשיו צורך מיוחד ללכת לשם. "אמא אני מקווה שלא איכפת לך שאני ילך לכותל?" שאלתי אותה "ממש לא ,אני אפילו אשמח, זה הדבר הכי נכון לעשות כרגע, אבל אל תלכי עכשיו ,כבר לילה ומאוחר" למחרת הגעתי לירושלים והלכתי בדרך שהייתה מוכרת לי כבר מכל הפעמים שהלכתי בה שבוע שעבר. האנשים ברחוב כבר הכירו אותי,חייכו אלי ונופפו לי לשלום. אני כרגיל, הבאתי להם כמה שקלים בחיוך. כמה מהם חיבקו אותי בהתרגשות. הרגשתי שהחיבוקים שלהם מחזקים אותי יותר מכל החיבוקים שקיבלתי מאז היום הנורא שיואב נחטף בו. שהגעתי לכותל הוא היה חצי ריק והיה מקום ליד קיר הכותל עצמו. התקרבתי לשם והתפרקתי. התפללתי שעות והדמעות נטפו מהעיניים כמו נהר זורם ללא הפסקה. וכך עברו לי השבועות הבאים: קמתי,הלכתי לעבודה,מיד אחר כך הלכתי לכותל להתפלל וחזרתי הביתה בערב. לא ישנתי טוב ויום חיוך או צחוק כמעט לא עלה על פני. כל הזמן הזה בקושי דיברתי עם יואב. נורית באה אלינו כמעט כל שבוע וניסתה לדבר איתי, אבל דחיתי אותה פעם אחר פעם. אמרתי לה שאני יחליט עוד חודש את ההחלטה שתשנה את חיי: האם להתחתן עם יואב ולא יהיה לי ילדים משלי, או לוותר על יואב. יואב או ילדים. בוקר אחד לא הלכתי לעבודה, החלטתי ללכת להתפלל , שפכתי את כל כולי. התפללתי שנמצא פתרון לתסבוכת שנכנסתי אליה.
פתאום שמעתי קול: "ילדה הכל בסדר" בהתחלה לא חשבתי שפונים אלי, הייתי מרוכזת בתפילה ולא רציתי להפסיק, אבל הקול לא פסק "ילדה, ילדה, מה קרה?" הסתובבתי. הרגשתי סחרחורת, והייתי נופלת אלמלא האישה שתפסה אותי והביאה לי כיסא לשבת עליו. "ילדה מה קרה?" היא שאלה בפעם השלישית, מיקדתי בה את מבטי בה. אישה זקנה, בגדייה בלויים, ובידיה כוס עם מטבעות אחדים. קבצנית. רק עכשיו שמתי לב שפני מבריקות מדמעות."תודה" אמרתי לה. "בואי קחי מים" היא אמרה והושיטה בקבוק פלסטיק מקומט מרוב שימוש "לא זה בסדר,יש לי גם" אמרתי והוצאתי מהתיק בקבוק מים חדש, באמת הייתי צמאה והראש שלי התחיל להסתובב. שתיתי. "עכשיו ילדה, תגידי לי מה קרה לך ,כבר חצי שעה שאת בוכה בלי הפסקה ומתפללת בעוצמה כזאת שעוד לא ראיתי" הזקנה אמרה לי. התלבטתי אם לספר לה, אני לא מכירה אותה ואין לה מושג מי אני,וגם בכל זאת, זה עניין די אישי. אבל משו בתחושת בטן ובתודעה שלי דחק בי לספר לה. מה כבר יקרה חשבתי לעצמי, היא סתם זקנה שאין לה אף אחד בעולם, ואולי אפילו היא תוכל לעזור לי. "טוב" אמרתי לה, ואז סיפרתי לה הכל: איך אני ויואב נפגשנו, איך הוא הציע לי נישואים,סיפרתי לה על החתונה הנוראה שבה לא שברו שום כוס ולא שמו שום טבעת על שום אצבע, סיפרתי לה על השבוע הקשה שהיה לי, על המציאה של יואב ועל הגילוי הנורא שהוא סיפר לי במוצאי שבת. "ועכשיו אני כאן" סיימתי "כבר כמעט חודש שאני מתפללת לה' כדי שייתן לי את החוכמה לבחור נכון, יואב בלי ילדים משלי, או ילדים משלי בלי יואב " ודמעות שבו לזרום. הזקנה שתקה דקה שלמה ולבסוף אמרה "תחשבי מה היית מרגישה, מה היית רוצה שבן זוגך יחליט אם היית במצב הפוך, איך היית מרגישה אם בן זוגך היה נוטש אותך רק בגלל שאת לא יכולה להביא ילדים" "אבל זה לא רק" אמרתי בדמעות "זה החלום שלי, השאיפה שלי כל החיים" "אוקי" השיבה הזקנה "פשוט תחשבי על זה" היא קמה ללכת ואז רכנה אלי ולחשה באוזני "הייתי במצב כזה בדיוק והחלטתי לוותר על הבחור ותיראי באיזה מצב אני היום". היא הלכה והשאירה אותי המומה. נשארתי יושבת על הכיסא, בוהה באנשים העוברים והשבים עד לשעות הצהריים המאוחרות.
"אמא" קראתי כשנכנסתי הביתה. "אמא את בבית?" שאלתי שוב כשלא קיבלתי תשובה. "אני פה" נישמע קולה של אימי מחדרה. "אמא החלטתי" אמרתי. אמא נכנסה לסלון עם ערימת בגדים מקופלים "מה זאת אומרת החלטת?" היא לא הבינה הסתכלתי בעיניה ואמרתי "אני מתחתנת עם יואב"
*כעבור 15 שנה*
"דניאל" קראתי בשמחה, שבני הקטן רץ אלי שבאתי לקחת אותו מהגן. "מתוק שלי, איך היה בגן" "כיף" הוא ענה לי בשמחה, ואז שאל "אמא ,אפשר ללכת לפארק?" "אין בעיה" עניתי לו "יש" הוא קרה בשמחה "אני אוהב אותך אמא" חייכתי חיוך ענק ואמרתי לו "בוא חמוד, תיכנס לאוטו". כשהגענו, דניאל רץ החוצה מהאוטו לעבר המתקנים, ואני התיישבתי על ספסל. שהסתכלתי על דניאל שמשחק בשמחה בין המתקנים, נזכרתי את התלאות שעברתי כדי להגיע לרגע הזה. על ההחלטה שלי להתחתן עם יואב ועל ההחלטה לאמץ 5 ילדים: שלמה,רחל,הדס,נריה,ודניאל ועל השמחה שהם מביאים לי, אז נכון, ויתרתי על ילדים משלי. אבל עכשיו, עכשיו לפחות אני מאושרת.

השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן