המסילה ליער שחור מובילה. יער שרוף, יער של גופות, יער של אפר, יער של נשמות.
אותה מסילה צרובה מקול בכיותיהם של התינוקות, מקול אנחותיהם של האימהות, ומקול בכיים הדומם של האבות.
אותה מסילה נשאה על גביה קרון אכזר מלא בעצב ובפחד, מפוצץ בחוסר אונים, וגדוש בתהיות.
אך אותה מסילה אף נשאה איתה באותו הקרון תקוות, תפילות בוקעות, שירה חרישית שנובעת מעומק הלב השבור- שירת אמונה.
ואותו יער שחור גם הוא מלא, מפוצץ וגדוש, אך אין בי מילים לתאר במה.. סולם הכאב שבו מוצב ארצה, ולא רואים את ראשו. רחוק הוא מכאן סוף הכאב, רחוק מהאדמה החרוכה.
ואותן נשמות שלפני כמה דקות היו שלדים- עולות ברכב אש השמימה, מזוככות וטהורות, ושם למעלה- יתאחדו עם נשמות אחיהם שמתו אף הן במיתות משונות.
חיים שם, היו, אולי, זעירים, אך בעומק משמעות המילה חיים. אמונה בלתי נתפסת וקידוש ה' עצום- באותו יער שחור.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן