זה היה עוד יום אחד מחופשת הקיץ הארוכה משפחת פרידמן שעלו לארץ לפני כשנה עם 4 ילדיהם טליה בת ה-14, דייוויד בן ה-10, מייקל בן ה-7 וג'ון בן ה-2. שגרו בלפיד והחליטו שזה לא ממש מה שהם רוצים הם החליטו לחזור לקנדה, ורצו לספר לילדים. לטליה שלא היה טוב בארצות הברית ושמחה שעלו לארץ, היה קשה ביותר מכל השאר, והיה להם קשה לספר לה על הרצון לחזור. סבתא דליה אישה מיוחדת אמרה להוריה שאין סיכוי בעולם שטליה תהיה מוכנה לעזוב, הם החליטו לספר לה למרות שסבתא דליה אמרה להם שלא לעזוב ולא לספר לה. סבתא דליה ידעה להרגיש ולצפות תגובות, היא גדלה בפולין לפני תחילת השואה. ואיך שהתחילה להרגיש שיש משהו חשוד ברגע שהיטלר עלה לשלטון, לקחה את אחותה התאומה מתוך 12 האחים, וטסה איתה לארצות הברית, מטעם תנועת הנוער כדי להישאר בחיים. סבתא מרגישה דברים מאוד חזק במיוחד בנוגע לטליה, נכדתה הראשונה מתוך 23 הנכדים, שקיבלה המון גנים מסבתא דליה. אחד מהם היה החיצוניות לסבתא היה הרבה דברים במשותף עם טליה הנכדה המיוחדת כגון: עיניים כחולות זוהרות, שיער בלונדיני וזהב, שיער חלק מאוד, עור חלק כשל תינוק. שתיהם השתתפות בלהקות שירה ומחול מפורסמות, וסופו של דבר הם ידעו להנות מהחיים. טליה ומשפחתה היו טסים כל שנה למקום אחר בעולם, הם ראו הרבה נופים מרהיבים, ובנוסף זריחות ושקיעות מושלמות. אך תמיד יהיו את המחפסי רע. זה קרה רק בגיל 9 היא חשבה שהיא נשמעת כמו צפרדע ושיש לה צחוק של חמור והרעיונות השטותיות האלו הגיעו מפתקי קנאה בארצות הברית שבהם היה רשום: "מכוערת מי בחר אותך בכלל לשיר ולרקוד? את רוקדת ושרה כמו כבשה והצחוק שלך כמו חמור". מאז פרשה מכל הלהקות שהשתתפה בהם, והפסיקה לדבר ולשמוח, אבל למרות כל זה היא אהבה את כל הבריות בני אדם, חיות וצמחים, בקיצור את הטבע והחופשיות בו. אחרי שעלו לארץ היא התנדבה ב"תנו לחיות לחיות" פעמיים בשבוע, ובנוסף על כך התנדבה בבית אבות בתור מתנדבת שיושבת ומדברת עם הסבים והסבתות שלושה פעמים בחודש, והייתה מארגנת פעילויות ביחד עם עמותות להפסקת זיהום האוויר, וגם שתילת עצים בישראל. היא הייתה מאוד אחראית וחיפשה במה ואיך לעזור לעולם. היא מאוד נעלבה ממילים פחות נחמדות אפילו כשאמרו אותם בצחוק או על משהי אחרת. בעבר שהיו עוד בארצות הברית כל לילה היה לפחות שעה של בכי לפני השינה, בגלל כמה חברות שהציקו לה והחרימו אותה כי קנאו בה בטרוף, הם חלמו לדעת לרקוד, לשיר ולהיות יפות כמוה. ואלה היו הסיבות העיקריות שגרמו לה לרצות לעלות. הוריה לא יכלו לראות את טליה בוכה כל כך הרבה, למשך זמן שלא מפסיק. הוריה חשבו שבארץ ישראל יהיה להם טוב יותר, כמובן שלטליה היה הרבה יותר טוב בארץ. אפילו החברות עודדו אותה להתחיל לחזור למקהלות. היא חזרה להיות מאושרת בארץ ישראל, למרות שלא הסכימה לחזור לשיר אבל השתתפה בחוגי ריקוד ביחד עם חברותיה. ביחד עם כל האושר בא הקושי, להוריה היה מאוד קשה להרוויח כסף לעומת ארצות הברית. הם עבדו בישראל פי 2 שעות והרוויחו כמעט אותו סכום ואפילו קצת פחות. וזה הסיבה שרצו לחזור לארצות הברית. באותו יום שהחליטו לספר לה על החזרה לארצות הברית טליה רבה עם החברה הכי טובה שלה יעל אחרי שארגנו ביחד ארוחת צהריים כמעט כל החברות מהמושב ולא הזמינו אותה. לקראת סוף הארוחה, בשעה שהוציאה את אחיה לסיבוב צהריים, ראתה את כולם יושבות על הדשא הלח מהממטרות, והרך עד מאוד, הדשא היה פשוט מושלם, גבוהה ונקי היא ראתה שבדיוק סיימו להצטלם על הדשא המושלם, היא ראתה שחזרו לפטפט ולצחוק, היא לא רצתה להאמין שהם צוחקות עליה. אבל ברגע שקראה ליעל להודיע לה שזה נגמר בניהם שמעה: "ויש לה צחוק נורא ואיום". היא ידעה שזה עליה, כי היא שמעה את כל האמירות שהיו לה מוכרות. היא קראה ליעל והתחילה לצעוק ולבכות ביחד. יעל אמרה לה שהם דיברו בכלל על דפנה, על השיער המקורזל שלה ועודפי השומן שלה. אבל זה לא שכנע אותה כי לא הסתדר לה למה הם לא הזמינו אותה ואמרו משהו שכבר אמרו עליה בעבר?! היא חשבה שהיום הזה לא יכול להתדרדר מעבר, אבל איך שחזרה הביתה הוריה קראו לה לשיחה בחדר שלהם, היא הבינה שזה לא יהיה כל כך נחמד אבל לא ידעה עד כמה השיחה תשנה ותהרוס לה את היום ואת החיים בכללי. הם סיפרו לה כך: "טליה מתוקה שלנו תקשיבי לי ולאבא יש הרבה דברים וסיבות להגיד אז תשתדלי לא להתפרץ באמצע. "אוקי אז ככה…" השתתקה אמה וחזרה לדבר "יש לנו כמה סיבות והחלתנו שאנחנו עוזבים חזרה לקנדה…" אמה של טליה לא הספיקה לסיים משפט ואז טליה התפרצה באמצע בצעקה: "מה נראה לכם אתם רוצים להרוס לי את החיים עוד יותר? לא מספיק שרבתי עם כמה חברות?! כמה אתם חושבים שאני יכולה להכיל ביום אחד כמה?" והתחילה לבכות. "דיי להרוס לי את החיים אני רק בת 14!" ואז אמה התפרצה "תירגעי רגע לא ידענו שרבת עם חברותיך. לא באנו בכוונה לעצבן, באנו להודיע לך כדי שזה לא יקרה ברגע האחרון, אני ואבא לא מצליחים למצוא עבודה מספיק טובה…" טליה התפרצה "אתם לא מצליחים אולי למצוא עבודה אני לא מוצאת חברים בארצות הברית. כסף זה לא כמו חברים! אני מודיעה לכם רשמית אני לא באה אתכם! אתם יכולים לחזור רק אתם ואחי בהצלחה! אני יישאר פה עם סבתא דליה בחשמונאים." מיררה בבכי, רצה לחדרה וטרקה את הדלת. כשאמה באה לקרוא לה לארוחת ערב טליה לא ענתה לה. אמה חשבה יכול להיות שאולי טליה נרדמה אז הלכה ועזבה אותה בשקט. למחרת קמה טליה ב-4:00 לפנות בוקר או שבעצם לא בדיוק "קמה" יותר נכון הייתה ערה לפני, היא לא הצליחה להירדם כל הלילה מהמחשבות שרצו לה בראש על השיחה אתמול. מה יקרה עם נעזוב? איך אחזור לשם? החברות שלי מהארץ לא יתנו לי לעזוב או שאולי כן לפי איך שהם התייחסו אליי היום לא היה נראה שאכפת להם ממני?! ב-4:00 לפנות בוקר החליטה שהיא עוזבת את הבית שלה ואת ה"חברות". היא לא ידעה לאן היא הולכת היא רק ידעה שהיא לא מוכנה להישאר פה שניה. ארזה מזוודה שבתוכה יש 10 סטים של הבגדים הכי יפים שהיו לה, 3 פיג'מות ו-500 ₪ שבמקרה היה לה מזומן בארנק באותו רגע. בשעה 5:00 הייתה כבר מוכנה ליציאה, ויצאה החוצה. היא חיכתה 15 דקות לאוטובוס הבא, ואם המזל שלה איך שהגיעה לתחנה, האוטובוס של השעה 5:05 יצא כבר, והיא נאלצה לחכות 15 דקות עד השעה 5:20 ועלתה לאוטובוס שכלל לא ידעה לאן הוא מוביל אבל לא היה אכפת לה, העיקר לעזוב עם האוטובוס הראשון שיוצא. היא נסעה באוטובוס שיעדו היה ירושלים, מבלי לדעת לאן הכיוון. לאחר כ-30 דקות נסיעה ארוכות הגיעה לכניסה לירושלים ולא זיהתה את המקום, אבל וכעבור כ-3 דקות שנראה שעברו מהר לעומת הנסיעה הגיעה לתחנה המרכזית. שם תפסה אוטובוס שמוביל לעיר העתיקה ועוצר גם בכותל, כי זה המקום היחיד שזיהתה את שמו. האוטובוס נסע מספר דקות לא ידוע אבל טליה הרגישה כאילו זה היה זמן ארוך מאוד. בסופו של דבר הגיעה לכותל, שאותו זכרה בתור המקום המדובר של סבתא. סבתא תמיד סיפרה על הכותל כמה הוא חשוב לנו, כמה אנחנו צריכים לאהוב אותו, וכמה היא רוצה לגור בסמוך אליו. טליה לא ידעה למה אבל היא תמיד זכרה אותו בתור מקום הומה אנשים, ולכן תפסה אוטובוס לכותל שידעה מה זה. היא הרגישה פעם ראשונה בחיים כמו שסבתא מרגישה, היא הרגישה שזה המקום שיעזור לה עכשיו, ושבכותל היא בטוח תמצא משהו או מישהו שיעזור לה. בכל זאת זה היה אחד הימים המפוצצים לפחות כך זה היה נראה. היא פעם ראשונה בחיים הרגישה באמת קשורה, חלק ממשהו גדול, חלק מעם ישראל, למרות שלא בדיוק ידעה מה האחריות הגדולה בדבר הזה. היא לא רצתה שתיגמר ההרגשה הזאת. פתאום היא נזכרה בפעם הראשונה שנכנסה לירושלים, איך היא הרגישה ביום שבו עלו אל הארץ ונחתו. איך משפחתה והיא נכנסו לירושלים והיו כל כך שמחים, ואיך ירושלים היתה נראת להם תמיד הכי יפה מכל המקומות שהיו בהם בכל העולם. איך כל פעם מחדש שנכנסה לירושלים "צמח" על פרצופה חיוך קטן מבלי לשים לב, צחוק ואהבה גדולה מאוד התפרצה משום מקום. פתאום מתוך כל השקט והשלווה שמעה קול שהפתיע אותה . קול פנימי גדול שצועק לה: "פה, פה זה המקום שבוא את צריכה להיות, פה את מוגנת, פה את מחוברת לעם למולדת לה' ולארץ ישראל, זה המקום!". לפתע אישה נמוכת קומה מטליה בראש וחצי שנראתה כבת גילה של סבתא דליה נגשה עליה ושאלה אותה: "רוצה להצטרף אלינו לתפילה?" שאלה. טליה לא ידעה איך מתפללים ואמרה לאישה: "אני לא בדיוק יודעת מה עושים בתפילה." פנתה אליה האישה, חייכה ואמרה: "אני יודעת. אני רואה שאת מבולבלת ומחפשת מה לעשות עם עצמך ולא חשבתי שאת יותר מידי יודע על תפילה, לכן באתי לקרוא לך לבר מצווה של הנכד שלי בן ה-13 יאיר". "אהה…" אמרה טליה "שמעתי פעם על המושג הזה בר מצווה אבל בחיים לא הייתי באחד כזה, מה הקשר של התפילה?" שאלה טליה בתמיהה. "בואי ותראי. תביאי סידור מהמדף בנוסח ספרד, זה הכי נוח להתחלה." יעצה האישה הנחמדה, "ותבואי מהר!". טליה הגיעה בריצה קלה ושמחה על ההצעה, אך בהיסוס ופחד גדולים מתפילה. האישה הנחמדה הורתה לה לשבת ליד ילדה הנראית בת גילה, שגם לא כל כך מבינה בתפילה, ליד הילדה התיישבה האישה. היא הורתה להם איך להתפלל, באמצע התפילה של טליה קרה משהו מוזר אנשים התחילו לשרוק ולזרוק סוכריות, טליה שאלה אחרי התפילה את הילדה "מה הם עושים?" הילדה ענתה לה "זורקים סוכריות מה את לא יודעת מה זה בר מצווה מאיפה נחתת את יהודייה בכלל? גם חילונים אמורים לדעת מה זה בר מצווה ברור כאילו דה. דרך אגב קוראים לי שיר אני בת דודתו של יאיר ילד הבר מצווה, אני גרה בירושלים נולדתי בתל אביב לפני 14 שנה בערך, ואני בת יחידה אז רק בי מתחשבים, אני אחת היפות בעולם אולי אפילו יותר מבר רפאלי אבל אל תעלבי. אני חושבת שאת גם קצת יפה איך קוראים לך מאיפה את בת כמה את איך את קשורה ליאיר ואיפה המשפחה שלך??" טליה השיבה בביישנות רבה "קוראים לי טליה אני במקור מקנדה עליתי לארץ לפני שנה בערך אני בת 13.7. וכן אני יהודייה פשוט בקנדה גדלתי עם נוצרים אז אני לא בדיוק יודעת מנהגים יהודים ועכשיו אני גרה במושב כל שהוא והורי רוצים לחזור לקנדה לצערי. המשפחה שלי לא איתי ברחתי מהם ברגע שהודיעו לי על החזרה לקנדה ואני מחפשת מקום מגורים לזמן הקרוב פה בירושלים, בירושלים אני מרגישה הכי בטוחה והכי קשורה. יש לי עוד 3 אחים חוץ ממני. אני לא קשורה ליאיר אני אפילו לא יודעת מי זה". שיר היתה בהלם בחיים לא ראתה ילדה כל כך מבולבלת כמו טליה ולכן נגשה להוריה ספרה להם את הסיפור והזמינה את טליה להתארח אצלה למשך הזמן הקרוב טליה לא הייתה מוכנה להגיד מאיפה היא או מה שם משפחתה שמה יחזירו אותה אל הוריה. במשך שבוע טליה התארחה אצל שיר והמשפחות בשני הבתים לא הפסיקו לדאוג לחפש להזמין משטרה וליצור קשר. עד שהמשטרה הארצית התפנתה לזה ומצאה את טליה בביתה של שיר עם חברותיה של שיר שהתחברו לטליה, בניהם ניקול מלכת כיתתה של שיר ילדה פשוט קנאית ומעגילה. באחד הלילות שיר ראתה את טליה בוכה ושאלה אותה למה היא בוכה טליה ענתה שהיא לא רוצה להגיד, והמשיכה לבכות. שיר חשבה שטליה מתגעגעת ובצדק אבל טליה לא ידע למה היא בוכה אם זה מגעגועים להוריה או לאחיה או לסבתא. טליה חשבה והתפללה פעם ראשונה שהתפללה מעצמה וידעה אל מי לפנות ומי מנהל את העולם. כך היא פנתה אליו: "אבי היקר בשמים איך שנכנסתי לירושלים הרגשתי את היופי אהבה הנתינה החסד ואיך היא מתאימה לכל אחד ונוגעת בכל אחד במקומות רגישים, הרגשתי את השמחה הגדולה שהיא מעוררת בי. פתאום היום אחרי 4 ימים בעיר הבנתי למה אני עצובה: בגלל שאני מתגעגעת למשפחתי לסבתא לאמא לאבא לדייוויד מייקל וג'ון הקטן. בנוסף בגלל שהבנתי מי אחראי על העולם שלנו ולמי צריך לפנות כדי שתמצא לי את הדרך הנכונה ללכת בה. אני מבקשת שתיתן בי את הכוח להתעקש עם הורי שיישארו בארץ ויעברו לירושלים עיר הקודש היופי והמאחדת הזאת. תודה אני כל כך אוהבת אותך!!" למחרת בבוקר התעוררו שיר וטליה ביחד ברגע שהמשטרה דפקה על הדלת הם שאלו ביחד כאילו תיאמו זאת מראש "מי זה?" והדופקים ענו "משטרה תפתחו מיד" 2 הבנות נלחצו והבינו מה הולך לקרות המשטרה נכנסה ושאלה מי זאת טליה פרידמן מלפיד טליה ושיר הסתכלו אחת על השנייה והצביעו ביחד בדיוק באותו הזמן עוד הפעם. הם אמרו "אני" בתהום מושלם. השוטר התחיל להתעצבן ואמר בכעס שאם הם לא מגיעות להסכם ייקחו את שניהם ללפיד! שיר וטליה נתנו כיף וצעקו בלחש "יש" נתנו להם לארגן 20 דקות מזוודה ולקחו אותם ברכב ביחד לבית של טליה ברגע שהם הגיעו אמא של טליה יצאה רצה צעקה ובכתה ביחד "היא כאן, היא חזרה, הכל בסדר איתה." וכולם יצאו לחבקה סבתא דליה אמרה: "נאלמת לכל כך הרבה זמן איפה היית? ספרי לנו חוויות איפה היית מה עשית ומי זאת היפה הזאת?" טליה הגיבה בשמחה "מכל המקומות בארץ ה' גלגל אותי דווקא אל ירושלים גיליתי איזו עיר יפה ומאחדת זאת. נזכרתי כמה כח ושמחה מקבלים בכניסה ובכותל בכלל. איזה רוחניות מתורפת. אה.. דרך אגב זאת שיר חברה טובה שהכרתי." והתחילה לספר את הסיפור "סבתא של יאיר ושיר נגשה אלי בכותל ושאלה אם אני ירצה להצטרף לתפילה ולבר מצווה, לא בדיוק ידעתי מה זה אבל זה היה מגניב. הצטרפתי ביסוס לבר מצווה של יאיר וישבתי ליד שיר וברגע שסיפרתי לה את הסיפור נגשה להוריה לבקש שאני יתארח אצלה. אז לא הכרנו אפילו שעה. הייתי אצלה במשך השבוע הזה הכרתי את חברות שלה. אבל בלילות בכיתי ושמחתי ביחד, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ורק אחרי שעות רבות נרדמתי. אני מאוד אוהבת את ירושלים אולי נעבור לשם לרחוב של שיר?" איך שסבתא שמעה את המשפט האחרון הוציאה את כל מה שהתאפקה לא להגיב. היא אמרה: "ידעתי שהיא הייתה בירושלים הרגשתי את זה בעומק הלב החלום שלי היה שנגור בירושלים ונוכל ללכת לכותל להתפלל בעיר העתיקה.." אמה של טליה קטעה את סבתא ואמרה "להזכירך אנחנו עוברים לחו"ל!" "אבל אמא…" אמרה טליה "אני לא רוצה לחזור אולי נמצא פתרון אחר? נגיד אחד הערים או משהו… אפשר גם…" "נחשוב על זה" אמר אריק "אבל בוא לאכול כי שמעתי פה כבר כמה "בטנות מקרקרות" כולם צחקו שטפו ידיים ואכלו את השקשוקת נקניקיות של רייצ'ל ודליה….

3 תגובות
  1. הכותב הגב

    בבקשה תצביעו ותגיבו איך היה זה חשוב לי מאוד הביקורת שלכם

    דרג
  2. הכותבת הגב

    בבקשה תפרסמו ותגיבו ממש חשוב לי חוות דעתכם אל תיקונים דרך אגב אני מודעת לכך שיש לי שיגיעות כתיב

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן