כוחה של התנדבות / רות ויגודה

הכירו את תהילה: תהילה בת 14 והיא לומדת בבית הספר הקרוב לביתה, היא יחסית גבוהה, יש לה עניים בצבע כחול ושיער ארוך וגלי בצבע בלונד. תהילה נחשבת לילדה מאוד מקובלת בכיתה שלה, והיא כל הזמן מחלקת לבנות נבחרות דברים שווים כדי שיישארו חברות שלה גם המורים מעריכים אותה מאוד.
בבית תהילה היא ילדה יחידה, היא מקבלת מה שהיא רוצה ותמיד אחד ההורים נמצא בבית בשבילה, בשבתות וחגים וכמובן ביום ההולדת שלה היא מרכז העניינים. בקיצור החיים שלה מושלמים.
אבל תהילה כמו שאפשר לצפות היא ילדה מאוד מפונקת והיא לא מסתפקת במה שיש לה, אלא תמיד מתעצבנת וכועסת על כל העולם.

היום שבו זה התחיל לא היה שונה מכל יום אחר. הוא התחיל בבית. אבא הכין לתהילה סנדוויץ' מושקע כמו תמיד, אבל היא העדיפה לקחת ממנו כסף ולקנות משהו ב"שמיני", אחר כך היא התחילה ללכת לבית הספר. כדי להגיע לשם הייתה צריכה ללכת ברגל במשך 7 דקות בלבד אך כמובן שהיא לא הייתה מוכנה לעייף את עצמה ככה ולכן אמה כבר חיכתה לה במכונית. כמו בכל בוקר ביקשה תהילה לעבור בבתי חברותיה ולאסוף אותן כדי שלא יהיה לה משעמם בזמן הנסיעה, לא היה לה אכפת שהיא מעכבת את אמה בדרכה לעבודה היא פשוט ציפתה שהכל יקרה וזהו בלי בעיות.
בבית הספר נזכרה ששכחה את הקלמר בבית אבל כמובן שלא היה לה אכפת ולמורים לא היה שום דבר לעשות נגד האדישות שלה. כך עבר לו עוד יום רגיל מלא בשיעורים. תהילה אמנם הקשיבה אבל השיעורים לא עניינו אותה.
הנושא החודשי של החודש היה "חסד". כל המורים דיברו על כך מזוויות שונות. תהילה הקשיבה בחצי אוזן והמשיכה בעיסוקיה. אבל אז הגיע שיעור לשון.

תהילה הסתכלה על המורה בפה פעור כשאמרה: "בסדר בנות אני רוצה שכל אחת תבחר משהו להתנדב בו במהלך החודש הזה ולאחריו כל אחת מכן תצטרך להגיש לי דו" ח מפורט על איך שהרגשתן ואיך היה לכן במהלך ההתנדבות. הפרויקט יכול להיום בבית אבות או עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים או כל מה שתצליחו לחשוב עליו.
יש להגיש את העבודות בעוד חודש בדיוק בא' בחודש הבא".
 

תהילה חשבה שזה פרויקט שהוא לגמרי מיותר. לדעתה, המורה' לא יודעת ללמד ולבחון ולכן נותנת להן משימות כאלו'. תהילה התכוונה לנסות לגמור עם זה כמה שיותר מהר, היא תלך להתנדב באחד הדברים שהמורה הציעה ולסגור עניין, היא תתנדב במשהו פשוט מאוד ובעיקר קל. 

    ***

כשתהילה חיפשה באינטרנט מקומות פשוטים להתנדבות היא לא חשבה שהיא באמת הולכת ליהנות מזה.
היא פתחה את המחשב ובמנוע החיפוש היא כתבה: מקומות שצריך להתנדב בהם.
עלו לה כל מיני תוצאות אבל אף אחד מהם לא באמת עניין אותה, עמוק בפנים היא ידעה מה היא מחפשת: משהו עם ילדים. זה תפור עליה. היא אוהבת ילדים, ואם היא כבר מתנדבת אז שתעשה משהו שהיא אוהבת לעשות.
ברגע שהיה לה כיוון, היא כבר ידעה מה לחפש. בגוגל היא רשמה: התנדבות עם ילדים ומצאה המון תוצאות מעניינות.
תהילה פתחה את האופציה השלישית: הילד שלי צריך אותך!
תהילה קראה את הפרטים: ילד מתוק בן 9 צריך שיאספו אותו כל יום מבית ספר, ישמרו עליו בצהרים וגם ייקחו אותו לשם ללא תשלום. תהילה חשבה שזהו זה! היא מצאה משהו פשוט שתוכל לרשום עליו אחלה דו"ח וזה גם ממש קל. לא ממש אכפת לה מה רשום שם העיקר שיש לה התנדבות.
היא התקשרה למספר שהיה שם:

"שלום, הגעתי למשפחת כץ?"

" כן, את מי את מחפשת? "

" את גברת כץ. היא פנויה לדבר איתי עכשיו?"

" זאת אני מדברת. מה את צריכה? "

" רציתי לשאול אם את עדיין צריכה שיתנדבו עם הבן שלך? "

" את באמת מוכנה לקחת תחת חסותך את הבן  שלי? "

" כן אני חושבת שכן"

"מצוין! בואי נקבע ואם הכל יסתדר, את יכולה להתחיל כבר מחר!"

וכך התחילה תהילה להיות עם עילי. הכירו את עילי, לעילי יש שיער חום ופאות קצרצרות מאחורי האוזניים, עילי הוא ילד קצת שמנמן ונמוך, העור שלו בהיר ויש לו עניים יפות בצבע דבש, בדרך כלל הוא לובש בגדים רפויים שנראים עליו די מצחיק אבל הוא אוהב אותם ולהורים שלו לא אכפת, עילי הוא ילד שקט וחכם שמצטיין בשיעורים ועושה את שיעורי הבית שלו בקפידה אך אף פעם לא רוצה ללכת לבית ספר, ההורים שלו לא יודעים מה לעשות ולא מבינים מה בבית הספר מפריע לו כל כך ולכן הזמינו את תהילה שתהיה חונכת שלו אולי זה יעזור… את עילי היה צריך לקחת כל יום בשעה 7:30 לבית ספר שבו למד. אמא של תהילה הייתה צריכה לשנות את המסלול שלה בבוקר, היא חושבת שזה לא בסדר מצד תהילה לבקש ממנה משהו כזה, אבל היא אוהבת את הבת שלה ורוצה שתהיה מרוצה כך שלא כ"כ יודעת איך לומר לה את זה.
תהילה לקחה את עילי בלי לחשוב יותר מדי, היא לא נהנתה אבל גם לא סבלה היא פשוט עשתה את זה בתור עבודה לשיעור לשון.
לאחר כל יום ישבה תהילה וכתבה איך היה לה איתו, ביום הראשון הדף היה ריק פרט לשורה וחצי שבהם רשמה: היה לי בסדר אבל גם די משעמם. תהילה באמת הרגישה כך היא באמת הרגישה שמשעמם לה לעשות את זה היא לא הרגישה אז שום דבר מיוחד. 

בהתחלה הכל עבר חלק, לפעמים תהילה הייתה לוקחת בצהריים את עילי לגן שעשועים או לראות סרט בקולנוע. פעם אחת כשתהילה ועילי הלכו לראות סרט מצחיק ואחר כך ישבו לאכול ארוחת צהרים נחמדה אמר עילי בטעות:

"את ממש לא כמו ה'חברים' שלי…"

"מה זאת אומרת?"

"סתם, כלום…"

תהילה הבינה ישר שמשהו לא טוב לו ושאלה:

"איזה סוג כלום?"

"בסדר אני אספר לך, בבית ספר, בהפסקה, כמה ילדים מהכיתה אמרו שהם יהיו החברים שלי והם יסכימו לי לשחק איתם, התרגשתי כי בדרך כלל אני לא משחק אם אף אחד, אבל מהר מאוד התברר לי שזה רק התחכמות, במשך כל ההפסקה עמדתי 'שוער' כשהם עמדו מסביבי וצחקו עלי: על כמה שאני שמן ועל הפאות שלי הם צחקו, גם על הבגדים שאני לובש, הם אמרו שאני חנון ולמרות זה אני לעולם לא יהיה חכם כמוהם, הם אמרו שאני יכול לשחק איתם כדורגל בתנאי אחד: שאני אהיה הכדור… "

בשלב זה הוא התחיל לבכות, תהילה ישבה לידו בשקט כמה דקות עד שכל הדמעות עברו  ואז היא אמרה:

" זה נורא ואיום! אתה צריך לספר למישהו! "

" אני לא יכול… "

" למה? "

" כי אז הם יכעסו עליי וזה יתגבר"

" מה יתגבר? "

" אני לא רוצה לומר… "

" אני מתעקשת! "

" בסדר, חוץ ממה שקרה ביום ההוא…"

"מתי היה היום ההוא?"

"בתחילת השנה, בקיצור מאז בכל הפסקה כשמשעמם להם הם עומדים מסביבי וצוחקים עליי, רק בגלל שאני קצת שמן או שאני קצת שונה "

עילי התחיל לבכות שוב, תהילה נתנה לו להוציא את כל הדמעות שלא שפך מאז תחילת השנה(-ועכשיו כבר היה כמעט פסח!) באותו הרגע החליטה שהיא תעזור לו ויהי מה ובאותו הערב היה לה מה לרשום על דף העבודה ללשון, וזה מה שרשמה:

יש אנשים שהם שונים וצוחקים עליהם, יש אנשים שהם לא רגילים ולועגים להם! אנשים חושבים שמי ששונה הוא מוזר או שווה פחות, אבל הם טועים! ואני חושבת שגם מי שאחרת, לא דומה או לא כמוך מגיע לו אותו יחס שמגיע לכל אחד אחר.

תהילה עדיין לא הצליחה לאזור מספיק אומץ כדי לספר למישהו על מה שעילי עובר היא הזדהתה עם החששות של עילי ופחדה ממה שעלול לקרות אם תספר, בשבוע לאחר התקרית בקולנוע תהילה הייתה חייבת להגיע מוקדם לבית הספר שלה, ולכן לא יכלה לקחת את עילי לבית הספר שלו. אך בשעה רבע לשמונה כאשר כבר הייתה בבית הספר התקשרה אליה אמא של עילי ואמרה לה:

"שלום, תהילה?"

"כן, איך אפשר לעזור?"

"הי, תקשיבי עילי שלי יושב פה ולא מוכן לזוז עד שתבואי. את מוכנה בבקשה לבוא?"

" האמת שלא ממש. זה מאוד דחוף? הוא מסכים לדבר בטלפון? "

"זה מאוד דחוף והוא לא מוכן לדבר על זה לידי, תוכלי לבוא?"

נימה של התחננות התגנבה לקולה של גברת כץ ותהילה אמרה:

" בסדר אני אבוא."

תהילה הלכה לבית של משפחת כץ וראתה את עילי החמוד יושב על הספה ובוכה, היא ניגשה אליו ושאלה אותו בעדינות "מה קרה? למה אתה בוכה?" הוא ענה לה שנמאס לו שכולם צוחקים עליו בכיתה נמאס לו שלא מחשיבים אותו לכמוהם. תהילה חיבקה את עילי במשך חמש דקות ולא אמרה דבר. אבל זה בדיוק מה שהוא היה צריך. הוא קם, מחה דמעה ולקח את התיק כדי ללכת לבית הספר.

באותו יום אמא של תהילה כבר לא יכלה להישאר ותהילה הלכה ברגל לבית הספר. בדרך עלו לה כל מיני מחשבות על כמה שזה מוזר שעילי צריך אותה וכמה שזה מחמיא לה.
מצד אחד היא הרגישה שלא אכפת לה אם הוא רוצה רק אותה, הרי זו בסך הכל עבודה בלשון – לא איזה ילד שבאמת אוהב אותה, והיא נקשרת אליו. אבל לאט לאט, ככל שהיא חשבה על זה יותר היא הבינה שבעצם כן, היא כן אוהבת להיות איתו.  והיא נקשרת אליו ונהנית לקחת אותו לאן שהוא צריך ללכת, לאט לאט תהילה הפנימה עד כמה היא זכתה שיש לה אותו והיא אוהבת אותו ממש.

לאחר כמה ימים, בבוקר יום רביעי, יצאו כהרגלם תהילה ועילי מהבית של משפחת כץ. בדרך לבית ספר תהילה שאלה אותו איך הוא מרגיש היום ואם אמר כבר "מודה אני" הבוקר. עילי הסתכל אליה ואמר- האמת? אני לא אוהב לומר "מודה אני". לפעמים אני מרגיש שאין לי על מה להודות…, תהילה הסתכלה עליו ולא ידעה מה לומר, איך הילד המהמם הזה לא רואה כמה הוא מושלם??
הם המשיכו בדממה. באמצע הדרך, אמר לה עילי שכואבת לו הבטן. תהילה לא ידעה מה לעשות היא הלכה איתו לבית ספר כמו תמיד  "אבל כואבת לי הבטן" אמר עילי, תהילה הרגישה שאין לה מה לעשות היא צריכה לקחת אותו לבית הספר וללכת מיד לבית הספר שלה. אך היא לא רצתה לתת לעילי ללכת עם כאב בטן אבל עכשיו כשהיא יודעת מה מציק לו חשבה שגם היא הייתה מחפשת כל תירוץ להתחמק מבית ספר , תהילה לא ידעה מה לעשות ולכן פשוט השאירה אותו שם בהבטחה שתבוא בצהרים לאסוף אותו.

באותו היום בצהרים כשבאה תהילה לאסוף את עילי ראתה תהילה שהמצב שלו לא ממש טוב, הוא היה חיוור ונראה כאילו הוא עומד להקיא. תהילה הופתעה שלא מטפלים בו, אך כאשר הסתכלה לבדוק מי יכול לעזור ראתה שכל האחראים מטפלים בילדה קטנה שנראה ש'הקיאה את חייה' על  הרצפה, תהילה הבינה שהם לא יכולים לעזור. אבל היא לא ידעה מה היא צריכה לעשות עם עילי עכשיו, היא החליטה לקחת אותו הביתה ולבדוק אם זה מחמיר, בדרך כלל אחרי בית הספר עילי הולך לישון שנת צהרים. אך ביום שבו זה קרה עילי לא הצליח להירדם ותהילה ישבה איתו במיטה, עד שסוף סוף נרדם. כשאמו של עילי חזרה תהילה כבר הייתה מאוד מתוסכלת, היא הרגישה נורא מכיוון שעילי הרגיש לא טוב אבל גברת כץ הרגיעה אותה ואמרה לה שהכל בסדר והיא תיקח את עילי לרופא כשהוא יתעורר.

בשבוע שלאחר מכן קיבלה תהילה שיחת טלפון מהמספר של גברת כץ אך לא היא זאת שהייתה בטלפון, מהצד השני של הקו שמעה תהילה את קולו של עילי שאמר לה:

" שלום תהילה, מה שלומך?"

" שלום עילי, אני בסדר גמור אבל מה איתך?" 

"אני מרגיש בסדר אבל אמא אמרה שאני כנראה רגיש ללמקוז. אני לא יודע מה זה" 

"אני חושבת שהיא התכוונה לקטוז, זה משהו בחלב" 

"אה, טוב. אני בבית עכשיו ואמא אמרה שמחר אני אוכל לבוא לבית ספר!" 

"יופי אז אני אבוא לקחת אותך בבוקר! "

" יש, אמא אמרה שבלחם היא לא תשים גבינה לבנה כמו תמיד כי יש בזה לקטוז"

" נכון, אבל יש המון ממרחים טעימים אחרים" 

" כן, טוב נתראה מחר, בי"

" בי בי עילי"

בבוקר שלאחר מכן לקחה שוב תהילה את עילי לבית הספר, תהילה כבר לא נוסעת עם אמא שלה. היא מבינה עכשיו שזה לא ממש בסדר, וכשאבא שלה מכין לה סנדוויץ' היא לוקחת אותו ברצון במיוחד אם יש בפנים גבינה לבנה כי היא מודה לה' על כך שהיא לא אלרגית לשום דבר כמו עילי.
בעבודה בלשון תהילה קיבלה מצוין+ " מכיוון שראיתי ושמתי לב שעברת תהליך משמעותי מאוד במהלך הכנת העבודה", כתבה המורה ללשון.  "וראיתי שהשתדלת למצוא רעיון מקורי ובאמת הלכת עם העבודה הזאת רחוק, כל הכבוד!". חברותיה, שכבר לא מקבלות הסעה כל יום לבית הספר, עדיין חברות של תהילה למרות שהן היו יכולות להתרחק ממנה כשהפסיקה להיות 'מחלקת המתנות של הכיתה'. תהילה עדיין מקובלת אבל הפעם בגלל השתדלותה הרבה, גם המורים וגם הבנות מעריכות אותה יותר, ועכשיו לא יקרה מצב שתהילה שכחה משהו או לא עושה שיעורי בית כי היא זוכרת עד כמה עילי החמוד מתאמץ כדי להצליח והיא יכולה בלי הקשיים שלו אז למה שלא תעשה?! 

תהילה אגב, עדיין ממשיכה עם ההתנדבות שלה כי היא כבר מאוד מחוברת לעילי וגם כי היא יודעת שהקשר ביניהם מעצים אותה ואותו והיא לא רוצה לפרק את זה. 

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
6 תגובות
  1. בת שבע הגב

    מהמם ומרגש. כתיבה יפה!

    דרג
  2. ספיר הגב

    רות את כותבת מדהים! אני רואה לך עתיד גדול ❤️

    דרג
  3. טל הגב

    חח קראתי את זה בהפסקה

    דרג
  4. אליה ישיב הגב

    רות יגאונההה ברור שפינקתי אותך ב3 כוכבים
    טילללל

    דרג
  5. אביטל הגב

    רות את כותבת מדהים! כשרונית ! כשרונית!! נהנתי מאוד לקרוא!!

    דרג
  6. ציפי הגב

    ספור ממש יפה , תמשיכי לכתוב !!!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן