בס"ד.

"תיזהר!" צעקתי. זה לא עזר…

"בוקר טוב חמודה, את זוכרת שהיום את הולכת לבית הספר?" שמעתי את סבתא שואלת אותי.

"כן. אני לא חושבת שאפשר לשכוח דבר כזה. עברו שנתיים מאז שהיתי שם, בטוחה שהכל השתנה" עניתי באדישות, בלי רגש.

לא הצלחתי לאכול את הכריך שסבתא הכינה לי לארוחת בוקר, ודחפתי אותו לתיק. יצאתי בחשש ובתקווה לכיוון בית הספר.

"אני זוכרת את האירוע כאילו זה היה אתמול," התחלתי לספר ליועצת, "חזרנו מביקור אצל סבתא, שגרה לא רחוק מאיתנו, רבע שעה נסיעה. שמענו ברדיו שקרה משהו במושב שלנו אבל זה היה מאוחר מידי, כבר נכנסנו לתוך הבלגן: צעקות, יריות ועשן. אבא עצר בחריקה וניסה להסתובב לאחור אבל האוטו התהפך. אני וירון, אחי התאום כמו שאת יודעת, הצלחנו לצאת מהרכב, אמא ואבא לא הספיקו… המכונית התפוצצה כשהם בתוכה..", הפסקתי. הייתי חייבת להפסיק. רעדתי כולי…

"זה בסדר. אני מבינה שקשה לך, את לא חייבת להמשיך" אמרה היועצת, אבל המשכתי, הרגשתי שאני מוכרחה לדבר… להוציא את מה שבער בתוכי כבר שנתיים… לספר בפעם הראשונה באמת מה קרה שם…

התחלתי לבכות. עד אז הדמעות לא הגיעו, אפילו לא  כשראיתי מה קרה לאמא ואבא..  "הסתובבתי אל ירון, הוא ישב על הכביש ובכה. ואז זה קרה… איני יודעת איך לא הבחנתי בו קודם… ראיתי מחבל מכוון רובה לעבר אחי" … שוב הפסקתי, " 'תיזהר!' צעקתי. זה לא עזר…  עכשיו המחבל כוון את הנשק לעברי… אבל קפאתי ואפילו לצעוק לא הצלחתי… ואז קרה הדבר הכי מפתיע שיכול לקרות … שמעתי את היריות … הוא ירה שוב ושוב, הכדורים פגעו בי, אבל כלום לא קרה. הכדורים פגעו בי ופשוט נפלו על הכביש…  לא זוכרת כמה זמן זה נמשך… עד שמישהו הצליח לפגוע במחבל. פתאם היו סביבי המון אנשים, שוטרים, חיילים, צוות הצלה, היה המון רעש ואיש לא הבין מה קרה, וגם אני לא קלטתי".

הייתה דממה בחדר. היועצת שאלה: "אז מה באמת קרה? את יודעת?"

עד היום לא דיברתי על כך עם איש… ועכשיו זה פרץ ממני: "בבית החולים בדקו אותי וראו שאכן לא נפגעתי כלל… לקחו אתי לבית של סבתא, יחד בכינו  מצער וכאב… לאחר זמן מה כך סבתא סיפרה לי שאני מאומצת… לא הבנתי… הסתובבתי בבית כמו אריה בכלוב… הכל היה מבולבל…
הכל קרה כל כך מהר… פתאום חלפה במוחי מחשבה… הבנתי למה אני לא דומה לאף אחד במשפחה, אפילו לא לירון, ואז קלטתי שה"משפחה" שלי לא בחיים יותר ורק אני נשארתי… גם עלי ירו אבל כלום לא קרה… חשבתי שזה מוזר מאד… ".

"מה זאת אומרת?" שאלה היועצת בהפתעה. ידעתי שהיא מבינה אך רוצה שאספר כדי לעזור לי להשתחרר, אבל לא הייתי מסוגלת.

"את יודעת …" זה כל מה שהצלחתי לומר. קמתי מהכיסא ויצאתי בריצה מהחדר. לא נרגעתי עד שחזרתי לבית של סבתא, הבית שגרתי בו בשנתיים האחרונות.

"הכל השתנה שם. אולי אני לא אחזור? גם ככה הפסדתי הרבה חומר שייקח לי המון זמן להשלים… ואולי לא אצליח בכלל…" אמרתי לסבתא אחרי שסיפרתי לה מה קרה אצל היועצת.

"להפך! כדאי שתתחילי להשלים את החומר הזה כבר עכשיו, אל תחכי, תתקדמי, למה לדחות דברים?" היא אמרה בנימה משכנעת. לסבתא שלי אי אפשר לסרב, היא מסוגלת לגרום לכל הטרוריסטים להפסיק את כל הטרור שהם עושים מרוב שהיא משכנעת.

"בשבילך סבתא, אני מסכימה לנסות" אמרתי עם חיוך גדול שמרוח לי על הפרצוף.

סבתא חייכה אליי בחזרה וכך נגמרה שיחתנו.

"טליה!", שמעתי קול קורא מאחוריי, "זאת באמת את? באמת חזרת?", הסתובבתי וראיתי את מיקה, החברה הכי טובה שלי. אולי כדאי להגדיר זאת בתור "החברה הכי טובה שלי לשעבר". כמעט שנה וחצי מאז הפעם האחרונה שדיברתי איתה, אני לא בטוחה מה מצב החברות בינינו. לא שהיא לא ניסתה להתקשר ולבקר אותי. אני זאת שדחיתי אותה כמו את כל השאר… ראו עליה שהיא שמחה לראות אותי, ואני שמחתי לראות אותה, מבחינתי, היא חברה מאוד טובה.

"כן, זו אני" חייכתי אליה. היא לא כל כך השתנתה מאז, היא רק גבהה קצת ושיערה ארך.

"אני בהלם! הייתה שמועה שאת חוזרת אבל לא האמנתי, כל כך התגעגעתי אלייך!" היא צעקה בשמחה. אני חושבת שאנחנו חברות מאוד טובות גם מבחינתה.

"גם אני. יש משהו חדש שאני צריכה לדעת שקרה?" שאלתי בחיוך, אבל הפנים שלה הרצינו.

"מאז שגילו שהגעת מהעתיד, חוששים ממך… ו… לא כל כך אוהבים אותך… אבל לי זה לא משנה, אני עדיין מאוד אוהבת אותך" היא אמרה בניסיון לרכך את המכה.

ידעתי שיהיה קשה, שלא בקלות יקבלו אותי, אבל הרגשתי שזה יותר מורכב ממה שחשבתי.

"בואי ניכנס לכיתה, אני בטוחה שיש כמה שירצו לראות אותך", חיזקה אותי מיקה.

התקדמנו במסדרון לכיוון כיתה י"א 2. כל התלמידים שחלפו על פני לא הסתירו את ההלם, אבל אני לא מאשימה אותם, לא כל יום פוגשים ילדה מהעתיד…

"טליה?! זאת את?!" קראה לי לינוי. לא הצלחתי להבין אם היא שמחה לראות אותי, אבל בתוך שניות ספורות היא חיבקה אותי כל כך חזק שהרגשתי את התשובה וחייכתי.

עוד כמה תלמידים בכיתה אמרו לי שלום, אבל רוב התלמידים היה בהלם.

אחרי כמה דקות המורה נכנסה לכיתה, היא לא הופתעה לראות אותי כי פגשה אותי כבר מחוץ לבית הספר בבוקר. היא לא התייחסה  אלי במיוחד,  וזה דווקא הרגיע אותי.

היום עבר יחסית מהר, אולי בגלל שישבתי ליד מיקה שעדכנה אותי בכל ואולי בגלל שציפיתי ליותר גרוע.

החלק הרע של היום הגיע בשעה האחרונה, בשיעור של המחנכת. היא ביקשה שאספר את הסיפור שלי, על מה שגיליתי לגבי עצמי לפני כשנתיים, לאחר התאונה.

"אתם כנראה זוכרים את הפיגוע שארע לפני שנתיים," התחלתי לספר, "הפיגוע בו הורי המאמצים התפוצצו בתוך המכונית כמה שניות לאחר שירון אחי ואני הצלחנו לצאת ממנה…  המחבל ירה בירון…", עשיתי הפסקה קצרה, הכאב חזר אלי… וגם ידעתי שקשה להם לשמוע מי אני באמת, "ואחרי זה הוא כיוון את הרובה אליי. הוא ירה וירה, הכדורים פגעו בי, אבל לא נגרם לי לשום נזק. הרופאים והמשטרה חקרו מה קרה עד שמצאו בביתנו מכתב בו מסופר שנשלחתי לכאן מהעתיד. נשלחתי כדי להזהיר שבשנת 2046, תהיה כאן מלחמה כדי שתוכלו להתכונן ולנצח. הסיבה שהקליעים לא פגעו בי היא שבעולם העתיד, כל תינוק שנולד, מקבל חיסון מיוחד ששומר על הגוף בצורה ששום קליע מסוג כלשהו לא יפגע בו לעולם.

חודשיים אחרי שגיליתי שאני מאומצת ושהגעתי לכאן מהעתיד, מצאתי מכתב נוסף. על המעטפה נכתב: "לתת לטליה כשתגיע לגיל 17". נתתי לסבתא לשמור את המכתב כדי שלא אתפתה לפתוח אותו לפני הזמן.

"ביום הולדתי השבע עשרה, לפני כמה חודשים, סבתא הכינה לי עוגה מיוחדת ונתנה לי מתנת יום הולדת, המכתב! בידיים רועדות פתחתי אותו והתחלתי לקרוא. הרגשתי מסוחררת… התעלפתי ונפלתי… כשקמתי ראיתי את סבתא ועוד שני אנשים שאף פעם לא ראיתי. ניסיתי לקום אבל הראש הסתחרר לי. סבתא התקשרה למד"א וביקשה שיגיע אלינו פרמדיק. 'מה קרה לי?' שאלתי, 'למה הראש כל כך כואב לי? למה אני על הרצפה?'.

'התעלפת' שמעתי את סבתא אומרת, 'כדאי שתמשיכי לנוח'.

הפרמדיק הגיע והרים אותי אל הספה. הוא בדק אותי ואמר: 'הכל בסדר, היא רק צריכה לנוח. אתם יודעים מה היא עשתה לפני שהתעלפה?'

'מצאתי לידה את המכתב הזה, אני חושבת שזה מה שגרם לכך' ענתה סבתא.

הפרמדיק התלחש כמה דקות עם סבתא והלך.

'אנחנו יודעים מה קרה לך" אמרה לפתע האישה שהייתה ליד סבתא, 'אנחנו כתבנו לך את המכתב הזה, ושלחנו אותו איתך לעבר'

'מי אתם? גם אתם מהעתיד?!' שאלתי בהלם.

'אני לא מבינה, מי אתם? מה כתוב במכתב?' שאלה סבתא את האנשים בדאגה, בכל זאת – הם מהעתיד והם כתבו מכתב שגרם לי, הנכדה שלה, להתעלף.

האיש שעמד בחדר הרים את המכתב שנפל מידי כשהתעלפתי והתחיל להקריא:

'טליה היקרה

ביקשנו לתת לך את המכתב בגיל 17, כשידענו שאת מספיק בוגרת.  ביום הולדתך נתאחד. אם עוד לא הבנת, זה אנחנו,  ההורים שלך. הצלחנו לשגר בנוסף אליך עוד כמה אנשים בעבר והם אלה שהביאו אליך את המכתב הזה. אחרי מאמצים רבים גם אנחנו נחזור…

אנחנו אוהבים אותך מאוד ומחכים להיפגש'  סיים האיש.

אז כן, ההורים שלי חזרו מהעבר, ועכשיו, גם הם גרים איתי ועם סבתי. הם מתחילים להסתגל לעולם שלנו וכולנו יחד מנסים להפנים ולהתרגל שאנחנו משפחה מאוחדת…"

התלמידים התחילו לשאול שאלות, לא לכולן היו לי תשובות. הרגשתי שקשה לי מידי להמשיך לדבר על זה. יצאתי מהכיתה, הלכתי לשטוף פנים וחזרתי. כשחזרתי,  הרגשתי הקלה שהם יודעים את האמת ושחלקם פחות שונאים אותי.

עכשיו, כשסבתי, הורי ואני גרים יחד, הרבה יותר קל לחזור לשגרה של בית הספר. זה לא אותו הדבר כמו עם הורי ואחי המאמצים, אבל זה עדיין הרבה יותר מאשר לבד.

אז מה אוכל לכתוב בקורות החיים שלי?

הגעתי מהעתיד, הצלתי העולם ממלחמה נוראית, גיליתי שהורי חזרו מהעבר ויש לי סבתא נהדרת שבלעדיה לא הייתי מגיעה לכלום.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. רעות הגב

    ליאל היקרה
    כל הכבוד על היצירתיות בכתיבה! עלי והצליחי!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן