אני לא מאמין, יש רעש טריקה וצלצול מפתחות, נעלו את דלת הברזל.

נלכדתי.

הצצתי מהמחבוא לראות מי זה, אבל לא הצלחתי לראות.  יצאתי החוצה ופתאום מסתובב אלי חייל גרמני עם פרצוף נוקשה, נבהלתי והתחלתי לרוץ, ואז שמעתי אותו לוחש: "הי ילד", עצרתי והסתובבתי בחזרה, הוא דיבר אלי ואמר: "אל תדאג אני לא אפגע בך, אני אגן עליך ואביא לך אוכל ומים, אבל, בתנאי שאתה נשאר כאן ולא יוצא מהמחבוא".

זה היה נראה לי קצת חשוד אבל הסכמתי.

היה ערב ופתאום אני רואה אותו מגיע עם אוכל ומים אבל ראיתי אותו גם עם מצלמה.

הוא צילם את ההריסות שבאזור וזה היה נראה לי מוזר ולכן החלטתי לעקוב אחריו כדי לראות מה הוא עושה.

שאלתי את עצמי 'מה הוא עושה? ולמה הוא מצלם?' לא הבנתי אז החלטתי שאחרי שהוא ילך אני אעשה סריקה באזור כדי לראות אם אוכל למצוא משהו בין ההריסות.

חיכיתי שהוא ילך, אך לשווא!

כבר היה שלוש אחרי חצות, נדמה לי, אבל החלטתי שאני לא מוותר. החזקתי את העיניים שלי פקוחות.

חיכיתי קצת ובין רגע כבר כמעט עלתה השמש והוא עדיין לא הלך, רציתי לצעוק לו "תגיד לי, מה ניראה לך שאתה עושה?", אבל לא עשיתי את זה כי פחדתי שהוא ירה בי.

כבר היה קצת אור וראיתי שהוא קם, התלבש והלך ואני הבנתי שזה הזמן שלי לצאת ולחפש בין ההריסות.

חיפשתי קרוב לשעתיים, אני מעריך, כי אין לי שעון וכבר כמעט התיאשתי, אבל אז, בשנייה האחרונה ליד המקום שסידר לעצמו כמיטה, מצאתי אבן נפתחת שעליה מצויר בקטן עם גיר כחול מזוזה ותפילין, הייתי בהלם.

פתחתי אותה וראיתי: כיפה, ציצית ויומן קטן.

הייתי סקרן ולכן פתחתי את היומן, שם היה כתוב:

"יומני היקר שלום!

אני יהודי וקוראים לי יעקב, אבל מעכשיו קוראים לי צ'ק.

מכיוון שאני לא רוצה שיגלו שאני יהודי, שיניתי את שמי.

עכשיו אנחנו בעיצומה של מלחמה, זו השנה הרביעית ואני לא יודע כמה זמן זה עוד ימשך.

אני מתחפש כל בוקר לחייל גרמני כדי שלא ידעו שאני יהודי, כמובן שאני שם כיפה מתחת לכובע וציצית מתחת לחולצה, אבל אני עדיין מסתיר אותם כדי שלא יגלו שאני יהודי.

את הכיפה והציצית אני שם גם בארון כדי שלא יקחו לי אותם.

לפני שבוע אבי נרצח, הוא היה מורה למדעים מדויקים לנערים בני 12, הוא אהב אותם והתנהג אליהם כאילו היו בניו, ומאז, הבטחתי לנקום! אעזור לכל ילד שאני מוצא לשרוד את המלחמה ואדאג לו ותהא זו נקמתי באויב שמבקש להשמיד אותנו ולהפיל את רוחנו".

לפני יום מצאתי…."

בום….בום….

אני שומע נעליים כבדות מכות ברצפה.

סגרתי את היומן מהר, הכנסתי לארון וסגרתי גם אותו, החבאתי את זה בין ההריסות באזור שבו מצאתי, הסתרתי היטב כדי שלא יראו וזינקתי במהירות לתוך המחבוא.

זה היה גרמני, לא יעקב, או שבעצם קוראים לו צ'ק? טוב לא חשוב, מה שחשוב זה שזה לא היה יעקב.

הגרמני התחיל לחפש משהו בין ההריסות ולא הבנתי מה.

אחרי דקה שהוא חיפש יעקב נכנס, הגרמני תפס אותו בדש חולצתו ושאל אותו: "איפה הוא? איפה אתה מחביא אותו? אני יודע שהוא כאן, ראיתי אתכם ביחד", נבהלתי, הבנתי שעלו עלי, נתפסתי.

אני מבין שזה הסוף שלי.

יעקב, זה שהבטיח לשמור ולעזור לילדים, הולך להסגיר אותי לגרמני.

הגרמני חזר ושאל, אך הפעם בקול רם: "איפה אתה מחביא אותו?"

יעקב ענה לו בצורה קשה וכאילו ירק את המילים: "אני בכלל לא יודע על מה אתה מדבר".

ואז, הגיע משפט שהקל על נפשי וכנראה שגם על נפשו של יעקב: "תביא לי את האבן", יעקב ענה:" אהההה, אבן?"  נשמתי לרווחה.

יעקב התכופף כדי להרים את האבן מההריסות.

ליבי פעם בחוזקה, "למה הוא נותן לו את ארון האבן שלו? למה הוא חושף את הסוד שלו? מה הוא עושה?"

יעקב מסר את האבן לגרמני ואמר: "בבקשה, הנה לך האבן. מבחינתי אתה יכול לאסוף לך עוד כמה".

הגרמני הטיח את האבן והחל לצעוק: "צ'ק! אתה יודע שזו לא האבן שאני מחפש. אני יודע שיש לך סוד ואני אגלה אותו".

יעקב הסביר, ונדמה לי שראיתי אותו אפילו מחייך ברוגע, שאין לו שום אבן שהוא מסתיר ואפילו לא מושג על מה מדובר.

הגרמני התייאש, הסתובב והלך.

ראיתי את כתפיו של יעקב נשמטות.

אויר יצא בנשיפה ארוכה מראותיו.

וידאתי שאף אחד לא נמצא סביבנו ויצאתי בזהירות מהמחבוא.

"מי אתה?" שאלתי.

"היי, ילד! הבטחת לי שאתה לא יוצא מהמחבוא. לא אוכל לעזור לך אם תתפס".

"גם אתה יהודי, נכון?"  העזתי לנעוץ בו עיניים ולשאול.

"עלית עליי ילד" הוא ענה וחייך בעיניים מובסות.

הסתכלתי מסביב ולחשתי: "גם אני".

"אני יודע ילד, אני יודע".

כבר התחיל להחשיך.

היה לי קצת קר.

אני לא בטוח אם בגלל מזג האויר או רעד שעבר בי פתאום.

יעקב אמר: "זה יהיה הסוד שלי ושלך. ועכשיו, בוא! אנחנו חייבים להסתלק מכאן. המקום הזה כבר לא בטוח עבורנו"

"אין לי לאן ללכת. ההורים שלי אינם. הגרמנים לקחו אותם. הם הבטיחו שיחזרו אבל אני כבר גדול ומבין שהם לא יחזרו לעולם"

יעקב התכופף, הסתכל בי בעיניו הכחולות ואמר: "ילד, לעולם אין לדעת, אולי עוד תפגשו. אל תפסיק להאמין, ובינתיים, אנחנו צריכים לדאוג שתישאר בחיים בשבילם" . חייכתי. הוא מצא חן בעיני ה"יעקב-צ'ק" הזה!

"סליחה! לא הצגתי את עצמי, אני יעקב טוכפלד. היינו גרים לא רחוק מכאן. בבלוק מספר 203. אני הבן הקטן. יש לי שתי אחיות. בעצם, נכון יותר לומר, היו לי. אחת מהן נפטרה ממחלה קשה עוד לפני תחילת המלחמה והאחות האחרת גרה במרחק שעתיים נסיעה מכאן עם בעלה והתינוקת היפה שלהם. מאז תחילת המלחמה לא הצלחתי ליצור איתם קשר. אני מקווה שהם בסדר. גם את הוריי לקחו הגרמנים. אבא שלי נפטר לפני חודש ועל אמא שלי אני מתפלל שתשרוד".

אני כמעט בכיתי, חשבתי על הוריי, והוא, המשיך לספר: "ועכשיו כשאבי נפטר, אני עוזר לך כי אני יודע שזה היה משמח את אבי".

התביישתי לומר לו שבעצם, אני יודע! הרי חיטטתי לו ביומן.

"ואתה?" הוא הפתיע אותי בשאלתו.

"אני? אני זאב שטרן, אבל כולם קוראים לי וולבה. אנחנו יחסית חדשים כאן בשכונה. הגענו לפני המלחמה. אבא שלי גדל כאן, אבל עזב לצורך לימודי רפואה, התחתן עם אמא שלי, אני נולדתי ונשארנו שם. חזרנו לכאן בגלל העבודה החדשה שלו, הציעו לו לנהל את המרפאה הגדולה בעיר. היינו גרים בבלוק 291, זה אומר, שהיינו בעצם שכנים. אין לי אחים או אחיות. אפילו שתמיד רציתי.

היו לנו חיים מאושרים עד שערב אחד, אבא שלי ניגש אלי ואמר שהוא חייב לספר לי משהו. וולבה בן שלי יקר, אתה כבר גדול ומבין, המצב לא טוב. אני חושש שהגרמנים עלולים להגיע כל יום ולקחת אותנו מכאן. אני רוצה שתיגש להריסות של מבנה בית הכנסת, תתחבא היטב ותחכה לנו שם. אני מבטיח שנחזור. אני לא יודע מה יהיה, אבל אנחנו נעשה הכל כדי למצוא אותך". עצרתי, לא יכולתי להמשיך לספר. הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני.

"וולבה, בוא ננוח. אנחנו חייבים לברוח מכאן. אני יודע על דרך סודית מתחת לאדמה, שם עוברים צינורות הביוב. אף אחד לא יראה אותנו. נצא בלילה". הוא אמר לי.

ניסיתי לנוח. המחשבות לא עזבו אותי. חשבתי על צ'ק-יעקב, החבר החדש שלי, על ההורים שלי שקיוויתי כל-כך לפגוש שוב, על המלחמה האיומה הזאת שמשאירה ילדים כמוני לבד. בלי הורים. בלי ילדות.

לא הצלחתי לעצום עין.

ראיתי את יעקב אורז תיק ולובש את מדי החייל הגרמני שהיו לו. הוא שם בתוך התיק שני פנסים, את המצלמה שלו ובקבוק מים קטן, אחד בלבד.

אני חושב שהשעה הייתה כבר 23:00 לפני חצות כשיעקב סימן לי לבוא אחריו.

יצאנו.

סמכתי עליו והלכתי אחריו רק כי ידעתי שהוא יעזור לי וידאג לי. האמנתי לו. קיוויתי שיעזור לי גם למצוא את הוריי.

הלכנו די הרבה, אני חושב, אין תחושת זמן במלחמה. פסענו בין צינורות הביוב עם הפנסים שיעקב ארז לנו, זה היה מבוך תת קרקעי. כמו עיר שבנויה מתחת לאדמה. היו פעמים שנאלצנו לעצור כי שמענו רעשים. לא יכולנו לקחת סיכון. חששנו להיתפס. לא דיברנו כי כל רחש מתעצם בגלל ההד.

אחרי לילה של הליכה יצאנו רטובים מפתח ביוב שהתחבר לאגם בקצה העיר, סמוך ליער.

השמש התחילה לזרוח. שמש חורפית אפורה. היה מפחיד וקר אבל ידעתי שיעקב שומר עלי. הרגשתי בטוח.

הלכתי אחריו עד שהגענו לאסם של בית נטוש. הייתי עייף. ראיתי שגם יעקב רוצה טיפה לנוח. יעקב ביקש ממני להתחבא למעלה, בעליית הגג. לא רציתי לעזוב אותו. אבל הוא הבטיח לי שיחזור מהר. הסביר לי שהולך לחפש לנו מעט אוכל ובגדים חמים.

עשיתי מה שביקש ממני. לא רציתי להכביד עליו.

הנחתי את הראש על הקש בעליית הגג והרשתי לעצמי לנוח מעט.

יעקב חזר אחרי כמה זמן. הוא מצא פחית של בשר משומר, חצי כיכר של לחם יבש, כמה פרוסות של נקניק מיובש ומעט תפוחי אדמה. זה היה המון!

הוא עלה למעלה עם האוכל ואכלנו מעט מן הלחם, חלקנו פרוסה של נקניק ותפוח אדמה אחד. את השאר יעקב שמר בתיק כדי שיהיה לנו לדרך.

אחרי האוכל יעקב אמר שנמשיך ללכת למרות שהיה עייף. הוא הסביר לי שבשביל לא להתגלות אסור לנו לשהות במקום אחד הרבה זמן. ביקשתי מיעקב לנוח עוד טיפה כי הייתי תשוש.

יעקב הציע שאם אתעייף הוא יישא אותי על גבו.

התחלנו ללכת.

עברנו ביער. יעקב סיפר לי שביער אפשר למצוא את הלוחמים הפרטיזנים. אלו הם לוחמים אמיצים המתנגדים לגרמנים ונלחמים בהם. הם משיגים נשק ומנסים לעצור את הפשעים שעושה הצבא הגרמני. חלקם יהודים שהצליחו לברוח מהנאצים וחלקם גויים טובים שמתנגדים למעשים הנוראיים שלהם וגורמים להם אבדות.

צעדנו על אדמה בוצית ורטובה. היה לי קר אבל לא אמרתי דבר. המשכתי ללכת. אני חושב שבאיזה שהוא שלב יעקב הבחין שאני רועד, הוא נגע בי והייתי חם. הוא שאל אותי מה יש לי ועניתי שאני בסדר כי ידעתי שקשה לו. לא רציתי להקשות עליו.

יעקב הרים אותי מיד, עטף אותי בשמיכה חמה שהביא איתו מהאסם הנטוש ונשא אותי על גבו.

אני חושב שנרדמתי כי לא הרגשתי כלום. פתאום התעוררתי לקול יריות, צעקות ונביחות כלבים. אני חושב ששמעתי את יעקב צועק: "אל תירו עלינו, על תירו עלינו". ניסיתי להבין מה קורה ואז, שמעתי את יעקב צועק ונאנק מכאב, מתמוטט על האדמה ואני מתחתיו.

הכל נהיה חשוך ולא שמעתי כלום.

כבר חשבתי שאני מת, כי פתאום ראיתי אור גדול וראיתי את אבא.

הבנתי שככה מרגישים בגן עדן.

העיניים שלי שוב נעצמו ושקעתי לתוך שינה עמוקה.

אחרי זמן פתחתי עיניים וראיתי שאני נמצא במקום שנראה כמו מחנה.

הייתי עם בגדים אחרים בתוך אוהל, שהיה נראה כאוהל צבאי, הוא היה בצבע ירוק זית עם כתמים חומים ושחורים.

הסתכלתי ימינה והייתה שם מיטה ריקה. הסתכלתי שמאלה וראיתי את יעקב. הוא ישן והזרוע שלו הייתה חבושה.

פתאום נכנס מישהו לאוהל, ההליכה שלו הייתה מוכרת לי.

הוא התקרב ולא האמנתי,

זה היה אבא!!

רציתי לצעוק אבל לא יצא ממני קול.

אבא התקרב ואמר לי: "וולבה, בן שלי, סוף סוף אנחנו נפגשים. איך הגעת לכאן? מה אתה עושה פה?"

סיפרתי לאבא בקצרה על כל מה שקרה מאז שיעקב מצא אותי. על החברות בינינו, על המסע הקצר שלנו יחד ועל כמה הוא עזר לי.

התחבקנו ושנינו בכינו על המשפחה הקטנה שהייתה לנו ושלא תהיה.

שאלתי אותו איפה אמא? אבא השפיל מבט והתחיל לספר: "ביום שבו בגרמנים לקחו אותנו, הם ריכזו את כל היהודים ברחבה המרכזית של בניין העיריה. את הגברים העלו על משאיות ושלחו לעבודה ואת הנשים העלו על רכבות. נפרדתי מאמא, ומאז לא ראיתי אותה. שמעתי אחר כך שהועברה למחנה השמדה ושם נרצחה".

בכיתי. גם אבא לא הצליח לעצור את הדמעות.

מלמלתי: "אמא שלי, היפה והטובה נרצחה. איך הם יכלו לעשות לה דבר כזה?"

שאלתי את אבא: "מה אתה עושה פה?"

ואבא השיב: "הצלחתי לברוח עם חבר. החלטנו להצטרף לפרטיזנים ולהשיב מלחמה לגרמנים הארורים.

הפרטיזנים קיבלו אותי בשמחה. הם היו זקוקים לרופא בקבוצה.

חשבתי שגם אוכל להיעזר בהם ולבוא לחפש אותך, אבל אנשים שברחו מהעיר אמרו שהשכונה שלנו הופגזה ולא נשאר שם אף אחד. חשבתי שלא אראה אותך יותר.

אתה ויעקב כמעט נהרגתם. הוא היה לבוש במדי גרמני ואתה הייתה על כתפיו. הלוחמים חשבו שחייל גרמני מצא ילד יהודי והולך להרוג אותו. הם ירו בו במטרה להרוג אותו וכמעט שהרגו גם אותך. אל תדאג, יעקב רק נפצע. טיפלתי לו בפצעים והוא תכף יתעורר."

חיבקתי את אבא שוב. לא האמנתי שאנחנו שוב יחד.

"ילדון", שמעתי פתאום את קולו של יעקב, "אתה מכיר את האיש הזה?"

"יעקב, זה אבא שלי. סיפרתי לך עליו, בזכותו נצלנו".

"אני חושב שאני מכיר אותך, בחור צעיר" אמר אבא.

ויעקב ענה: "אני יעקב טוכפלד. אבי היה מורה למדעים מדוייקים בבית הספר בעיר".

"אתה הבן של שרוליק-מאיר טוכפלד?"

"כן", ענה יעקב. "אתה מכיר אותו?"

"בוודאי, הוא היה המורה האהוב עליי. מה שלומו?"

יעקב השפיל את מבטו, אבא מיד הבין!

"תודה שהצלת את הבן שלי" אמר אבא.

"הבן שלך הציל אותי. הוא הנקמה שלי בנאצים הארורים. למען זכרו של אבי" ענה יעקב.

ואז כשאבא היה לידי העזתי לשאול את יעקב: "כשמצאת אותי ראיתי אותך מצלם. מדוע עשית זאת?"

"מכיוון שאני רוצה לתעד את ההרס הנורא, את מה שעושה המלחמה, את הזוועות והרע ובבוא העת אראה לדורות הבאים, למען אלה שלא יוכלו לספר עוד".

"ברשותכם", הוסיף ואמר "אני אחזור לנוח, אני אצבור כוחות ואמשיך הלאה, לחפש את אמי,  אחותי ומשפחתה. אולי מישהו מהם ניצל".

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן