להיות שליחה נאמנה / הודיה וינטר

“אבל…” כבר הייתי נואשת. “אבל צריך, אסור לשמור דבר כזה בסוד!”

“אמרתי לא!” היא היתה נחרצת. הטישו שמוללה בכף ידה כבר נהפך  לכדור קטנטן בין פרקי אצבעותיה שהלבינו מכעס. “אני לא מוכנה לסבך אותו, ואם את תעזי לנסות לרמוז למישהו על זה, את יודעת בדיוק מה יקרה!”

רציתי לבכות. טליה, החברה הכי טובה שלי מסובכת, ולא מסכימה לקבל עזרה, והשתנתה לגמרי. טליה ילדה פתוחה כזאת, שלא מסוגלת לשמור סודות שלה  ולא לגלות לחברה…. (יאמר לזכותה שאת הסודות שלי ידעה לשמור יפה מאוד ומעולם לא גילתה.)

הכל התחיל לפני שבוע, כשראיתי אותה בהסעה בדרך לבית ספר, יושבת שקטה ומהורהרת, ולא מצליחה להתרכז אפילו בנוף המתחלף במהירות וניראה שהוא נמרח על שימשת החלון. הנוף בחוץ היה שימשי לשם שינוי, ( למרות שטבת עכשיו) אבל מצב רוחה של טליה היה נראה ירוד ביותר.

 כשירדנו מההסעה, תפסתי לה את היד (כמובן שלא חזק) והכרחתי אותה להסתכל לי בעיניים.

“טליה, יאללה שפכי” אמרתי לה .אני לא יכולה ליראות אותה ככה סובלת.

” לשפוך מה?” טליה השפילה את מבטה.

“את הדבר הזה שבגללו את ניראת ככה כבר כמה ימים! את בעצמך תמיד אומרת לא לשמור סודות בלב!”

“לא עכשיו,” טליה ניסתה להתחמק. “בסוף היום אני אספר לך”

טליה יודעת שאני ילדה שכחנית, אבל באותו יום לא שכחתי, ושאלתי אותה מה קרה. הזכרתי לה שהיא הבטיחה לספר לי.

וטליה באמת סיפרה. בקול קטוע ורועד מבכי היא סיפרה לי שגילתה שאח שלה מוכר סמים, ושהיא לא יודעת מה לעשות עם הגילוי הזה.

פתאום היא התרוממה והביטה  אלי, ואמרה לי להבטיח לה שאני לא אגלה לאף אחד.

כל זה קרה לפני שבוע.

עכשיו ישבנו בבית שלי. הזמתי את טליה לישון אצלי, והוספתי שיש בית ריק. ניסיתי לשכנע את טליה לספר את זה.

“אין סיכוי! אם מישהו יגלה, הוא ילשין למשטרה, והמשטרה לא בדיוק תרחם עליו. אני בחיים לא אבגוד באח שלי, ואני לא רוצה לעשות לו דברים רעים!”

“אבל תחשבי על מה שהוא עושה,” ניסיתי להסביר לה למה אני חושבת שכדאי לגלות. “הוא עובר על החוק, ומוכר סמים! את יודעת מה זה סמים?”

“תאמת, אין לי מושג. אני רק יודעת שזה משהו לא בחוק, ומשהו לא כל כך טוב.”

“לא כל כך טוב?” השתגעתי, “לא כל כך טוב? סמים זה כמו רעל, סמים זה חומר שאנשים מתמכרים אליו והוא מעביר להם את הצלילות, הוא משבש אותם! ואם הם לא לוקחים אותו פעם אחת הם מתחילים להשתגע!!! טליה, סמים יכולים גם להרוג!!!!”

“ממממה? לא ידעתי!!” טליה התחילה לבכות בשקט, “אז אח שלי בעצם מוכר דברים שהורסים אנשים?”

הייתי בהלם. “אז מה חשבת שזה?”

“לא יודעת, איזה משהו שעוזר לישון או משהו כזה… גם לא חשבתי בדיוק מה זה….”

ניצלתי את ההזדמנות. ידעתי שזה רגע נדיר, וכדאי לנצל אותו. “עכשיו את מבינה למה אני חושבת שצריך לספר? אח שלך הורס חיים של כל מי שקונה ממנו! וככה הוא הורס משפחות שלמות! אולי הוא לא מבין את ההשלכות, אבל את ואני מבינות, ואנחנו צריכות לדאוג שלא יהרסו לאנשים החיים! את מבינה?”

 “לא חשבתי על זה ככה,” טליה סידרה לעצמה את השביל של השיער. ידעתי שכשהיא עושה את זה, זה סימן שהיא מחליטה דברים שהיא לא שלמה איתם. “את צודקת. חייבים לספר! אבל איך נעשה את זה שאחי עומר ייפגע כמה שפחות?”

“יש לי רעיון! נקרא להורים שלך לפה, ומה שאת תחליטי, או איתי או בלעדי, ותספרי להם. ואז תחליטו ביחד מה אתם הולכים לעשות עם זה.” הייתי גאה בעצמי. כי וואלה, זה אחלה רעיון.וזה גם מה שטליה חשבה. טליה התקשרה להוריה, והם אמרו שהם יגיעו בשעה שמונה. יש לנו שעתיים עד שהם יגיעו. טליה אמרה שהיא רוצה שאני אהיה איתה בזמן שהיא מספרת להם, אבל שאז אני אלך. החלטנו שהיא תיכנס למקלחת עכשיו, ואני בינתיים אכין הרבה אוכל. כשטליה תצא מהמקלחת היא תעזור לי, ואז כשנדבר עם ההורים שלה, היא תרמוז לי, ואני אגיד שאני צריכה להיכנס למקלחת, וכך טליה והוריה יוכלו לדבר בילעדי.

ההורים של טליה הגיעו. הם התיישבו מולנו, ושאלו מה היה כל כך חשוב. אמרתי שאני אביא קודם את האוכל. אחרי שהגשנו את האוכל והתחלנו לאכול, שברתי את השתיקה ואמרתי שלטליה יש משהו לספר להם, והיא ביקשה שאני אהיה איתה בזמן שהיא מדברת איתם. הם תלו עיניים מצפות בטליה.

“אז… ליפני כמה שבועות, עומר סיפר לי משהו,” טליה פתחה בקול רועד. “הוא סיפר לי שהוא מתחיל למכור סמים, וביקש שאם תשאלו אותי פעם איפה הוא, אז להגיד לכם שהוא אצל חבר. והוא גם אמר לי שבעיקרון אסור למכור סמים, אז אם אני אלשין עליו למישהו, יכניסו אותו לכלא. בזמן הזה לא ידעתי מה זה סמים. היום הדס הסבירה לי מה זה, והחלטנו שחייבים לספר.” טליה סיימה והשפילה את מבטה.

ההורים של טליה נראו מזועזעים. אמה, ענת, כיסתה את פיה עם ידה המטופחת, ובעין שלה, הירוקה, בדיוק כמו של טליה היה אפשר ליראות דוק דמעות, ואביה, עמיחי, ניראה מזועזע לא פחות.

“עומר? עומר שלנו? זה לא הגיוני? איך הוא התדרדר ככה?” בעיניו הכחולות של אביחי, אבא של טליה, נראה סימן שאלה גדול.

“אז מה אנחנו עושים עכשיו?” ענת כבר בכתה עכשיו, ומתחת לעיניה היה שחור של מסקרה שנמרחה.

טליה לחצה לי חזק את היד. הבנתי את הרמז. “אממ… אני חייבת להיכנס להתקלח… ” גמגמתי ועזבתי את השולחן.

“אז מה את אומרת? את באה איתי לבקר את עומר?” טליה שאלה אותי בעניים מפצירות. היינו כמעט שנה לאחר השיחה עם הוריה של טליה, והכל התגלגל כ”כ מהר. אני לא יודעת מה בדיוק קרה, אני רק יודעת שהכניסו את עומר לאנשהו, אבל לא לכלא.

“אני לא יודעת, לא כדאי לך לבקר אותו פעם ראשונה עם המשפחה?”

“לא,” היא ענתה בנחרצות שהתחלתי להכיר לאחרונה, “בזכותך אני הצלחתי בכל הדברים שהייתי צריכה לעשות, וגם בסיפור הזה. אני צריכה אותך לידי. חוץ מזה, אני חושבת שאת כבר מעורבת מספיק בשביל לבקר אותו” היא סיימה בחיוך גדול בלי לשער את ההשפעה של דבריה עלי.

מהסיפור הזה למדתי מסר חשוב. חברות זה לכל החיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן