קוראים לי מיכל, אני בת 13 בכיתה ח' ואני גרה בתל אביב. יש לי אבא ואימא ואחות קטנה. אני אוהבת לנגן בגיטרה ולשיר. ואני נכה.
כן, אני יודעת, מפתיע? אני ילדה רגילה, עד לפני חצי שנה היית אלופת בית ספר בריצה. ואז קרתה התאונה האיומה, זה היה שחזרתי מהבית של החברה שלי נטע. הכביש היה ריק באתי לחצות ונהג שיכור עלה על המדרכה ופגע בי, בנס אני בחיים. אמבולנס העביר אותי לבית חולים והייתי מאושפזת בו חודש. שוחררתי הביתה והעברתי את הזמן בלבכות, כמה העולם נורא ומה עשיתי רע בחיים שזה הגיע לי?! ישבתי, ובכיתי. לא עזר שאימא או אבא ניסו להרגיע, לא עזר שאחותי המתוקה בת השלוש באה אלי, לא עזרו החברים הטובים, הדודים ואפילו הסבים והסבתות לא עזרו. אף אחד לא הצליח להוציא אותי מהדיכאון. כל האוכל שבעולם לא עזר אפילו הדברים האהובים עלי. כלום וזה אומר כלום!

פעם אחת אימא לקחה אותי לסרט וגלידה, יום פינוק.האמת היה כיף, עד שהבנתי שאני יושבת במקום מיוחד ושאני צריכה ללכת לשירותים מיוחדים וכולם מפנים לי מקום, נועצים מבטים ואני פשוט שונה. התחלתי לבכות באמצע הסרט ואימא לקחה אותי הביתה. בבית המשכתי לבכות הרבה אחר כך . כמה ימים אחר כך לקחו אותי לפסיכולוגית היא הייתה נחמדה, דיברנו קצת על החיים והיתה הרגשה טובה. אבל גם היתה הרגשה קצת מאכזבת,ילדה שהיו לה מלא חברים שניגנה ושרה ורצה וקפצה ושחקה צריכה פסיכולוג, כמובן שהתחלתי לבכות. וככה עבר יום אחר יום, אני לא זוכרת יום אחד שלא בכיתי. ניתקתי קשר עם כמעט כולם והייתי ילדה נכה ועצובה. שלושה חודשים עברו ואני המשכתי לבכות. הגיעה חופשת הקיץ, כולם נהנים בברכה ובטיולים ורק אני בבית חושבת על זה שאני לא יכולה לעשות שום דבר כיפי בקיץ, כלום.

עד, שיום אחד לאחותי יעל נמאס היא באה אלי לחדר עם הגיטרה ביד ואמרה לי בטון מצווה
" מיכלי לה לה לה תנגני לי!"
רטנתי " אוף יעלי, תעזבי אותי בשקט, טוב? "
ואז קרה הדבר שאני לא אשכח בחיים. יעלי אמרה " את כל הזמן עצובה, די מספיק, אני רוצה בחזרה את מיכלי ". היאהושיטה לי את הגיטרה ואמרה " מיכלי לנגן עכשיו!! "

הייתי המומה, הייתי בשוק. לקחתי את הגיטרה והתחלתי לפרוט ולנגן, אוייי כמה התגעגעתי לנגן. יעלי התחילה לשיר ונשבתי בקולה המתוק ובמוזיקה המתנגנת. ישבנו ככה שעה שלמה וניגנתי ושרנו עם חיוך. אחרי זמן מה אבא ואימא הצטרפו. ואמרתי " אני צריכה ללמוד להתמודד, אני לא יכולה לבכות כל החיים. יאללה בואו לאכול. אני אכין אוכל. "
אבא ואימא התחילו לבכות בשקט ויעלי מחאה לי כפיים.
אחרי חיבוק משפחתי, קצת בכי והתרגשות. אימא הוציא מהמקרר את הגלידה האהובה עלי. היה ערב כיפי ומשפחתי. לפני השינה נשמתי עמוק וניגנתי בגיטרה. וזה עזר לי להבין שאני עדיין אותה מיכל שהיתה לפני התאונה, ואני עדיין יכולה לעשות דברים גם אם אני נכה בכיסא גלגלים. אני נראת שונה אבל אני אותה מיכל. עם המחשבה הזאת נרדמתי.
למחרת קמתי בחיוך עליז ניגנתי, נשמתי ,ועשיתי כמה טלפונים.. התקשרתי לכל מי שלא הייתי נחמדה בזמן שהייתי בדיכאון. חברותי הטובות באו אלי והן לא כעסו, רק דאגו. איזה חברות טובות. דיברנו שעות והשלמנו פערים. אחרי קיץ עמוס בכל טוב, חזרתי לכיתה הישנה והטובה. כולם קיבלו אותי בהתלהבות והתחלתי לבכות. נרגעתי והלכתי לפינה מיוחדת שסידרו לי בבית ספר כדי שאוכל לנגן וזה ירגיע אותי . ניגנתי קצת וחזרתי לכיתה להמשך היום.

אני עכשיו בסוף כיתה ט' ואני בת 15. עברה שנה וחצי מהתאונה. עברתי מלא טיפולים במהלך השנה. עכשיו, אני בטיסה לארצות הברית לבית חולים מפורסם (עם שם מסובך). בבית חולים, אני אמורה לעבור ניתוח שיעזור לי. אולי אני אפילו אוכל לחזור ללכת. לא כמו פעם, אבל עדיין ללכת. יעלי איתי ,הגיטרה איתי, אני מרגישה חזקה ואני יכולה לעבור כל מכשול.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן