בס"ד,                                                                                                                                                     15/2/19

 

שלום, קוראים לי דניאל ואני גרה בקיבוץ נירים שברצועת עזה. המצב אצלנו בקיבוץ נורא ואיום. כל יום יש פיגועים ורקטות באוויר. רוב החיים שלי ביליתי בממ"ד. אני לא ילדה רגילה. אני צריכה לקחת אחריות כמו אישה בת 30, בגלל שכל צעד שאני עושה בקיבוץ יכול להיות הצעד האחרון שלי בחיים.

היום, כשקמתי, הרגשתי שהולך לקרות משהו נורא. לא הבנתי למה, אבל הייתה לי תחושת בטן. אחרי הצהריים, אימא שלי אמרה לכל המשפחה לבוא לשיחה. הייתי במתח על מה היא יכולה לדבר אתנו. כשכל המשפחה הייתה בסלון, אימא שלי אמרה "המצב שלנו בקיבוץ נורא. אתם לא הולכים לבית ספר בגלל הרקטות והמחבלים. אני ואבא לא עובדים בגלל הסכנות וחוסר הוודאות…" אימא סיימה להגיד זאת, נשמה עמוק ואמרה "אני לא יודעת אם נוכל להמשיך לגור פה. אולי נעבור דירה. המצב לא יכול להימשך". הבנתי מה שאימא אומרת. גם אחים שלי ואבי. למחרת, קרה דבר נוראי. אח שלי , עומר, בן השבע עשרה, הלך למכולת ולא חזר משם. אימא שלי נלחצה וגם אני. התקשרנו אליו אבל הוא לא ענה. אבא שלי החליט ללכת לחפש אותו. לאחר שאבי לא חזר, אימא ביקשה שאלך איתה לחפש אותו. כשהגענו למכולת, ראינו משטרה וחיילים ואמבולנס מחוץ למכולת. הייתה המולה והרבה בלגן. עובדי  המכולת נראו כמתחמקים מאתנו. לא הבנו למה. שמעתי מישהו אומר בלחש שאחי נפצע. אני ואימי התחלנו לבכות. חזרנו מהר הביתה, אספנו את אחותי הקטנה, שיר ונסענו לכיוון בית החולים. בדרך זרקו עלינו אבנים. ברוך ה' לא נפגענו. בבית החולים אמרו לנו שהוא נכנס לניתוח חירום שיסתיים בעוד 5 שעות. במסדרון בית החולים פגשנו את אבא שלי והתחלנו להגיד פרקי תהילים. אבי סיפר שאחי הלך למכולת ובדרך התנפלו עליו 3 מחבלים ודקרו אותו ביד, ברגל ובחזה. הרגשתי נורא. אח שלי ואני היינו החברים הכי טובים. כל דבר סיפרתי לו. אפילו לא רציתי לחשוב מה יקרה לו. בסיום הניתוח, רצנו לחדר הניתוחים. אחי נראה נורא. כמעט ולא זיהיתי אותו. הוא היה מכוסה תחבושות. התחלתי לבכות לידו בלי שליטה. הוציאו אותנו מהחדר. שמעתי רופא אומר שיש צורך בהרבה תפילות. הבנו שעומר יישאר בהרדמה עד הבוקר. חזרנו לביתנו עם טעם מר בפה ועיניים אדומות מדמעות.  יום למחרת, חברה שלי, יעל, באה אלי לדרוש בשלומי. יעל חברה טובה. כל יום היא עוברת בת בת בשביל לדרוש בשלומה. אם יש לה בעיות במשפחה או בכלל על מנת לעזור. סיפרתי לה על אחי והיא פרצה בבכי מר ואמרה שהיא לא שמעה סיפור יותר עצוב מזה. אחרי שהרגעתי אותה היא אמרה שהיא צריכה ללכת. דווקא שמחתי שהיא הלכה כי הייתי צריכה זמן לעצמי. חשבתי על עומר ועל מה שיכול לקרות לו. התחושה הייתה שהמצב נרגע וזה טוב, כי אני לא רוצה עוד אסונות ופיגועים. כנראה שטעיתי. אימא של חנה, חברה שלי, הלכה לדואר ובדרך מחבלים ירו עליה ופגעו לה ברגליים. כשאימי סיפרה לי על זה, נשברתי. אמרתי "מה?! מה כבר עוד יכול לקרות?" אז חשבתי שהכל אפשרי. ביום השלישי שאחרי הפיגוע ביקרנו את עומר. הוא נראה יותר רע מהביקור האחרון שראינו אותו. המצב שלו היה נורא עד כדי כך שהוא אושפז בטיפול נמרץ . אימא שלי שאלה בשלומו והוא אמר שהוא חושב שהוא לא ישרוד את זה. הד"ר בא ואמר שמצבו של עומר רק הוחמר מיום ליום. הוא ביקש שנצא כדי לעשות לו צילומים ובדיקות נוספות. יצאנו מהחדר במתח רב. כשהד"ר יצא הוא אמר שהוא יחזור יעוד מעט עם תוצאות הבדיקות. אבא שלי אמר שכדאי שרק אימא תישאר עם עומר. אימא הסכימה ויצאנו מהבית חולים. כשחזרנו הביתה ביקשתי מאבא שלי להוריד אותי בבית של חנה. הוא הסכים. דפקתי בדלת ואף אחד לא ענה. חשבתי שאולי הם לא בבית והלכתי. בדיוק כשהייתי בדרכי החוצה שמעתי כל מיני קולות כמו      "אני לא מאמינה שזה קרה", " למה כ"כ מוקדם". משפטים אלו נאמרו תוך כדי בכי תמרורים. הבנתי שקרה משהו נורא. רציתי לדעת מה זה . הלכתי הביתה והתקשרתי לאימא וסיפרתי לה הכל. היא אמרה שהיא לא יודעת משהו חדש על המשפחה של חנה, אבל היא הבטיחה שתעדכן אותי ברגע שתדע משהו חדש. בערב, אחרי שאימא חזרה מבית החולים, היא הביאה בשורות לא טובות. היא אמרה שאימא של חנה קיבלה התקף. הייתי בהלם ולא הבנתי למה שמעתי את הקולות האלה. הם נשמעו כאילו מישהו מת. שאלתי את אימי והיא אמרה שבהתחלה חשבו שהיא נפטרה, אך בסוף הם הבינו שהיא קיבלה דום לב. כאב לי מאוד על אימא של חנה ועל משפחתה. מעבר לזה,  הימים האלה לא היו קלים בכלל. בכל יום שביקרנו את עומר מצבו החמיר. בפעם האחרונה שביקרנו את עומר, הוא סיפר שהחלום שלו הוא להיות כדורסלן מפורסם. ושהוא רוצה להגשים אותו. זה היה חלומו לפני הפיגוע וזה חלומו עכשיו. אמרתי לו שאם זה חלומו-זה יתממש. ידעתי שהוא בחיים לא יוכל להיות כדורסלן במצבו הנוכחי אבל לא רציתי להעציבו. נראה לי שגם עומר יודע שהוא לא יוכל להיות כדורסלן, למעט אם יקרה נס. אחרי שביקרתי את עומר, אני ואימא שלי הלכנו לרופא בשביל לבדוק מה מצבו הרפואי של עומר. הוא אמר שעמוד השדרה שלו נפצע אנושות ושאם הוא יחלים הוא יצטרך להיות על כיסא גלגלים. אני ואימא שלי לא רצינו לבשר זאת לעומר. ידענו שהוא יצטרך לדעת זאת במוקדם או במאוחר אז החלטנו להגיד לו את זה. הלכנו לחדר של עומר ובישרנו לו את הבשורה המרה. הוא נשבר ופרץ בבכי נורא. הבנתי אותו כמו שלא הבנתי אותו מעולם. אחרי שהוא נרגע, הוא אמר שהוא בחיים לא יהיה כדורסלן. שהוא לא מאמין שיש לו סיבה להחלים ולהבריא. שאין מטרה לחייו יותר. אימא שלי אמרה כדאי שניתן לעומר קצת זמן עם עצמו. נסענו הביתה. ביקשתי מאימא שתשים אותי ליד הבית של חנה. דפקתי בדלת ואח של חנה פתח לי. הלכתי לחדרה של חנה. כשנכנסתי לחדר, ראיתי חדר מבולגן. תפוחי עץ חצי אכולים על הרצפה, ספרים קרועים וחנה יושבת בשתיקה על המיטה. שאלתי לשלומה והיא אמרה בסדר. דרשתי בשלום אימא שלה והיא אמרה שהיא אמורה להשתחרר מבית החולים בעוד חודש. שמחתי בשביל חנה. חנה שאלה אותי לשלום עומר. לא היה לי מושג מה להגיד לה. האמת שגמגמתי שניסיתי לענות לה. התחלתי לבכות. חנה הביאה לי טישו ומים וראיתי שזולגות לה דמעות. היא הבינה אותי בלי מילים. איחלתי רפואה שלמה לאימא שלה והיא איחלה את אותו הדבר לעומר. בדרך הביתה חשבתי כמה שמחה יש בבית של חנה וכמה עצב יש בבית שלי.. בבית של חנה הייתה אופטימיות. ידעו שאימא של חנה תחזור בעוד כחודש וידעו שהיא תשתקם ותחלים. זה לא המצב בו אנחנו היינו. חשבתי שזה לא הוגן שדווקא לי הכל לא מסתדר. בבית הספר הציונים של לא גבוהים במיוחד. לא משנה כמה ניסיתי והשתדלתי, לא הצלחתי במיוחד. גם הפציעה של אחי לא הוסיפה לתחושה הכללית שלי. צרות באות בצרורות. כשהגעתי הביתה אבי אמר לי שעומר נכנס לניתוח מורכב וביקש ממני להתפלל ולהגיד תהילים. לא חשבתי פעמיים והתחלתי לומר פרקי תהילים. בלילה חלמתי על עומר. חלמתי שהוא שחקן כדורסל מפורסם באירופה. כ"כ שמחתי בחלום. כשהתעוררתי ההבנה שכל זה היה רק חלום שברה אותי לאלפי רסיסים. בבוקר, כמעט ולא הצלחתי לקום מהמיטה. אבי אמר שעומר סיים את הניתוח בהצלחה. שמחתי מאוד. ניצחון קטן בתוך מלחמה ענקית של חזרה לשגרה. תחושת השמחה לא עברה ממני כל היום. סיפרתי לעומר על החלום שלי. ראיתי אכזבה מאוד גדולה על פניו. ההבנה שהחלום שלי יישאר בגדר חלום פשוט ריסקה אותו מחדש. עומר ניסה להעביר נושא וסיפר שהיחס שהוא מקבל בבית החולים הוא מצוין . הוא סיפר שהוא הכיר חברים רבים בבית החולים. פצועים אחרים מהמחלקה שחולקים אתו גורל קשה של פציעה ונכות. עומר דרש בשלום כולם. הוא התעצב שבאתי לבקר אותו לבד. הסברתי לו שאני מבקרת אותו לבד כי אני רוצה להיות אתו לבד, בלי אף אחד. שיהיה לנו זמן איכות אמיתי. רופא נכנס לחדר וביקש לקחת אותו על מנת להוריד לו את התפרים. שמחנו. התלבטתי אם להישאר בבית החולים. בסוף החלטתי ללכת הביתה. איחלתי לו בהצלחה ויצאתי הביתה. אחרי כמעט חודשיים של אשפוז אפשר היה להגיד שמצבו של עומר נשאר סטטי. לא התקדם אבל גם לא התדרדר. רציתי כל כך לחזור לשגרה הקודמת. שיגרה, שבה כל המשפחה בסלון. שיגרה של ארוחות שבת משותפות. שיגרה של שיחות נפש עם עומר מתי שאני רק צריכה. התעודדתי מכך שאימא של חנה הבריאה וחזרה לביתה. ביום ההולדת של עומר היינו בדילמה. לא ידענו איפה לחגוג לו. בבית החולים? בבית? לא ידענו מה לעשות. אני ביקשתי לעשות לעומר משהו גדול. רציתי להגשים לו את החלום להיות כדורסלן. לא היה לי מושג איך לעשות זאת. שאלתי את הרופא האם הוא יוכל להיות כדורסלן כשהוא יבריא. הרופא אמר שהוא יוכל אבל לא במסגרת רגילה. הרופא הסביר שיש קבוצה של אנשים עם מוגבלויות שמשחקת ושעומר יוכל לשחק איתם. עומר שאל אותי על מה דיברתי עם הרופא. לא רציתי לספר לו על ההפתעה אז שיקרתי לו, ואמרתי שדיברנו על צפי שחרור שלו מבית החולים. אמרתי שהרופא אמר שהוא ישתחרר עוד מעט, עוד כמה שבועות. התחרטתי על מה שאמרתי. העליתי לו את הציפיות. אני לא יודעת מתי עומר יוכל להשתחרר. אולי הוא יוכל רק בעוד חצי שנה או אפילו שנה?! ראיתי את השמחה של עומר ואת החיוך הענק שהיה על פניו. אחרי הביקור, הלכתי לרופא ושאלתי מתי עומר ישתחרר. אם הוא באמת ישתחרר בעוד כמה שבועות אז לא באמת שיקרתי לעומר. הוא לא יתאכזב. הרופא אמר שהחלמתו של עומר מתקדמת בקצב יפה ושהוא ישתחרר בעוד.. שנה. לא האמנתי. מצד אחד, שמחתי מאוד שיש צפי לשחרור. מהצד השני, שחרור בעוד שנה הוא שחרור בעוד הרבה זמן. והרי אמרתי לעומר שהוא אמור להשתחרר בעוד כמה שבועות.. חזרתי לעומר ואמרתי לו שלא הבנתי את דברי הרופא. שהוא אמר שהחלמתו מהירה ולכן הסקתי שהוא ישתחרר בעוד כמה שבועות. הסברתי לו שההחלמה ה"מהירה" של הרופא היא לא  ההחלמה המהירה שלי, ושכנראה הוא ישתחרר בעוד כשנה אם קצב ההחלמה יהיה טוב מספיק. אמרתי זאת להורי. אמרתי להם שהרופא אמר שההחלמה של עומר מתקדמת מעל ומעבר למצופה ושכפי הנראה הוא ישתחרר בעוד כשנה. הם שמחו מאוד. הידיעה שהוא מתקדם ועתיד לעזוב את בית החולים שימחה אותם מאוד. השמועה על שחרורו הצפוי של עומר התפשטה כאש בשדה קוצים.

כך עברו להם ימים. וחודשים.

השחרור של עומר מבית החולים התקרב בצעדי ענק. דיברתי עם רב הקיבוץ על מתנה אפשרית לעומר. אמרתי לו שהחלום שלי לאפשר לעומר לשחק ולהיות שחקן כדורסל. הוא אמר שהרעיון מרגש אך הביצוע והמימוש שלו קשה עד בלתי אפשרי. הרב אמר שהוא מכיר מאמן כדורסל בהתנדבות שמאמן קבוצה עם מוגבלויות. זה בדיוק מה שאני צריכה! הרב אמר שהוא ידבר עם אותו מאמן ויבדוק אפשרות לעשות לעומר מבחני כניסה לקבוצה. שמחתי והתרגשתי עד מאוד. כל כך רציתי לעזור לעומר להגשים את החלום! אמרתי זאת למשפחתי. הם שמחו מאוד. הכל היה בגדר הפתעה לעומר. כשעומר השתחרר, הוא הצטרף לאימוני הקבוצה ואף נכנס לליגה של המקצוענים. את כל התסכול והצער של המוגבלות שלו הוא הפנה לכיוון חיובי ובונה של משחק בכדורסל. הוא היה מאושר.

עברו השנים, עומר החלים כמעט לחלוטין. המזכרת היחידה מאותו הפיגוע היה כיסא הגלגלים שליווה אותו לכל מקום. למרות זאת ואולי בגלל, עומר לא הרגיש מוגבל. הוא אמר שהמוגבלות היחידה שיש לאדם היא בראש. הוא אמר שהוא מרגיש שהוא יכול לכבוש את העולם למרות כיסא הגלגלים שלו. קינאתי בו. קינאתי ביכולת שלו לראות מעבר לשונה. קינאתי ביכולת שלו להישאר כזה אופטימי ושמח. הלוואי על כולנו.

השיגרה הברוכה חזרה אל ביתנו. לאחותי יש בעוד חודש בת מצווה, אני הצלחתי בלימודים ולעומר אפילו יש חברה!  השנים ביגרו אותי. בין אם רציתי ובין אם לא. הבנתי מה המהות שלי בחיים. הבנתי מה יעשה אותי מאושרת. ומה שיעשה אותי מאושרת זה עבודה וטיפול באנשים עם צרכים מיוחדים ומוגבלים. זו המטרה שלי בחיים. זה הייעוד שלי . לעזור ולסייע ולהפיץ אור גם לנכים וגם למשפחותיהם. ההבנה שמתוך המוגבלות אפשר גם לצמוח וליצור משהו חדש החייתה אותי והגדירה לי מי אני ומה אני.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן