היא נכנסה לבית החולים, הסתכלה סביב והכל פתאום חזר אליה, הרופאים, המכונות, אמא שלה.

עבר הרבה זמן, אבל הגעגוע לא פוסק.

למה שמו אותי פה? אז מה אם היה מקום בבית אבות, למה דווקא אני? למה לא יכלו לשים במקומי מישהי אחרת?.

שרית המנהלת לא הפסיקה לדבר "מחויבות אישית זה לא צחוק, זה תרומה לעיר שלנו, למדינה שלנו, ועוד הרבה אנשים שצריכים אותנו. אני שמה פה רשימה שכל אחת תשתבץ למה שהיא רוצה וכמובן שנשתדל להתחשב בכולן".

"מותק" יוסי צעק, הוא היה עסוק בהכנת ארוחת הערב, מאז שרותי נפטרה הוא מתחזק את הבית, מנסה להרים את הילדים, גם כשהוא עצמו בתחתית. נעם לא ענתה היא עלתה לחדרה טרקה את הדלת. יוסי סיים עם החביתות ועלה לביתו. "איך היה במחויבות אישית?" שאל והתיישב על קצה המיטה, נעם הרימה אליו את מבטה, ושתקה. "את בבית החולים?" הוא לא התייאש, נעם נאנחה ואמרה "כן, הייתי שם" דמעות בצבצו בענייה היא לא החזיקה מעמד יותר ופרצה בבכי, יוסי חיבק אותה "היית במחלקה של אמא?" הוא השלים, "גם לי קשה לפעמים". "אבא מה בדיוק היה לאמא?" "זה לא משנה, אמא שלך הייתה גיבורה ונאבקה במחלה כמעט שנתיים, וכן… הפסידה במלחמה, אבל את צריכה להיות גאה בה, היא נלחמה עד הסוף ולא ויתרה גם ברגעים הקשים".

"אתמול אני ואמא…" התחילה הלל לספר, ואז שוב, נעם מצאה עצמה יושבת ומנסה להיזכר ביום כיף האחרון שהיה לה עם אמה, לפני 5 שנים, כנראה…   אתמול אמא של נטע הקפיצה אותם לפיצה, כל הדרך נטע ואמה דיברו וצחקקו, 'בא לי גם' חשבה נעם בליבה.

שוב בית חולים

מחלקה 4, אונקולוגיה

חדר 48, מיטה אמצעית, שוכבת שם אישה, מחוברת למיליון מכונות ומכשירים. "צריכה משהו?" שאלה נעם "לא, מה קרה ילדה?"  "מותק את רועדת, בואי שבי" האישה סימנה לנעם , היא התיישבה והחלה לבכות, "סליחה" פלטה נעם "פשוט…" היא התחילה "אמא שלי שכבה במיטה הזאת, לפני שנה, עם עיניים עצומות וגוף תשוש, לא הספקתי להיפרד ממנה, וכל פעם שאני נכנסת לפה אני חושבת על זה, ומנסה לשכוח, אבל אני לא יכולה, כי זאת אמא שלי" נעם הסתכלה על האישה שמולה, שניגבה את דמעותיה בטישו וחיבקה אותה "זה קשה, קשה להיפרד מאמא, אבל את ניראת לי ילדה חזקה".

כשנעם חזרה הביתה היא התנדבה להכין לכולם פיצה, כשרועי ועומר זללו את האוכל בשמחה, שאל יוסי "ביטלו היום את המחויבות אישית?" "לא, אבל דיברתי עם אישה מאד מיוחדת, 'שמחה'" השיבה "השמחה הזאת שמחה?" צחק יוסי "זה לא מצחיק" סיננה נעם והלכה להתיישב ליד אחיה.

הזמן עבר, שמחה ונעם כל- כך אהבו אחת את השניה, נעם הייתה באה כמעט בכל יום לבקר את 'האמא השניה שלה' (או כך הרגישה לפחות) היא ספרה לה את כל סודותיה, עזרה לה ללכת לטיולים בחצר בית החולים.

"להתראות" אמרה נעם באחת הפעמים, "אמרת שמאמא שלך לא נפרדת" נעם הבינה, היא נישקה את שמחה ולחשה באוזנה "אני לא דואגת, את אישה חזקה".

שבוע לאחר חופשת הפסח, חזרו התלמידות למחויבות האישית, נעם התרגשה, היא לא ראתה את שמחה כמעט שבועיים, היא הייתה בחופשה באילת עם המשפחה ולא הספיקה לבוא לבקר.  נעם נכנסה נרגשת לחדר עם קופסה מלאה בשוקולדים, המיטה הייתה ריקה, היא הלכה לקבלה לשאול לאן נעלמה שמחה, המזכירה הלכה להגיד משהו לאחות שאחראית על ההתנדבות. "בואי רגע, נעם" אמרה חן האחראית. "כדאי שתשבי"   "אנשים מסיימים פה את תפקידם לפעמיים…" "די" אמרה נעם "איפה היא? בלי רמזים!" "היא נפטרה" ענתה…

נעם נכנסה הביתה טרקה את הדלת ועלתה לחדרה בריצה. רועי שבדיוק עבר ליד החדר שמע את נעם בוכה ונכנס לבדוק מה קרה. "נוכם" (כך הוא קורא לה) "מה קרה?" שאל "די תעזוב אותי אין לי כוח אליך" "אבל נוכם הבטחת שתשחקי איתי" "אז השתנו התוכניות, עכשיו תעוף לי מהחדר" מיררה נעם בבכי.

נעם לא ישנה כל הלילה, היא לא הצליחה להירדם. כל מה שהיא חשבה עליו היה שמחה 'טוב לה שם?, כואב לה?, היא שמחה?, עצובה?, מתי זה קרה?, ואיך?'

"כנסי" אמרה המנהלת, כשראתה את אחת מתלמידותיה עומדת בכניסה לחדרה, "אני רוצה פטור מהמחויבות האישית" אמרה נעם, עיניה נפוחות ואדומות מעידות על לילה ללא שינה, "מבינה שקשה לך…" הסבירה המנהלת "אבל אסור לי להשאיר אותך בבית הספר, את יכולה ללכת שוב לבית החולים, תעברי למחלקה אחרת…" "אני לא נכנסת יותר לבית החולים!, בבקשה" התחננה נעם "טוב תני לי לחשוב על זה, ואני פה להכל" 

נעם יצאה מהחדר, אם היתה מקבלת שקל על כל פעם שמישהו אמר לה שהוא פה בשבילה, היא הייתה יכולה לממן לכל חולי הסרטן בארץ את כל התרופות שלא כלולות בסל התרופות. ומתי? מתי מישהו מכל האנשים האלה היה שם באמת בשבילה ברגעים הקשים? הקשיב, עודד, עזר, תמך?

"חזרתי" צעקה נעם, היא עמדה בפתח המחלקה, וחיוך נסוך על פניה, היא החליטה לחזור, ולעזור, היא החליטה שהחיים שלהם גם חשובים והיא באמת תיהיה פה בשבילם, היא החליטה שהיא לא צריכה לבכות, זה לא יחזיר את שמחה או את אמא שלה.

"אני אביטל" אמרה אישה אחת, נעם הסתובבה, וראתה אישה בערך בגיל של אמה, מחוברת לאינפוזיה, "אני נעם, מה נשמע?" "איזה כיף ששאלת!, מעולה, אני הולכת עכשיו לבדיקת אולטרסאונד! ואם התוצאו יהיו טובות, ישחררו אותי, ואני אוכל להיות סוף סוף בבית! רוצה לבוא איתי לבדיקה?"

וכך יצא שנעם, ילדה בת 15, ואביטל, אישה בת 40, יוצאות מבית החולים, לאחר שבועיים קשים, בהם אביטל עברה טיפולים קשים וכואבים, ונעם, יושבת לידה בכל בדיקה, כל יום, כל שעה, וחיבקה אותה, ועזרה, והייתה שם בשבילה.

"אמא" התחילה נעם לקרוא, זאת הייתה האזכרה הראשונה שלה, כן, עברה שנה.

"הייתה שנה קשה, מלאת געגועים, והקטנים… אפילו לא מבינים, רציתי שתדעי אמא, שהשנה, הלכתי לבית החולים שלך, והכרתי את שמחה אברמוב, אישה מדהימה! שהתמודדה גם היא עם מחלת הסרטן, הלכנו יחד לכל הבדיקות שצריך, לכל הטיפולים, כל האנשים, הרופאים, היינו החברות הכי טובות, ושמחה, תמיד שמחה, תמיד חייכה, אבל המחלה גברה על שמחה, ושמחה, חזרה למעלה, לידך, ליד אלוקים, ליד כיסא הכבוד.   השנה הכרתי גם את אביטל, היא בדיוק בגילך, אמאד. ניצחנו, אני ואביטל, ניצחנו את המחלה. אני רוצה שתדעי שלא משנה כמה אני ממשיכה הלאה אני עדיין זוכרת אותך ואת תמיד בליבי אוהבת, ומתגעגעת נעם, ביתך"

"היה מרגש ויפה" אמרה אביטל לנעם וניגבה את הדמעות, "תודה, אמא"

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
14 תגובות
  1. שבות קניג הגב

    ממש יפה ומרגש
    רואים שהושקע זמן ומחשבה על הסיפור.
    כתיבה מיוחדת

    דרג
  2. רני הגב

    אהובות!! מוכשרות שליי!! כותבות אדירות כל כך מגיעה להן לזכות. אוהבת♡

    דרג
  3. רעות אייזן הגב

    זה ספור ממש יפה היה ממש כיף לקרוא אותו

    דרג
  4. שירה הגב

    מהמם⁦♥️⁩⁦♥️⁩

    דרג
  5. רני♡ הגב

    וואי מרגש ועצוב ביחד. כל כל נכון. הכאב הזה והגעגוע שנעם הכירה כבר בגיל צעיר. יכול להיות לנו כל כל מוכר. בחיים שלנו. הסיפור המדהים הזה. כל כך מחובר למציאות והוא מלמד כל כך. כמה חשוב. להמשיך הלאה גם שקשה. תמיד לזכור אבל לא להתייאש. לא לוותר. צריך להבין שהכל מכוון מלמעלה. ומדיוק לנו. חידדתם לי את זה מאוד בסיפור. בהצלחה♡

    דרג
  6. טל פרלמן הגב

    סיפור ממש מרגש כל הכבוד

    דרג
  7. ציפי ביר הגב

    יכול להיות סיפור מהחיים. מלא רגשות. מתאים להזדהות לילדים שחוו אובדן של אדם קרוב. סיפור מאצים.

    דרג
  8. נגה הגב

    מהמם
    כמעט בכיתי עם נועם❤

    דרג
  9. תהילה סיימון הגב

    מהמםם⁦ כישרון אחד גדול⁦❤️⁩⁦❤️⁩

    דרג
  10. עדיאל הגב

    סיפור נוגע ללב ומרגש, על תמיכה נפשית והתמודדות, על התגברות והתבגרות. כתוב משכנע ויפה ובנוי היטב.

    דרג
  11. דינה אמזל הגב

    סיפור מרגש. נוגע ללב. כתוב כל כך יפה.
    כל הכבוד

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן