"אני לא מאמינה. אני פשוט לא מאמינה!!" נחרדה ברכה חברתי ישר כשהצלצול הגיע.
"איך זה יכול להיות? זה לא הגיוני!!"  "מה לא הגיוני? מה קרה?" ניגשתי אליה. "לא שמעת?!המורה החליטה לצרף את אורלי לקבוצה שלנו!!" כעת היה תורי להיות המומה .
לא , היא בטח עובדת עליי.. איך דבר כזה יכול להיות ?!! זו הפעם הראשונה שבית הספר שלנו משתתף בחידון התנ"ך הארצי . מכיוון שכל בית ספר שולח נציגים משכבת ו' אני הייתי בין הנציגות של בית הספר שלנו . כבר חודש לפני החידון התכוננו .
חיפשנו באינטרנט מידע על הנושא שעליו יתקיים החידון , המורות דיברנו בשיעורים על החומר שבו , קבענו ללמוד עם ההורים את החומר ולשנן אותו . כולנו היינו כמעט מוכנים , ופתאום באה הבשורה הזאת?! אורלי היא ילדה שקטה וביישנית שכמעט אף אחד לא מרגיש בנוכחותה . מעולם לא שמעתי אותה מדברת מול קהל , והציונים שלה לא ממש טובים . אז שהיא תהיה איתנו בקבוצה ?! רצתי לחפש את אורלי . היא נראתה מאושרת עד הגג , מה שהעיד על כך שאכן יש אמת בבשורה המרה .
"אני לא מאמינה .." שמעתי את אורלי ממלמלת בלחש
(גם דיבור חזק זה לא אחד מהצדדים החזקים אצלה…)

"מה היא חושבת שהיא ,כלת התנ"ך?! " כעסה דבורה "בגלל שהיא תהייה איתנו לא נוכל לנצח!". דמיינתי את עצמי ואת חברותי יושבות עם אורלי שעות על גבי שעות ומנסות להסביר לה על סיפורי האבות, יציאת מצריים, ו עוד דברים שכל בת בכיתה שלנו ששואלים אותה עליהם יכולה לשנן את התשובות במהירות נטולת מאמץ. אבל כמו שאמרתי, אורלי היא פשוט לא מהסוג הזה. הזדעזעתי רק מלחשוב על האפשרות הזאת. בשלב הזה הזעם כולו השתלט עלי. צעדתי באיום אל אורלי והתחלתי ללגלג עליה: "תגידי אורלי, איך אמא שלך שיחדה את המורה שתצרף אותך לקבוצה?" "אני לא מבינה על מה את מדברת…"היא ענתה בבלבול,"אמא שלי לא שיחדה אף אחד, המורה צירפה אותי.."

"אל תמציאי שטויות! אני יודעת שאת משקרת!!" קטעתי אותה בחדות, "למה שמשהו ירצה לצרף אותך לנציגות? ושלא תחשבי שלא ראיתי את הציון שקיבלת במבחן בתורה. 54! איזה הוכחה טובה לזה שאת מתאימה להיות נציגת בית הספר! בגלל שאת בקבוצה שלנו לא נצליח לנצח בחידון!!!"

יריתי את כל המילים בזעם על אורלי, שנהייתה חיוורת מרגע לרגע ומהבעת האושר שהייתה על פניה לא נשאר זכר. במקום זה תפסה את מקומה הבעה פגועה, לבנה ואדומה שנראתה על סף דמעות. "את צודקת.." מלמלה בגרון חנוק מדמעות "אני לא מתאימה לזה.."

אמרה ורצה בוכה עד שנעלמה מעיניי, ומיד נשמע הצלצול המעיד על תחילת השיעור. צעדנו בחזרה לכיתה. "וואו גלית, ממש התעלית על עצמך!" לחשה לי ברכה בהתפעלות כשהתיישבנו במקומותינו "לא הייתי מאמינה שאת יכולה להגיד לה בפנים את כל זה!" לא השבתי לה.

סוף סוף הגיע היום המיוחל: יום החידון. אני וחברותי התכוננו בבתינו בהתרגשות. עמדתי מול המראה ועיצבתי לי תסרוקת הולמת. כל מחשבותיי היו מרוכזות רק בחידון, כך שלא חשבתי כלל על אורלי, וגם לא שאלתי את עצמי למה היא לא הגיעה לכיתה מאז היום שבו צורפה אלינו ולמה לא שמענו ממנה כלום מאז. "הכי טוב שהיא תהייה" חשבתי בזמן שחיפשתי שמלה מתאימה. לבסוף צעדתי נרגשת לאולם בית הספר שבו התקיים החידון.

כל נציגי בתי הספר האחרים ישבו מסביב לשולחנות, וביניהם גם 5 חברותי הנציגות, שחייכו אלי בעידוד. התיישבתי לידן והחידון התחיל.

"ברוכים הבאים לחידון התנ"ך הארצי!" פתח ואמר מנחה החידון "השנה, לכבוד הצטרפותו של בית ספר "אילן", החלטנו לשנות מעט את תכנית החידון" אמר ושלח אלי ואל חברותי מבט חביב שגרם לנו להסמיק מעט. "החידון יורכב מ 20 שאלות שכל תשובה נכונה תזכה את בית הספר של מי שיענה ב 5 נקודות.

"אבל השנה החלטנו לצרף עוד שאלה: שאלת הזהב. מי שיענה עליה נכון יזכה את בית הספר שלו ב 20 נקודות. בשונה משאר השאלות, החלטנו לא לגלות מהי השאלה. הפתעה, מה שנקרא" באותו הרגע כולנו פרצנו במחאה "מה?!"; "אבל למה?!;"זה לא הוגן!!" "בבקשה נא לא לצעוק!!" ניסה המנחה להרגיע את הרוחות. "אנחנו מבינים את רגשותיכם, ולכן החלטנו לעשות לכם הקלה קטנה: במהלך החידון יהיה מותר לבקש עזרת חבר פעם אחת בלבד." נשמנו לרווחה. המנחה נראה מרוצה מעצמו וכעבור כמה דקות החלו השאלות. הצלחנו לענות על רוב השאלות וגם בתי הספר האחרים הצליחו באותה מידה כמונו, כך שכשהגענו לשאלת הזהב כולנו היינו בשיויון. כל אחת ניסתה לנחש מה תהיה השאלה, עד שהמנחה הקריא אותה: "איזה ממצא ארכיאולוגי תנ"כי נמצא לפני 30 שנה? יש לכם 10 דקות לענות על השאלה!" והשעון התחיל לתקתק.

אני וחברותי הבטנו זו בזו במבוכה וניסינו לגרד מזיכרוננו מידע קלוש על הנושא. בכל ההכנות שלנו לחידון, אף אחד אחד לא הסביר לנו איך להתכונן לשאלה כזאת. אף אחת לא ידע את התשובה. ואז,כמו במכת ברק, נזכרתי שאורלי סיפרה לי פעם שאבא שלה הוא ארכיאולוג. איך יכולתי לשכוח דבר כזה?!סוף סוף מצאתי דרך לענות על השאלה!!מצאתי את עצמי קמה ואומרת: "אני רוצה להשתמש בעזרת חבר!!";"ומאיזה חבר את רוצה לבקש עזרה?" שאל אותי המנחה. "מאורלי כהן מהכיתה שלי!!" צעקתי. כל חברותי הביטו בי בתימהון כאילו נפלתי מהירח. "השתגעת?!" הזדעקה ירדן. "מה את עושה?!" נדהמו חני והדס, ארבל אני כבר לא הייתי שם. רצתי בכל כוחי לביתה של אורלי. אורלי גרה קרוב מאוד לבית הספר שלנו, וחישבתי שאם ארוץ אוכל להגיע אליה תוך כמה דקות.נותרו לי עוד 8 דקות בלבד. אני לא זוכרת שאי פעם רצתי ככה. תוך כדי ריצה נזכרתי באותו יום בו צורפה אלינו אורלי ואיך צעקתי עליה והשפלתי אותה לעיני כל הכיתה. הזכרונות מאותו יום דקרו את ליבי. מה עשיתי לה? למה לא שלטתי בעצמי?!הרסתי לחלוטין את שארית הכבוד העצמי שנותר בה וגרמתי לה לחשוב שהיא שום דבר. ופתאום מצאתי את עצמי עומדת מול דלת ביתה של אורלי,ו היססתי אם לדפוק. איך אוכל לבקש ממנה עזרה אחרי מה שעשיתי לה?!ואולי היא לא תרצה בכלל לראות אותי? ובכלל, לא ראיתי אותה מאז שפגעתי בה, ורק עכשו הבנתי טוב מאוד למה. הצצתי בשעוני וראיתי שנותרו לי 6 דקות. אם לא נצליח לענות בזמן על השאלה כל בית הספר יפסיד בחידון. בסוף החלטתי. אין ברירה, אני חייבת להתנצל בפני אורלי ולבקש ממנה עזרה לפני שייגמר לנו הזמן. נקשתי בחשש גדול על דלת הבית. צעדים נשמעו, וזמן קצר לאחר מכן הדלת נפתחה מעט וממנה הציצו פניה של אמא של אורלי. "מי את?" שאלה.

"אה…ג..גלית ברוך מ..מהכיתה של אורלי.." השבתי בקול שלא היה מבייש אפילו את אורלי. רק עכשיו הבחנתי בכך שהיא נראתה מודאגת מאוד. זה לא בישר לי טובות.

אורלי בבית? אני חייבת לדבר איתה." אמרתי "אני מצטערת, אבל לא נראה לי שזה זמן טוב…" השיבה האם. "למה? מה קרה? "שאלתי(למרות שידעתי קצת את התשובה) האם נאנחה וסיפרה: "תראי, אפילו אני לא יודעת מה קרה, אבל אני בטוחה שזה משהו רע. לפני שבוע אורלי חזרה הבייתה בוכה, רצה לחדר שלה והסתגרה בו. כבר שבוע אני מנסה לדבר איתה, אבל זה לא עוזר. היא מגרשת כל מי שמתקרב, לא רוצה לאכול, ורק אומרת שהיא לא חוזרת לבית הספר. אני מודאגת מאוד. אולי את יודעת מה קרה?"

המילים שאמרה ננעצו בליבי כמו סכינים חדות. הרגשתי נורא. נקודת התקווה היחידה שנותרה בי נגנזה ונעלמה. מה אעשה? איך אוכל להתנצל בפניה? ידעתי שבזה הרגע חברותיי מחכות לי באולם ותולות בי את תקוותיהן, אבל היה לי חשוב יותר לבקש סליחה מאורלי. לבסוף עניתי: "אני מבינה…אני חושבת שאני יודעת קצת מה קרה, אבל אני חייבת לדבר עם אורלי!! אני מבטיחה שלא תצטערי!!" האם היססה מעט, ולבסוף הסכימה שאכנס. לא בזבזתי שניה וטסתי לחדר של אורלי. ראיתי שהוא נעול. דפקתי על הדלת בטירוף: "אורלי, זו גלית!! תני לי להיכנס, בבקשה!!!" צעקתי לתוך חור המנעול. אין תשובה. השעון על ידי השמיע צלצול. עוד 3 דקות וזה הסוף. "אורלי, אני יודעת שפגעתי בך, אין לך מושג כמה אני מצטערת!!" צרחתי. אם הדלת לא הייתה עשויה מברזל – אין לי ספק שהיא הייתה מתרסקת לחתיכות מרוב כל הדפיקות שלי "אני יודעת שלא היה מגיע לי מלכתחילה להיות נציגת בית הספר, אבל בבקשה, אני חייבת לדבר איתך!!!" צעקתי לתוך הדלת, שהתחילה להיפתח טיפה.

"גלית, זו את?" שמעתי את אורלי. "כן" עניתי. אורלי פתחה יותר את הדלת ונתנה לי להיכנס. היא עמדה מולי בעיניים אדומות ובראש מושפל. יכולתי לנחש שהיא מופתעת. "אורלי, אני כל כך מצטערת!!! אני לא יודעת איך המילים האלה יצאו לי מהפה!!! (התכוונתי כמובן למילים שבהם פגעתי בה)" התחננתי. היא שתקה. "אמא שלך סיפרה לי הכל. את סולחת לי? בבקשה?" היא המשיכה לשתוק.

"כן, זה בסדר." אמרה לבסוף "אני יודעת שהיית לחוצה בגלל החידון ולא שלטת בעצמך. פשוט זאת האמת. אני לא טובה בכלום." "אורלי, זו הייתה שטות! אני צריכה את העזרה שלך בדחיפות או שכל בית הספר יפסיד בחידון!" אמרתי. "רגע, מה את בכלל עושה פה? את לא אמורה להיות באולם בית הספר?" שאלה אורלי בבלבול. "אני אסביר לך בדרך. בואי איתי!" תפסתי בידה ורצתי איתה במהירות. תוך כדי הסברתי לה על המצב המסובך בחידון.

"אבא שלך הוא ארכיאולוג, נכון? את יודעת את התשובה?" שאלתי בהתנשפות "כן, אבא שלי סיפר לי." אמרה אורלי בחיוך. פרצנו לאולם בסערה 10 שניות לפני הסוף. "גלית!!" צרחו חברותיי, ואני ואורלי צרחנו ביחד את התשובה. היא הייתה נכונה!! בית הספר שלנו ניצח ב 120 נקודות!!! כולנו התרגשנו, וסיפרתי לכולם מה קרה לי. כל הבנות היו המומות, ואורלי יותר – מעצמה. זו הייתה הפעם הראשונה בחייה שבה עמדה מול קהל גדול שמריע לה. כשכולנו הבנו שכל בית הספר ניצח בזכות אורלי, הרמנו אותה על הידיים וצעקנו: "או-רלי!! או-רלי!! או-רלי!!" הסיפור התפרסם בכל השכבה במהירות, והגיע גם לאוזניה של אורלי, שהחליטה לנצל את ההזדמנות ולהזמין את כולנו לחגוג בביתה את הניצחון האדיר. כולנו הגענו בהמונינו "אני אשמח שלא תספרי לאמא שלך על מה שקרה בינינו" לחשתי לאורלי כשהגעתי לביתה. "אל תדאגי, את יכולה לסמוך עלי." חייכה. כשאמא של אורלי חילקה לכולנו עוגת גבינה ולימונדה, כולנו התנצלנו בפני אורלי על שזלזלנו בה.

מאותו יום אורלי נעשתה הכי פופולרית בשכבה, וכולנו כיבדנו אותה. ומאז, יש לי חברה טובה, מתוקה ומבינה. ודרך אגב, הביישנות שלה היא דווקא יתרון. ככה היא אף פעם לא הגיעה למצב שאליו אני הגעתי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
2 תגובות
  1. רז הגב

    סיפור מקסים ומרגש ממש!!

    דרג
  2. עדי הגב

    מרתק . קריא וכתוב נהדר בהצלחה

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן