הם כולם בוהים בי, מחכים שאוציא את דבריי מפי, זאת פעם ראשונה שאני מספר על המקרה בפני קהל כל כך גדול,1,500 איש שרק רוצים שאומר משהו, רוצים שאזכר באותו היום, שאגיע לאותו המקרה ששינה את תוכניות חיי.
אבל כדי שאוכל להסביר להם מה היה שם ומה קרה אצטרך להציג את עצמי, אז אני פותח ואומר: "שלום, קוראים לי ניק אולדרין אתם בוודאי מזהים אותי מכתבות בעיתון ומהטלוויזיה שם כיכבתי לפני 6 שנים. סיפרתי וסיפרתי להם על עצמי, סיפרתי על ילדותי שהתחילה באופן נורמלי לגמרי ובאיזשהו שלב נקטעה. סיפרתי על אותה נסיעה, על אותה תאונה, המשכתי והמשכתי, ולאט לאט נפתחתי, וסיפרתי יותר ויותר וכבר הרגשתי בנוח להגיע לנקודות רגישות ולרגעים קשים ואפילו סיפרתי להם על רגעי המשבר שהיו לי בתקופת ההחלמה וסיפרתי על השאלות שהיו לי לעולם, לגורל, ליקום ואפילו לבורא. אז אולי כדאי שאתחיל לספר גם לכם, אז….. מי אני?
אני ניק אולדרין בן 24 תושב ראשון לציון אבל נולדתי בנאפה שבצפון קליפורניה. עלינו – אני ההורים שלי ואחותי הקטנה סטלה, כשהייתי בן 4. כשהגענו ארצה התיישבנו בעיר הנמל יפו. הייתה לי ילדות נפלאה, בילדותי הייתי בגן הילדים שליד הבית וכשגדלתי למדתי בבית ספר מקומי שבעיר תל – אביב, היו לי המון חברים, ואט אט התאהבתי במדינה, התאהבתי בתרבות, באנשים, ואפילו במאכלים, שמחתי נורא שעזבנו את ארה"ב, לא שלא היה לי טוב שם, ממש לא, היה לי טוב, פשוט כאן – בארץ אני מרגיש חלק, מרגיש שייך.
יום אחד אבא שלי אמר לי שהוא נוסע לתל אביב לפגישה של אחר הצהריים ושאל אותי אם הוא רוצה שאצרף אליו והוא יוריד אותי אצל חבר מבית הספר שגר בתל – אביב, שמחתי נורא על ההצעה כיוון שלא כל כך יוצא לי להיפגש עם חברים אחר הצהריים, בגלל המרחק. אבא הוריד אותי אצל חבר טוב שלי שגר ברחוב אחיעזר 8. הגעתי אליו ושיחקנו בכדורסל ובכדורגל במגרש שליד ביתו. כעבור שעתיים אבא הגיע כדי לאסוף אותי, נכנסתי לאוטו והוא היה בשיחת טלפון, הוא התלהם וכעס מאוד, הוא אפילו לא אמר לי שלום, הוא צעק ומלמל מילים על נושאים שאותם לא הבנתי, כך נראו ונשמעו 5 הדקות הראשונות של הנסיעה. במהלך הנסיעה, בכביש הראשי, אבא שמרוב הצעקות והכעסים אשר השתוללו בתוך גופו לא שם לב שכששינה נתיב הוא פנה יותר מידי שמאלה ונכנס בכל הכוח בגדרות שבשולי הכביש, נפלנו לתוך "תהום", ומאז השתנו חיי מקצה לקצה.
אני זוכר צעקות
אני זוכר המולה
אני זוכר פחד גדול
ומאז?
כלום!
אני זוכר שהפעם הבאה שכבר עיניי היו פקוחות היה כששכבתי בבית החולים וקמתי משנתי, בהתחלה לא הבנתי היכן אני נמצא ומהו מקור הגדול של הכאבים אשר היה בגופי, ואז נזכרתי, בפנייה אל תוך התהום הגדול…..
"דוקטור, הוא קם" כך שמעתי לפתע, צעקה שקטעה את מחשבותיי, ראיתי אישה לבושה בחלוק תכלת ובידיה קלסר צהוב, הנחתי שהיא כנראה האחות בבית החולים, אך עדיין לא הבנתי למה אני נמצא בבית החולים, מיטתי הייתה בחדר לבן עם ציורי פרחים עדינים על הקירות, עוד לא שיערתי לעצמי מהו גודל הפציעה שלי וכמה זמן עוד אבלה בחדר הלבן הזה. הדוקטור הגיע, "אני רואה שקמת" אמר מיד, למרות שכבר נזכרתי בכל המקרה רציתי להיות בטוח, אז שאלתי: "למה אני פה?" "אתה נפצעת קשה בראש ובעיקר ברגל בתאונה שבכביש, אתה ואביך". עד לאותו הרגע שכחתי לגמרי את החלק של אבא שלי בסיפור, ואז נזכרתי בתמונה המלאה, לאט לאט נזכרתי בכעסים שהיו לו כשחזרתי מהחבר ומהסטייה ממסלול הכביש. האחות והדוקטור אמרו לי שישנתי כ- 18 שעות, הם בדקו לי דופק, ובדקו לי דם. לפתע אמא שלי נכנסה ועל פניה היה מבט שלא מבשר שמחות, היא חיבקה אותי חיבוק זהיר כדי לא להכאיב לי אבל אותי לא עניין כלום, השתוקקתי לדעת מה קרה לאבא ומהי ארשת הפנים אשר על אימי. היא פתחה ואמרה שהיא הייתה איתי כל הלילה כשישנתי ופשוט 3 דקות לפני שהתעוררתי היא יצאה כדי לבדוק מה קורא עם אבי, ואז כבר לא יכולתי להתאפק, אז התפרצתי לדבריה ושאלתי בקול רם: "מה קרה לאבא???" היא נבהלה מההתפרצות ואמרה שלפי ממה שהבינה מהרופאים, הוא במצב הרבה יותר גרוע ממני, הוא נחבל בראש בצורה קשה, והגב שלו פצוע נורא. לא ידעתי את נפשי מרוב תדהמה, אמא אמרה לי שאני כנראה לפי הערכת הרופאים אשתחרר מבית החולים בעוד כשלושה שבועות, שלושה שבועות שרובם אבלה בחדר פיזיותרפיה. אבל הרופאים טעו, לא יכולתי להזיז את רגלי, בכל פעם שהיו מנסים להוריד אותי מהמיטה אל כיסא הגלגלים הייתי נאנק מכאבים. רגלי הייתה חבושה בתחבושת עבה ומעליה היה גבס מיוחד לפציעות ברמה קשה. עברו כבר שלושה חודשים והרופאים אפילו לא הסכימו שאני ארד מהמיטה לטיולים בחוץ. הם אמרו שהעצם שלי ברגל צריכה לנוח, וכמה שיותר. ואבא?, לפי מה שהבנתי הוא נמצא בתרדמת, והרופאים לא יודעים מתי הוא יתעורר. אמא ניסתה לשכנע אותם להפוך את החדר שלהם בבית לחדר חולים קטן, אך הרופאים התעקשו, הם לא היו מוכנים אפילו שאנשים שאבא פחות מכיר יכנסו לחדר שלו, כי הרופאים – לתדהמתם, אמרו שכשאנשים אותם הוא הכיר היטב נכנסו לחדר, מצב הדופק שלו גבר, ולהפך. כבר חודשים שאמא מתניידת בין שני חדרים, מחלקת את החיים שלה לשני מקומות שבהפרש של קיר אחד שמפריד. סטלה כל הזמן הייתה אצל סבתא מצד אבא, היא הייתה מבקרת מידי שבוע, היא הייתה מביאה איתה פרחים מהגינה של סבא וסבתא. בגלל שפספסתי המון חומר לימודי היו מגיעים בכל שני וחמישי שני ילדים מהכיתה שהיו מסבירים ומשלימים לי את החומר הנלמד בכיתה.
לאחר חמישה חודשים, במהלך הלילה התעוררתי מכאבי ראש חזקים, אמא לא הייתה ערה, היא ישנה ולא רציתי להעיר אותה, אז ניסיתי לקחת בכוחות עצמי את הבקבוק המים שהיה נמצא לידי, ואז לפתע הרגל הימנית שלי, כלומר הרגל הפצועה, זזה שני סנטימטרים שמאלה, לא ידעתי אם לשמוח או לבכות מכאב, מצד אחד, שמחתי שהצלחתי להזיז את הרגל ומצד שני הרגל כאבה לי נורא, מרוב הכאב צעקתי צעקה שגרמה לאמא להתעורר, באמת שלא רציתי שזה יקרה, רציתי לנסות להתמודד לבד עם הכאב, אבל היא כבר התעוררה. "מה קרה?" היא שאלה מיד כשהיא עוד חצי ישנה, סיפרתי לה את מהלך הלילה, והיא קראה לאחות, האחות כמו תמיד הגיעה במהירות יתר. אמא הסבירה לה את המצב בקצרה, והאחות אמרה שהם ינסו להוריד מהמיטה לחדר הפיזיותרפיה ושבינתיים אחזור לישון. בבוקר סטלה באה עם סבתא להחליף לי את הפרחים באגרטל בפרחים חדשים שקטפה בגינה של סבא וסבתא שהעלו ריח מדהים, אם אתם חושבים שבאותו הבוקר היה לי קל לרדת לכיסא הגלגלים אתם טועים, למרות המקרה שקרה במהלך הלילה, הכאבים לא הרפו ממני, אך לבסוף התגברתי על הכאב וירדתי בעזרה רבה לכיסא הגלגלים. אמא הוציאה אותי לטיול בחוץ לפני הטיפול של הפיזיותרפיה, כיוון שלא יצאתי החוצה כבר זמן רב, התענגתי על כל שנייה בה השמש ליטפה לי את הפנים והרוח עטפה לי את הגוף בקסמיה הרבים. לאחר כחצי שעה נכנסתי בחזרה לבית החולים בכיוון חדר הפיזיותרפיה, עדיין הייתי מסנוור בקסם השמש שלא העליתי בדעתי כמה כואב הולך להיות בעוד כ- 20 דקות, הגענו לחדר הפיזיותרפיה והאחות שחיכתה לי קרנה בחיוך גדול שלמזלה היו לה אוזניים שעזרו לה לעצור אותו, היא הייתה נחמדה מאוד, היא כנראה ידעה על בואי כיוון שהיא ידעה את שמי. במשך 10 דקות היא הסבירה לי בשפה הפשוטה והעדינה ביותר שיכלה למצוא את מהות טיפולי הפיזיותרפיה, ואז הגיע החלק שממנו האחות פחדה כל כך, ראיתי על פניה כמה היא חוששת רק מלנסות להוריד אותי מכיסא הגלגלים, אני כמו שאמא והאחות ציפו שיקרה נאנקתי מהכאבים אשר השתלטו על כל גופי, המכה אמנם הייתה ברגל אבל הרגשתי איך הריאות שלי מתקשות לנשום ואיך בכל גופי הרגשתי את הכאבים ששרו ברגלי. לאחר כ- 3 דקות מסובכות ביותר ירדתי מכיסא הגלגלים אל הרצפה אשר הייתה מכוסה במזרן גומי גדול וארוך. התחלנו בתרגילי חימום שכמו שציפתי כאבו מאוד, ואז עברנו לטיפול ברגל השמאלית שלי כלומר הרגל שלא פצועה, במהלך כל התקופה שהייתי בבית החולים גם הרגל נפגעה במובן כלשהו, כיוון שהיא לא זעה ממקומה בכלל תקופה היא התרגלה למצב בו היא נשארת במקומה מבלי לזוז. היא העבירה אותי לכידון כדי שאוכל להמשיך ללכת ברגל השמאלית מבלי לפגוע בימנית. היא הניחה לי את הרגל על משטח מרופד כדי שהרגל הימנית לא תכאב לי. במהלך החמש דקות הראשונות בהם הלכתי עם הכידון הרגשתי הרגשה מוזרה ואפילו כואבת, אך לאחר מכן ההרגשה הזו נעלמה ונשכחה, ככול שהמשכתי ללכת הרגשתי איך הרגל שלי משתוקקת שרק אמשיך ללכת, ואז התחלתי לבכות, נזכרתי איך בתור ילד קטן הייתי רץ בגן ועושה תחרויות ריצה עם סטלה, איך הייתי משתולל בימי שבת בבוקר עם סטלה ואמא בפיג'מה של הג'ירפות שלי, כל הזיכרונות האלו גרמו לי לתהום האם אי פעם אוכל ללכת כמו בן אדם נורמלי?, האם אי פעם אוכל לחזור לאותו מצב בו הייתי לפני כן?
בינתיים מצבו של אבא השתפר, הוא כבר התעורר ומדבר כמו שלא דיבר בחיים. כשאמא באה אליי עם הבשורות שמחתי כל כך, ואז אבא נכנס לחדר, יושב על כיסא הגלגלים כשראשו חבוש. הוא חיבק אותי חיבוק אשר הייתי צמא לו עד מאד, המגע בידיים החמות שלו, העיניים הירוקות שנראות כמו דשא בשיא פריחתו שאותם ירשתי ממנו, דברים שכל כך רציתי שיקרו.
הוא אמר לי שהוא מצטער ושהוא לוקח אשמה על הכול.
המשכתי ללכת באופן קבוע לטיפולי הפיזיותרפיה אבל עדיין הכאב לא הרפה ממני, כל יום היה כואב לי בדיוק כמו אתמול. כבר חודש ימים בה אני מקפיד על הטיפולים בתקווה שיום יבוא ואוכל לרוץ כמו סוס, אבל עדיין הכאב ממשיך.
ביום של מקרה התאונה הייתי בן 11, ילד רגיל שרק רצה לחיות את חייו באופן הכי נורמלי שיש, רצון שכבר לא יוכל להתממש.
לבסוף הרופאים מצאו פתרון, פתרון שלפי דברם פחדו מאוד שלהשתמש בו אבל כמו שאמרו: "אין ברירה". הפתרון היה לעבור ניתוח שאם הניתוח יעבור בהצלחה אמשיך לבלות בכיסא גלגלים אך הכאב יפחת.
אמא בכתה, אבא שוב אמר בפעם החמישית לאותו היום על כמה שהוא מצטער ומה הוא טיפש מכדי להיות אבא, ושוב פעם אמרתי כמה שאין לו על מה להצטער ושלעולם לא ידבר ככה על עצמו.
הרופאים קבעו את מועד הניתוח 5.9. ביום הולדת שלי. אמא ביקשה מהרופאים לדחות או להקדים את מועד הניתוח כדי שהניתוח לא יצא על היומולדת שלי, אך הרפאים נשארו בעמדתם, הם אמרו: "זה בלתי אפשרי לדחות את הניתוח כי מצב הרגל יכול לגרוע עד אז, וגם אי אפשר להקדים כיוון שהרגל צריכה לעבור עוד הרבה תרגילי פיזיותרפיה, כך שמועד הניתוח שנקבע הוא המועד התאים ביותר שיש". אמא ניסתה להמשיך לשכנע אותם אבל הם כל כך עקשנים. לא הסכימו להתפשר על יום אחד בלבד אבא נכנס לחדר בעוד שהוא נמצא עדיין על כיסא הגלגלים שהקל עליו עם כאביו שבגב "על מה כל המהומה?" הוא שאל, אמא הסבירה לו את המצב והוא התקומם, הוא היה נראה יותר כועס מאמא, היה מצחיק לראות מהצד איך אבא חוזר על אותם משפטים שאמא אמרה לפני שאבא נכנס לחדר, הם, שניהם, לא הבינו שלי זה לא כל כך משנה, ואולי זה לטובה, אולי אם הניתוח יעבור בהצלחה זאת תהיה המתנה מהיקום בשבילי.
לבסוף הרופאים בישרו לי שהניתוח כמו שקבעו יתבצע ב- 5.9.
אני לא רוצה להשאיר אתכם במתח אז אני יכול לומר לכם שהניתוח עבר בהצלחה.
מאז כבר עברו חודשיים של תרגילי פיזיותרפיה קשים ואכזריים במיוחד. כבר השתחררתי מבית החולים ואני לא נעזר יותר בכיסא גלגלים, אני מתמודד מצוין עם קביים.
חזרתי ללימודים, וראיתי ששינו כמה וכמה דברים בשבילי, לדוגמא: הכיתה שלי הייתה נמצאת בקומה העליונה ביותר שבבית הספר, אבל כשהגעתי ראיתי שעל דלת החדר שליד ההנהלה היה רשום ו'2 ומתחתיו שלט גדול ובו רשום "ברוך הבא ניק!". התבוננתי בשלט דקות אחדות ופתאום דלת הכיתה נפתחה ויצאת מצרים של כל שכבת ו' מתקדמת לקראתי. הבנים רצו לחבק אותי, וראיתי על הפנים שלהם שהם די מפחדים, הם לא רוצים להכאיב לי, אבל סימנתי להם בעיניים ובעיקר בשפת גוף שזה בסדר ואין להם מה לפחד.
במהלך השיעור המורה היה די מופתע מהבקיאות שלי בחומר הנלמד, הוא ושאר הכיתה היו איתי בקשר טלפוני במהלך תקופת ההחלמה כדי לעדכן אותי במהלך המחצית, הם סיפרו לי על כל מיני יוזמות שחשבו להוציא לפועל במהלך השנה, אבל לידע כזה בחומר הלימודי, אליו עם לא ציפו.
לאט לאט הילדים הרגישו יותר בנוח לשאול שאלות ולדבר איתי באופן פתוח כמו פעם. ככול שעברו להם השנים הילדים פחות התייחסו לקביים בהם נעזרתי ללא הפסקה, והם כבר לא התביישו לשאול אם אני צריך עזרה.
כבר הגעתי ל- י"ב והבגרויות עברו לי בהצלחה, אפילו מבחני הלשון והעברית היו לי קלים ביותר. ככול שעברו החודשים, התחילו בקרב הבנים דיבורים על צבא וגיוס, ולאן כל אחד רוצה להיכנס ולהתגייס, ורק אני חששתי מהמצב הרפואי שלי, והאם יגייסו אותי בכלל. מידי פעם הייתי נזכר בזה ואז שוכח. באתי מבית מאוד ציוני, בית שמחובר לאדמת ארץ ישראל. אמא ואבא עברו לישראל לשרות צבאי ולאחר מכן חזרו בחזרה לארה"ב, וכך גם היו סבא וסבתא שלי משני הצדדים, הכול בשביל המדינה שלנו.

שבוע ימים לפני קבלת התעודות של סוף שנה, קיבלתי מכתב מלשכת הגיוס ובו היה רשום שלאור המצב הרפאי שלי איני יכול להתגייס כשורה ואני אצטרך לעשות שירות לאומי. הראיתי לאמא ואבא את המכתב ואחר כך גם לסטלה, ואז הגיע המבט שממנו חששתי עד מאוד, לא רציתי לראות על פרצופם את מבטי הרחמים, מבטי האכזבה. ידעתי שהם חששו ואף ידעו שהמכתב הזה יגיע אך דחקו את המחשבה הצידה, שלא תהיה בראשם.
כבר עבר חודש, חשבתי אולי לכתוב בחזרה ללשכת הגיוס, מכתב בו אספר על רצוני הגדול להתגייס, מכתב בו אספר על ההיסטוריה הצבאית של משפחתי, אך פחדתי שלא יקחו אותי ברצינות, או שיותר גרוע, שירחמו עליי.
לבסוף אזרתי אומץ, וכתבתי מכתב ללשכת הגיוס, מכתב שתיאר את רצונותיי הגדולים להתגייס, לשמור על מדינת ישראל ולעשות זאת בגאווה וברצון.
סיימתי לכתוב, הנחתי את המכתב על השולחן ובהיתי בו דקות ספרות, התלבטתי האם להוציא את המכתב לאוויר העולם, או בכלל להשאיר את המכתב במגירה, לשכוח שבכלל רציתי לענות למוען המכתב. ניסיתי לדמיין מה יחשוב האדם שקרא את המכתב, האם יצא להגנתי מול לשכת הגיוס, או שמה לא יתן למכתב יחס כלל. לבסוף החלטתי לשלוח את המכתב ויהי מה.
כעבור שלושה חודשים חסרי מעש, קיבלתי תשובה בדואר מלשכת הגיוס.
הם אמרו שהם שמחו על קבלת מכתבי, ושכבר הרבה זמן שלא פגשו באגם עם היסטוריה ושורשים צבאיים שכאלה. אך לצערם, אין שבאפשרותם לעזור לי ולהירתם לרצוני הרב. סגרתי את המכתב בתחושה של אכזבה, של כעס, ואפילו של בגידה, איך הם יכולים למרות כל מה שתיארתי במכתב לרשום לי שאין באפשרותם לעזור לי, במשך שלושת החודשים בהם חיכיתי למכתב. שיערתי לעצמי כמה וכמה גרסאות שאותם הלשכה יכולה לרשום לי. אבל לרשום כאלו דברים ועוד אחרי היסטורית המשפחה שלי, דבר כזה לא העליתי בדעתי אפילו החלומות הכי פרועים שלי.
עברו שבועיים, שבועיים בהם הייתי אובד עצות, כתיבת המכתב התגלתה במוחי כרעיון כל כך גאוני ופנטסטי, שלא חשבתי לעצמי על עוד אפשריות בהם אוכל לעזור למצבי. נכנסתי למבוי סתום, מרוב העצב הגדול אשר היה בי לא יכולתי להמשיך מערכת תקינה של חיים.
חלפו להם חודשיים בהם כבר השתגעתי מרוב דיכאון על אובדן השירות הצבאי שלי. באחד מן הימים בהם רצוני העז למרוט שערות כבר הגיע לשיאו. קיבלתי מכתב, ולא סתם מכתב, מכתב מהממשלה, במעטפת המכתב היו שני דפים לבנים מקופלים באופן עדין למדי. בחרתי באחד מהם והתחלתי לקרוא, ואז להפתעתי המכתב היה מלא פחות מאשר השר משה יעלון – שר הביטחון של מדינת ישראל באותם זמנים. במכתב הוא רשם על כך שמכתבי נמסר מלשכת הגיוס והגיע אל כמה אנשים שמתחתיו אשר מסרו לו אותו. הוא רשם על כך שהוא מברך אותי על הרצון להתגייס למרות מצבי הרפאי. ואז הגיע המשפט לו חיכיתי זמן רב כל כך "אעשה את כל המאמצים האפשריים כדי לדאוג שתוכל להתגייס כרצונך".
הייתי מאושר עד הגג.
זה אומר שאני אוכל להתגייס ולהגשים את כל שרציתי בחיי.
פתחתי את המכתב השני, וזה היה מראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בכבודו ובעצמו, ואם חשבתי שלקבל מכתב משר הביטחון זה מרגש, אין לכם מושג כמה מרגש זה לקבל מכתב מראש הממשלה, האדם המנהל את מקום מגוריי, זה שבזכותו ארץ ישראל כל כך פורחת ויפה.
ביבי רשם במכתב כמעט את אותם דברים כמו שר הביטחון, ופירט באופן מרגש מאוד כמה שהוא שמח שיש נערים כאלה במדינתנו.
קראתי את אותם המכתבים שוב ושוב, חזרתי על אותם המשפטים כמה וכמה פעמים, לא האמנתי על הזכות שנפלה בחלקי, ששתי אנשים כל כך חשובים ומהותיים בעם ישראל כותבים לי מכתב.

כעבור שבועיים קיבלתי מכתב נוסף משר הביטחון, ובמכתב הוא אמר שהוא עשה מאמצים רבים ושאני יכול להתגייס למג"ב ליחידת הכלבים.
זה היה הרגע אולי המאושר ביותר בחיי, החזרתי מכתב לשר הביטחון, ובכתב כולי מוצף דמעות, הודיתי לו, על הכול, על הפרגון, התמיכה, והאכפתיות האין סופית. מעולם לא היה לי קשר פיזי גדול עם כלבים. אבל לי לא היה אכפת, הייתי כל כך נואש לעשות שירות צבאי שכול "עצם" שזרקו לי הייתה מתגלה בשבילי כמשהו נפלא.
לאחר כמה חודשים נכנסתי לטירונות של ארבעה חודשים קשים במיוחד. ההסתגלות לחיי הצבא היו לא קלים בכלל. המסדרים, החוקים, העונשים, ובעיקר חוסר החופשיות מוחלט.
זוכרים שאמרתי שקבלת השירות הצבאי שלי היה הרגע המאושר ביותר בחיי, אז לא. ההשבעה שלי הייתה דבר מרגש פי מיליון יותר מלקבל שירות צבאי.
ההשבעה שלי הייתה מעמד כל כך מרגש, מעמד לו חיכיתי ותכננתי כל חיי, אמא ואבא לא הפסיקו להגיד לי לרגע כמה הם גאים בי ושאני מביא כמות אין סופית של גאווה למשפחה.
ההשבעה, הרגע בו אני נשבע אמונים, למדינתי, לצה"ל ובעיקר לאזרחים. אני נשבע שאקבל עליי כל מכשול, אתגר, ובעיה אשר אצטרך להתמודד בדרך כדי להיות חייל ואזרח במדינת ישראל.
לאט לאט התפרסמתי בזכות המכתבים שקיבלתי והשירות הצבאי שלי למרות המוגבלויות. הופעתי בחדשות ובראיון בעיתון "ישראל היום", והשם שלי הופיע כמעט בכל מקום.
אז בואו נחזור ל- 2019, גמרתי את ההרצאה בסיפוק וחיוך גדול על הפנים, אני יודע היום בדיעבד, שכל מה שקרה לי והלך איתי במהלך חיי, היה אך ורק לטובתי ובשבילי. אז לצלילי מחיאות הכפיים אני קד קידה ונעזר בקביים שלי. הם חלק בלתי נפרד מהחיים שלי.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן