עד שהגיע רגע השבירה שלי- השוטר שחקר אותי הודיע לי שעוד שבועיים ביתי החדש הוא מוסד לעבריינים צעירים בנתניה,

אולי זה נשמע קצת כמו סרט אימה או ספר טוב- אבל אלה היו  עד לפני חודשיים חייה של  חברתי החדשה- בר.

כבר שהצטרפה אלינו לכיתה ראיתי משהו אחר בעיניים שלה- מבט בוהה, עמוק שמסתיר מאחוריו ים של רגשות וסיפורים,

ומשהו בשקט הזה שלה שחשבתי שיעלם אחרי שתתרגל לכיתתנו  ולא נעלם, דווקא בעדינות הזו שהייתה בכל מעשייה ודיבוריה המועטים- הם שגרמו לי להסתכל עליה קצת אחרת.

לאחר שבועיים מהצטרפותה בשיעור תנ"ך- המורה לימד  על  יציאת מצרים, קבלת התורה בסיני וקרא בזריזות את עשרת הדיברות, שהגיע לדיבר השמיני ראיתי את  אט אט פניה של בר מתחילים להחליף צבעים ולאחר מכן היא פרצה בבכי ויצאה  בסערת רגשות מהכיתה. המורה ביקש ממני לצאת אחריה ובלית ברירה יצאתי החוצה.. לאחר שקלטתי בזווית העין את בר התחלתי לרוץ אחריה …כשהגעתי לחצר בית הספר , ראיתי אותה יושבת מסתכלת על נקודה רחוקה, ממררת בבכי וכמו מנסה למחוק מראשה זיכרון מכאיב… כשהתקרבתי משהו במבטה השתנה- היא ניגבה את דמעותיה וניסתה לאמץ מבט רציני, חזק.  ניסיתי לפתוח בשיחה ולחשתי לה אם היא בסדר וכואב לה משהו, ולפתע היא חצי אמרה חצי צעקה "אני לא צריכה עזרה לא ממך ולא מאף אחד"

האמת היא שאחר כך- בדרך לכיתה קצת כעסתי עליה, על איך שהיא  דיברה אלי ועוד שאני ניסיתי לעזור לה!  אך למרות צורת דיבורה ולמרות כל הכעס שהיה בליבי באותו זמן הסקרנות שלי אליה ואל סודה רק גדלה והתרחבה…

לאחר יומיים כשישבתי בפינת הקבועה שלי והשקפתי על התלמידים החולפים ראיתי את בר צועדת לעברי ובידה 2 ארטיקים, הסתכלתי עליה ולא הצלחתי להבין מה היא עוד רוצה, לאחר מכן התיישבה לידי ואמרה שהיא מתנצלת על כל מה שקרה… לאחר שדיברנו מעט אזרתי אומץ ואמרתי לה "אם כבר השלמנו ואם אפשר לשאול- מה גרם לך לבכות כל כך באותו היום? צל עבר בעיניה של בר, חששתי שהיא תתפרץ עלי שוב.. לאחר רגע של שקט היא אמרה "נפגש היום בפארק בחמש" והסתלקה.

את שאר היום העברתי בעיקר בציפייה ולא הצלחתי להתרכז בשום דבר, הגעתי לפארק בחמישה לחמש וחיכיתי. בר הגיעה בחמש בדיוק ורמזה לי לבוא אחריה ,התחלנו לטייל בשתיקה והגענו למקום בעיר שלא הכרתי, ספסל מוקף בפרחים קטנים… התיישבנו והיא התחילה: עד לפניי שנה היינו משפחה רגילה, הורי ואני חיינו בשלום בדירה קטנה שסיפקה את צרכנו…

יום אחד בארוחת הערב איימי קיבלה טלפון ממספר לא מזוהה, היא התנצלה בפנינו וענתה, לאחר שנותקה השיחה היא העבירה מבט עם אבי והתחילה לצעוק מהתרגשות- מעולם לא ראיתי את אימא שלי כל כך מאושרת! אחריה גם אבא שלי נסחף לשמחה ושניהם סיפרו לי בהתרגשות שהיא התקבלה לעבודה חדשה שהיא חלמה כל כך, אני  "נדבקתי" מהם ושמחתי בשמחתה- אז לא ידעתי מה יהיו ההשלכות לכך…

שבוע לאחר מכן עברנו דירה, היא הייתה ענקית ושונה לגמרי מהקודמת , חדרי היה גדול ומרווח וחוץ ממנו היה לי עוד המון חדרים ריקים בבית.

יום למחרת הגעתי לבית הספר החדש- גם שם היה משהו זר, שונה המבט של התלמידים, הקול של המורים אפילו משהו בריח היה אחר…  כשנכנסתי לכיתה המורה הציגה אותי ואמרה לי איפה לשבת, בהמשך היום ניגש אליי ילד בשם עומר והסביר לי קצת על כיתתי החדשה ועל עוד משהו- "הסליק" המקום בו ילדיי השכבה נפגשים בערבים, "בואי לשם פעם אחת- וזהו את חלק מאתנו" לא התנגדתי, בסך הכול חיפשתי מקום להכיר חברים והחלטתי לבוא באותו ערב…

שהגעתי סקרתי בעייני את המקום, מקום קטן נחמד עם כמה חבר'ה ולאחר שנוכחתי לדעת שכיף שם ואני נהנית הגעתי לעוד מפגשים… באחד המפגשים לאחר חודש אחרי ש"חיסלנו" את כל מגשי הפיצה, מישהו צעק "אמת או חובה" והניף בקבוק, התחלנו לשחק.  לאחר כמה סבבים הבקבוק יצא שאני צריכה לעשות לאלון והוא בחר חובה… בגלל שהתלבטתי ענבר לקחה את זה על עצמה ואמרה" חובה עליך ללכת ולקנות לסליק רהיט חדש" אלון יצא והיינו בטוחים שיחזור בעוד רגע עם קרטון ויקרא לזה שולחן אבל הוא לא חזר…

המפגש הבא התקיים שלושה ימים אחר כך ואני הגעתי ראשונה, כשנכנסתי ראיתי את הרהיט החדש של אלון- טלוויזיה ענקית! התחלתי להוריד ממנה את הניילון בהתפעלות ולפתע נשמעו דפיקות בדלת- שוטר נכנס ובלי יותר מידיי הסברים אזק אותי והביא אותי לתחנת משטרה, לאחר החקירה ראשונה הבנתי סוף- סוף למה אני שם, אלון לא קנה או קיבל את הטלוויזיה, אלון גנב אותה. פחדתי להלשין עליו ולכן השוטרים המשיכו בחקירות, אפילו הוריי לא האמינו לי, ואני בשלי- שותקת. עד שהגיע רגע השבירה שלי לאחר שבוע- השוטר שחקר אותי הודיע לי שעוד שבועיים ביתי החדש הוא מוסד לעבריינים צעירים בנתניה, התחלתי לבכות וסיפרתי לשוטר הכול, כל מה ששמרתי בי באותו שבוע התפרץ השוטר הרגיע אותי ואמר שאני חברה אמתית ושאני לא צריכה לפחד. כבר יום למחרת חזרתי לבית הספר ,אם חשבתי שיקבלו אותי בשמחה אז לגמרי טעיתי- כולם השליכו לעברי מבטי-שנאה וכינו אותי כגנבת. עברתי בתי ספר שונים בעיר אך…. צלצול טלפון קטע את דיבורה… "בר זה עומר- תפסו את הגנב שמכר לאלון את הטלוויזיה, אני מתנצל שחשדתי בך"

בר שתקה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
13 תגובות
  1. יעלוין הגב

    שך את אלופה אחד הסיפורים המעניינים ואת יודעת שאני לא אוהבת סיפורים
    קיצר מהממתתתתתת!!!
    אני
    (יעלוין)

    דרג
  2. חיל וינברגר הגב

    מושלםם יכישרונית

    דרג
  3. שחר הגב

    חיל ויעל יא מהממות! תודה♡♡♡

    דרג
  4. שיר הגב

    שחר יאאא אלופה
    אין עלייך

    דרג
  5. שיר הגב

    שחר יאאא אלופה
    אין עלייך

    דרג
  6. נעה חדד הגב

    וואי שחר אלופהההההההההההההההההההההההההההההההההה
    באמת אחד המעניינים

    דרג
  7. אילת הגב

    סיפור מושלם!את כישרונית בטירוף!!!חולה עלייך:)

    דרג
  8. איל וייס הגב

    שחרר איזה אלופה כל הכבוד!! פשוט כשרונית!!

    דרג
  9. ספיר נדב הגב

    מהמם!!
    כל הכבוד יאלופה אחת!!!
    אוהבתתת

    דרג
  10. הללורברבאום הגב

    מעניין פיצוציםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם!!!!!!!!!
    אני ממש אוהבת ספרים!!
    והוא אחד מהמעניינים שקראתי!
    מאחד עד עשר- 100!!!!!!!!!!!!!!!

    דרג
  11. נויה חוטה הגב

    וואי שחר אחד המענייניםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

    דרג
  12. נויה חוטה הגב

    תקשיבי תמשיכי אני במתח…

    דרג
  13. שחר הגב

    תודה רבה לכולם!!!! חולה עליכםםם:)

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן