אין מים.

המחשבות מתרוצצות במוחינו, מה יקרה?, הם יחזרו?, מתי?, עם מים?, בלי מים?, יהיה לנו מספיק כוח לחכות?, אף אחד לא יתעלף?????

לאף אחת לא הייתה תשובה.  כולנו התפללנו וקווינו לטוב.

בית ספר אשכולות באר שבע

שיעור תורה בדיוק הסתיים באנו לקפוץ מהכיתה ולדהור הביתה כדי להספיק מה שיותר לתכנן ולארוז לקראת הטיול שיהיה מחר, לא סתם טיול רגיל, סיור סליחות יומיים לצפת!.

צלצול!!

כולם התפזרו לבתיהם באוטובוסים, בהסעות וברגל, אני ברגל, בזמן שהלכתי דיברתי עם אור חברי ושכני על הטיול הגדול שעומד להתרחש, "אנו יחד בחדר?" שאלתי אותו, הוא ענה בחיוב, לאחר מספר שניות נזכרנו שנינו, אין חדרים בטיול בלילה אנו מסיירים בצפת. יחד דמיינו את הלילה הכיף שיהיה בסיור ואת הטיול ביום השני בהר מצפה הימים ונחל עמוד. אני כהרגלי, התרגשתי וחיכיתי בקוצר רוח שיבוא המחר.

סוף סוף הגעתי הביתה- שלום אמא, שלום אייל, איך היה בבית הספר? היה טוב, אך מחר יהיה יותר מתמיד. אכלתי ארוחת צהריים, עשיתי את שיעוריי בתורה ומדעים, לאחר שסיימתי התחלתי לארוז את תיקי הגדול. לקחתי לחדרי תיק, חשבתי, בתיק אקח מים, כובע וממתקים כמובן. חזרתי לסלון והודעתי לאמי שאני מתחיל באריזה, והיא ענתה שבהצלחה ושהיא תשמח לעזור. קדימה לעבודה!  פתחתי את תיקי ומלאתי אותו בכובע, פנס ללילה, סידור תפילה, מים שמתי שני בקבוקים של ליטר וחצי במקרר שיהיה למחר, ממתקים, עוד כמה חפצים וסגרתי. הכל מוכן! קראתי לחלל חדרי וקיוויתי שהוא מאזין ושמח בשמחתי.

למחרת הייתי צריך לקום עד אחת וחצי בצהריים לפחות, כדי להגיע לבית ספרי בשלוש, אך כפי שחשבתי שיקרה אכן קרה, קמתי בשש, מוקדם מדי, אני צריך לחזור לישון שיהיה לי כוח לטיול, כך קרה מספר פעמים, לבסוף בעשר קמתי לגמרי, התארגנתי, התפללתי ובעיקר התרגשתי. חיכית כבר לשעה שתיים וחצי שאצא לבית הספר, נחכה להסעה ונצא.

הגיעה השעה והתחלתי ללכת, דפקתי בדלת ביתו של אור והוא פתח לי, יחד המשכנו ברגלינו לעבר בית הספר, כשהגענו פגשנו שם עוד חמישה ילדים שהקדימנו אותנו וחיכינו למורה ולשאר הכיתה שתבוא.

התאספנו כולנו 35 איש, 33 ילדים, מורה ומלווה. יחד עלינו לאוטובוס והתמקמנו במושבים אני לי אור דני ליד אלעד ועוד. בתחילה האוטובוס היה רועש וצעקות המולה של התרגשות ושמחה מלאו את אוזנינו ולבבותינו. לאט לאט השקט התחיל להישמע והכל היו נחת, אני דיברתי עם אור וסיפרתי לו על הדברים שהבאתי בתרמילי, על הכובע, מיליון הממתקים ועל בקבוקי המים בעוד אני מספר לו קטע אותי אור ואמר: מה?!, הבאת יותר מדי.. אני הבאתי פחות מהכל במקום כובע הבאתי בנדנה, ממילא בלילה הכובע לא ישמש אותנו ובבוקר הכובע נורא מציק, לי יותר נוח בנדנה, מים הבאתי בערך ליטר וחצי  כי מים זה כבד על הגב אך בממתקים השתדלתי להוסיף על הנדרש.

אני אמרתי להגנתי  שאני אוהב שכלום לא חסר לי והכל עלי, אחר הסתובבנו קצת אחורה לדבר עם חברים ולהפתעתי הם גם, כמו אור, לא מוסיפים ולא מרבים, בשבילם הכי מעט זהו הכי טוב, היו כמה ילדים שהיו כמוני, הביאו די והותר. המשכנו לדבר על המבחנים הרבים שפוקדים אותנו ועל ההפוגה הזאת שבאה בזמן המתאים בין המבחנים. הגענו למחצית מהנסיעה, המורה לקח את המיקרופון בידו ואמר בקול, כל הילדים כשנגיע לצפת יתחיל הסיור וימשך כל הלילה ולמחורת יש גם טיול לכן עכשיו נשקיט את האוטובוס בכדי לאפשר לכולם לישון ולהתכונן לימים הבאים. האוטובוס דמם היו כאלה שניסו לישון והיו כאלה שדיברו בשקט, אני ואור החלטנו שננסה להירדם, אם נצליח, מה טוב, אך אם לא לאחר עשר דקות נקום ונדבר חרישית. ניסיתי  להירדם אך כל תנוחה שניסיתי לא השקיטה אותי ונעתי כל הזמן במקומי, עברו עשר דקות בהם ניסיתי אך השנה לא עלתה בידי, חיכיתי לאורי ער שתי דקות ומסתבר שעבר עליו חוויה דומה לזו שלי.

הגענו לצפת והמורה החל בסיור, בתחילה הלכנו לחמישה בתי כנסת עתיקים ומדהימים ביופיים, שם שמענו סיפורים מרתקים על ההיסטוריה של כל בית כנסת, אחר ביקרנו בקברו של האר"י הקדוש והנחנו אבן על מצבתו, ומשם למקווה של האר"י שם ראינו שלטים וסיפורים על דמותו המרתקת והמופלאה, כשהגענו היו כבר ילדים שחשו עייפים ונמנמו בעצירות, גם אני הרגשתי כך ונמנמתי לחמש דקות, קמת והרגשתי רענן, המשכנו ללכת ולפתע הגענו למדרחוב, היו שם המון חנויות, אך הם כמובן בשעה כזו כבר נסגרו, כבר הגיעה שעה מאוד מוקדמת והתחלנו ללכת לסליחות ותפילה בבית הכנסת "אבואב".

השעה 6:30 בבוקר, הגענו לבית הכנסת אבואב והתחלנו לומר סליחות בקול גובר ועוצמתי שהרעיד את קירות החדר, שרנו פיוטי סליחות וקראנו מהסידור את סדר הסליחות. בזמן הסליחות חשבתי על חוויותי מן הסיור והרגשתי חיבור ואהבה עצומה לעיר הזו, צפת. לאחר הסליחות החלה התפילה, השתדלתי מאוד להתפלל בדבקות ולהתרכז בתפילתי, הרגשתי שכולם רצו לעשות כמותי.

בסיום התפילה הלכנו לפארק קרוב ושם נחנו כשעה, הלכנו לאוטובוס שלנו בכדי להגיע לתחילת המסלול בהר מצפה הימים ונחל עמוד. השעה 9:00 לאחר שכולם התיישבו האוטובוס דמם, לא היה ציוץ באוטובוס הכל ישנו ואגרו כוחות לקראת המסלול המצופה, כך גם אני, נרדמתי וקמתי כשהגענו לתחילת המסלול בעזרת אור חברי, הייתי עייף, אך שמחתי שמתחילים את הטיול וקמתי, יצאנו אחרונים מהאוטובוס, לאחר שהתאספו כולם התיישבנו בצל ואכלנו ארוחת בוקר, כל אחד הביא מביתו את ארוחתו, בזמן האוכל החל המורה להסביר לנו מה מחכה לנו במסלול, הוא אמר שבטיול אנו נעלה על הר מצפה הימים ונרד ממנו ולאחר מכן נלך הנחל עמוד. צהלות נשמעו מכל עבר והמולת ההתרגשות התחילה לפעפע בנו. לפתע הודיע המורה: כולם לקום, מתחילים לצעוד, כל אחד ארז את תרמילו ונעמדנו מוכנים להליכה.

התחלנו ללכת בשירים ובשמחה ההתחלה הייתה פשוטה והלכנו במרץ, לאחר מכן התחלנו לעלות על ההר, מצפים לראות את הפסגה. ידענו שכל צעד מקרב אותנו ליעד, המשכנו ללכת, וללכת, וללכת, ולפתע הגיע עליה מסובכת, אך ראינו, בסוף העלייה הקשה, מחכה לנו קצה ההר, שם נגמור את העלייה המפרכת ונתחיל בירידה. התחלנו לרוץ לעבר היעד, בריצה קלה, אך היה קשה, לבסוף הגענו מותשים אך מרוצים. עצרנו למנוחה קלה וראינו את הנוף היפה שנשקף מן ההר. התחלנו לרדת מההר, ירידה תלולה למדי, ולאחר מספר דקות של הליכה כוחותינו התחילו לאזול והתעייפנו, הוחלט שנעצור להפסקת שתייה ומנוחה למספר דקות ולאחריה נמשיך במסלול. התיישבנו תחת עץ גדול שסיפק צל לכולנו והגן עלינו מפני השמש הקופחת וכל אחד הוציא מתרמילו את בקבוקו וגמע ממנו מים. ואז זה התחיל. אור אמר מבוייש, "המורה, נגמרו לי המים בבקבוק, הוא ריק לחלוטין", לאחריו הצטרפו עוד שלושה ילדים ואמרו גם הם, גם לי, גם שלי ריק. חבריי היו עייפים מאוד ומחוסרי מים והרגישו שמפה קשה מדי להמשיך. המורה לא ידע מה לעשות. אי אפשר שיאספו אותנו מפה, אך אי אפשר להמשיך ללא מים. כולם התחילו לדאוג. חשבתי, איזה יופי שהבאתי הרבה מים, אמנם כבד אך שווה את המאמץ. דאגתי גם לשאר חבריי ובעיקר לאור. בינתיים המורה והעוזר התלבטו מה נעשה וכיצד נמשיך, אנו חיכינו לתשובתם חסרי אונים.

ההחלטה נפלה.

המורה ביקש מכל הילדים שיביאו אליו את המים שנשארו להם, אני הבאתי את כל בקבוקיי, בקבוק מלא מים של ליטר וחצי, גם ליאור את בקבוקו מלא בליטר וחצי מים, אך כל השאר הביאו ליטר או גרוע מכך. בידיו של המורה היו בקבוקי המים ושוב חזר לדון בנושא עם המלווה, מכאן חיכינו להוראות נוספות מלאי דאגות.

המורה והמלווה חזרו, הם קראו לכולם להתכנס ולהקשיב לדבריהם. המורה אמר: כפי שאתם יודעים, מים אין לנו כל כך הרבה ואין מספיק לכל המסלול, לכן אני מבקש שיצביעו ילדים שחושבים שיש להם יכולת להמשיך את המסלול עד סופו. בלי להתבלבל הרמתי את ידי, רציתי להציל את חבריי, הסתכלתי סביבי וראיתי עוד שלוש ידיים מורמות. המורה קרא לנו, אייל, ליאור, רון ודניאל. אתם, המורה אמר, אתם תלכו עם אלעד המלווה עד סוף המסלול ותדאגו למים, אני אשאר כאן עם שאר הכיתה, קחו מים שיהי לכם לדרך, המורה הביא לנו ארבעה בקבוקי ליטר וחצי מלאים עד תום, מכאן התפצלנו.

הקבוצה שהלכה להביא מים:

בואו, מתחילים ללכת קרא המלווה בשמותינו ובאנו לקראתו. התחלנו ללכת, מלאי רצון לעזור לחברינו. ההליכה החלה בדממה כל אחד חשב את מחשבותיו. אלעד המלווה קרע את הדממה ושאל אותנו: חבר'ה, אנו זקוקים לרעיונות כיצד להביא מים לקבוצתנו. כל אחד תרם את רעיונו ודעתו. אני התחלתי, אפשר לבקש מהעוברים שיהיו במקום שיביאו לנו ממימיהם. אך רעיון שה נשלל בטענה שגם אם נאסוף מים אנו צריכים כמות גדולה. רעיון שני הציע ליאור, אפשר לקנות במכולת אם יש במקום. אך גם דעה זו נשללה מפני שאין מכולת במקום. התלבטנו כולנו האם להזמין משטרה, יש שני צדדים לדבר, זה טוב ומומלץ אך האם כדאי לערב משטרה בסיפור?, אולי נצליח בעצמינו?. בינתיים המשכנו ללכת.

הקבוצה שנשארה במקום:

להתראות!, בהצלחה! קראנו לחברנו המתחילים ללכת לעזרתנו, הודינו להם מכל הלב על שמקריבים עצמם למענינו. הם נעלמו מעינינו, היינו מלאי דאגות עליהם, התפללנו בלב שכלום לא יקרה להם, שיצליחו בדרכם. ישבנו מצפים להם דרוכים ועייפים כאחד.

הקבוצה שהלכה להביא מים:

מה עושים? שאלתי, הגענו כמעט לסוף המסלול. אלעד הציע רעיון שהיה מקובל על כולנו, נתקשר לסופר שיביא בקבוקי מים ונשלם שיבוא, אך הוא יבוא? שאלתי, צודק, ענה אלעד, נזמין מונית והיא תביא ממנו אלינו. התקשרנו לחנות קרובה וסיפרנו לו מה מצבינו, הוא הקשיב אך אמר לבסוף שאינו יכול להביא סתם כך מפני שאין הוא יודע האם הכסף יחזור אליו. לא ידענו מה לעשות. ניסינו להתקשר שוב לבעל המכולת לנסות לשכנעו בשנית, סיפרנו לו שוב מה עובר עלינו והבטחנו שנשלם ונזמין לשם מונית שתיקח את בקבוקי המים. בסוף שיחתנו הוא השתכנע והסכים לעשות זאת. לאחר מכן התקשרנו למונית שתצא ברגע זה להביא את הבקבוקים מן המכולת. הגענו לסוף המסלול וחיכינו.

הקבוצה שנשארה במקום:

מה עושים? מה שלומם? הוא לא זמין בנייד, אמר המורה. אין מה לעשות. נזמין משטרה. המורה חייג בניידו מאה למשטרה. הוא סיפר להם את סיפורם ואמר להם שיש ארבע ילדים ומלווה מקבוצתם הנמצאים בסוף המסלול. המשטרה הבטיחה שתבוא במהרה. אנו בינתיים, אמרנו תהילים, התפללנו ונחנו.

הקבוצה שהלכה להביא מים:

שני שוטרים נגשו אלינו ושאלו אם אנו מהקבוצה שתקועה במורד ההר ללא מים, ענינו בחיוב, מאין ידעתם לבוא? שאלנו אותם והם ענו שהתקשרו וביקשו מהם. הבנו שכנראה זהו אליהו, המורה. הם שאלו כיצד הם יכולים לעזור. סיפרנו על נהג המונית שמיאן לבוא והסכים לבסוף. חיכינו עמהם חצי שעה והגיעה המונית מובילת המים למתייבשים. שילמנו על נסיעתו והבאנו כסף לבעל החנות דרכו. אני לקחתי על גבי מספר בקבוקים אך התמוטטתי, לא עמדתי במשקל הכבד. הוצאתי בקבוק מתיקי והתייצבתי. כך עשו גם כל חבריי, אלעד והשוטרים. התחלנו לעלות לכיוון הקבוצה התקועה, השוטרים חקרו אותנו בזמן ההליכה, מהיכן אתם? איך נתקעתם? כמה ילדים אתם? כמה זמן אתם מטיילים? ענינו להם בסבלנות והסברנו להם בעדינות מה קרה. השוטרים הבינו ואף התעניינו מה היה בסיור הלילי, פירטנו להם באריכות ולפתע ראיתי מרחוק את חבריי. התחלתי לרוץ בכל מאודי, התיק הכביד עלי ורגלי כאבו, אך כל זמן שראיתי את חבריי הם העניקו כוחות להמשך הריצה. הגעתי. כולם התנפלו עלי בחיבוקים ושאלות. בתחילה הוצאתי מתיקי את בקבוקי המים והרוותי את צמאונם של חבריי. אחר הסברתי להם מה קרה ואיך השיגה ידינו מים. חבריי הגיעו. אחריהם העוזר ולבסוף השוטרים. התרכזנו כולנו והמורה הסביר מה נעשה מכאן והלאה. חברים, תודה גדולה על המים שהבאתם. בזכותכם אנו מסוגלים להמשיך. עכשיו אנו נמשיך לרדת עד סוף המסלול, כולם לקום ולהתארגן ליציאה. התחלנו ללכת, קבוצה של כשלושים ושבעה אנשים. כל הדרך שוחחנו על הדבר שקרה. דנו ביננו, למה קרה הדבר? איך פעם הבאה נוכל למנוע זאת?

הגענו לאוטובוסים.

הנסיעה עברה בבטחה והגענו לביתנו בשלום, גדושי חוויות מסעירות.

חושבים על העבר. ורוצים לשנות את העתיד.

16 תגובות
  1. חנה אילן הגב

    את מחן במדבר כיתה ז1

    דרג
  2. יסכה הגב

    מוש כל הכבוד זומבי ( שם חיבה למי שלא מבין)

    דרג
  3. שירה ממן הגב

    גולייייי!!!!!!!
    סיפור מהםםםםםם!
    תגיבו לי גם אבל…
    בזכות השבת בדף השני.

    דרג
  4. חנה אילן הגב

    יועל רחל איזה סיפור מדהים רואים שאת יודעת לכתוב (קצת בעזרתי אבל מותר לפעמיים… סתם)
    את כישרונית בטרוף ( הגיוניי שתזכי מקום 30… גם סתם)

    כול בהומר
    אהובת חנה

    דרג
  5. אליאורה היין הגב

    שיואווווווווווווווווווו מהמםםםםםםםםםםםםםםםםםםם

    דרג
  6. יסכה דנינו הגב

    סשה! (המבין יבין)
    הסיפור הזה אחד המעניינים (את זוכה)

    דרג
  7. הודיה רחל המלכה!!! הגב

    מה אפשר לומר אין יותר טוב מזה
    א – ל – ו – פ – ה אין אליךךךךךך תותחיתתתת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!1

    דרג
  8. נירי הגב

    וואי מהמם!!!! הסיפור מרתק וכתוב בצורה כל כך טובה!!
    כל הכבוד יעל

    דרג
  9. מוריה כהן הגב

    מושלם סיפור מקסים!

    דרג
  10. הדסה הגב

    ביקשת שאני אכתוב לך תגובה, (זה היה יותר חשוב לך מזה שאני אלמד לחידון של הרמב"ם היומי)
    אז הנה אני כותבת: סיפור נחמד- ….
    סתם סתם, אל תעלבי, זה בצחוק….
    סיפור יפה….

    דרג
  11. סודי הגב

    סיפור יפה הילדה לא

    דרג
  12. הודיה רחל המלכה!!! הגב

    סתם יעל ביקשה שאכטוב זה לא נכון שנייהם 100 משאים ממש

    דרג
  13. תהילה אבגי הגב

    הסיפור ממש ממש יפה ומרתק !!!!
    הרגשתי כאילו אני באמת נמצאת בסיפור !!
    תהילה מהרמב"ם(אם ככה זה יעזור לך לזכור אותי…)
    תמשיכי לכתוב אלופית!

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן