מחובקים במקלט / שירה גלאט

התעוררתי בבהלה למשמע אזעקה עולה ויורדת. השעה הייתה אחת בבוקר. שמעתי את דלתם החורקת של הוריי נפתחת, ואת אמא ואבא יוצאים מחדרם בריצה. אמא נכנסה לחדרי, מתנשפת קמעה. “קומי עדן! מהר! רוצי לממ”ד, אני הולכת לעזור לסבתא לקום, אפגוש אותך שם. יופי. עוד פעם אזעקה. עוד פעם אני חייבת להתעורר באמצע הלילה וללכת למקלט. “אוף…” מלמלתי. “מהר עדן!” נזפה בי אמא, ויצאה מחדרי לכיוון חדרה של סבתא.

קמתי ממיטתי, והתחלתי לרוץ בעייפות לכיוון הממ”ד הצפוף שלנו. כשהגעתי, אבא ואחי הקטן תומי, כבר היו בפנים וישבו על הספה החומה. “בואי עדן” אבא סימן לי לשבת לידו. התיישבתי לידו, ושקעתי לתוך הספה. אמא נכנסה לממ”ד, כשהיא תומכת בסבתא.

“כולם פה?” שאלה אמא. “כן. אני, תומי, דוני, את, וסבתא.” ענה אבא. (דוני, זהו שם החיבה שלי. כשהייתי קטנה, אהבתי שהיו קוראים לי כך. אבל עכשיו, שאני כבר בת חמש עשרה, זה מביך אותי, ולא משנה כמה פעמים אבקש, הם לא מפסיקים לקרוא לי כך.)

“מה עם השכן הזה שתמיד בא לממ”ד שלנו?” שאלה סבתא, במבט מבולבל, ובעזרתה של אמא התיישבה גם היא על הספה. “הוא כבר לא יגיע אלינו לממ”ד יותר, הוא עבר לצפון, היה לו קשה מדי עם המצב בדרום.” אמרה אמא, והתיישבה גם כן.

“אוהו, סוף-סוף בן-אדם עם קצת שכל”. אמרתי. “דוני, על תדברי ככה.” נזף בי אבא. “אמרתי לך כבר, אל תקרא לי דוני. קוראים לי עדן.” עניתי לאבא. “עדן, בואי נירגע.” התערבה אמא. תומי כבר נרדם, כשראשו מונח על ברכיו של אבא, וסבתא כהרגלה, שתקה, ולא התערבה לוויכוח.

“אני רגועה לגמרי, זה אתם שלא מבינים. מה אנחנו עושים פה בכלל? מה יעזור שנישאר? הערבים לא מתכוונים להפסיק. למה אנחנו לא יכולים לעבור לצפון ולחיות חיים רגילים כמו משפחה רגילה?!” אמרתי כשקולי הולך וגובר מבלי שאשים לב.

כבר הרבה זמן שאני רוצה לעבור. איני מסוגלת לחיות כך יותר, תמיד במקלט. אך הוריי מתעקשים להישאר. “עדן, אנחנו לא מתכוונים לעבור, את יכולה לשכוח מזה. זהו ארץ ישראל היא שלנו, ואנחנו לא ניתן לאויבים לקחת לנו אותה.” ענה לי אבא, עם פרצוף חמור.

“אתם סתם עקשניים! אני בסך הכל רוצה לחיות כמו כל ילדה רגילה! העולם הזה לא ישתנה רק בגלל שאתם נשארים במקום הארור הזה!” צעקתי. “שקט עדן, את תעירי את תומי, אנחנו נדבר על זה אחר כך, כשנצא מהמקלט.” ענתה אמא. “אמא אין מה לדבר. אני לא מוכנה להמשיך לחיות במקלט כל הזמן.”

ברדיו שמונח על השולחן במקלט, נשמע אישור היציאה מהמקלטים. יצאתי מהמקלט, רצתי לחדרי, וטרקתי את הדלת. אני לא הולכת לחיות פה יותר, ואם הם לא מוכנים לעבור, שלא יעברו, אלך לבדי. נכנסתי למיטתי וכבר דמיינתי את תוכנית הבריחה שלי, והבטחתי לעצמי שכבר מחר אבצע את התוכנית.

בבוקר, אמא הסיטה את הווילון הוורוד בחדר שלי. “בוקר טוב חמודה” אמרה וליטפה את ראשי. “תתני לי עוד חמש דקות לישון” ביקשתי. “בתנאי שאת קמה אחר כך.” ענתה אמא “טוב…” מלמלתי וכיסיתי את ראשי עם הכרית. אמא יצאה מחדרי.

נזכרתי במה שאירע באותו הלילה, ונזכרתי בתוכנית הבריחה שלי. אמא נכנסה לחדרי שנית. “אני קמה” אמרתי, לפני שהיא אפילו הספיקה לומר לי בעצמה, ויצאה מחדרי. קמתי ממיטתי, והתחלתי להתארגן. ידעתי שכבר לא אחזור הביתה מבית הספר כמו בכל יום, עד שהמצב בדרום יירגע. הצצתי מבעד לדלת, לא היה שם אף אחד, סגרתי את הדלת והתחלתי לארגן את כל מה שאני צריכה בשביל לבצע את התוכנית. ניסיתי לצמצם את מה שאני צריכה לקחת כדי שלא להקשות על עצמי. שמתי הכל בתיק הירוק שלי.

פתחתי את דלת חדרי. זהו, עד שתפסק המלחמה, לא אחזור לכאן יותר. בליבי, חשה הרגשה כואבת, אך מיד ניחמתי את עצמי בזה שאני מתפטרת מכל הרוע של המלחמה.

יצאתי מחדרי. הלכתי למטבח לאכול ארוחת בוקר, וכשסיימתי אמרתי לאימא, אבא, סבתא ולתומי להתראות, אך הפעם זה היה הרבה יותר קשה, והם אפילו לא יודעים.

יצאתי מהבית ומאז, הכל קרה כל כך מהר. נסעתי באוטובוס הראשון שיוצא מהישוב לכיוון הטרמפיאדה מחוץ לישוב. תפסתי ‘טרמפ’ לירושלים, ומשם אוטובוס נוסף לאזור הצפון ומשם ‘טרמפ’ נוסף לקיבוץ בו חברתי רננה גרה. רננה לוין היא חברתי הטובה מהיסודי, שעברה לגור ביישוב בצפון לפני שעלינו לתיכון. לא ידעתי את הכתובת שלה, אך ידעתי את שם הקיבוץ, ופעם היא שלחה לי תמונה של ביתה, וכך זיהיתי. הגעתי לביתה ודפקתי בדלת.

הדלת נפתחה, ושם עמדה אמה של רננה- אורנה. “עדן? מה את עושה כאן?” שאלה בתדהמה ונתנה לי חיבוק. ראיתי שהיא מבולבלת, אך ידעתי מה לומר. “אני פה מטעם ארגון מיוחד לילדים עם צרכים מיוחדים בו אני מתנדבת. אנחנו עושים טיול מיוחד לצפון, לתת לילדים הזדמנות לראות חלקים אחרים מהארץ. רננה לא סיפרה לך? היא אמרה שאוכל לשהות כאן בזמן שאנחנו בצפון…” שיקרתי. “לא, היא לא סיפרה לי כלום.” אמרה במבט עוד יותר מבולבל. “אני לא אשאר הרבה זמן, אני מקווה שזה לא בעיה…” עניתי. “אין שום בעיה. כנסי, כנסי, אקרא לרננה, אך אני חייבת לדבר איתה קודם. איך היא לא סיפרה לי?” אמרה. “אין צורך לדבר איתה, סיכמנו שאני אבוא אליה לפני הרבה זמן, היא בטח שכחה.” מיהרתי לענות. לא רציתי שיעלו עליי כבר מההתחלה. “אם כך, בואי תעלי אליה, חדרה בקומה השנייה- הדלת הסגולה.” אמרה אורנה, והכניסה אותי לבית בהתלהבות.

עליתי במדרגות ודפקתי קלות על הדלת הסגולה. הדלת נפתחה, ושם עמדה רננה. “עדן! מה את עושה כאן?!” התנפלה עליי רננה בחיבוקים. “רננה איזה כיף לראות אותך! כמה שהתגעגעתי!” החזרתי לה חיבוק. נכנסתי לחדר, ויחד עם רננה התיישבתי על מיטתה. “נו, אז מה את עושה כאן באמת?” שאלה שנית. יישרתי את מבטי.

“רננה, אני יודעת שאת יכולה לשמור סוד, אבל אני צריכה שתבטיחי שתעזרי לי.” אמרתי. “מבטיחה.” ענתה ללא היסוס. “בסדר, אז את כבר יודעת על המצב בדרום” רננה הנהנה. “מה שקרה, זה שלא הייתי מסוגלת לחיות שם יותר. הייתי חייבת להשתחרר מכל האזעקות, אז ברחתי מהבית. רק עד שהמצב יירגע.” רננה לא אמרה כלום, אך ידעתי שהיא הבינה. “בסדר.” ענתה בקיצור והסתכלה עליי במבט קצת מרחם.

ידעתי שאני אוכל לסמוך על רננה. “טוב אז איפה הדברים שלך? אני אפתח לך את המיטה המתקפלת. כמה זמן נראה לך תישארי כאן?” שאלה רננה. “לא יודעת, שבוע אולי?” עניתי. “השתגעת? בטוח יעלו עלייך, ההורים שלך יזעיקו את המשטרה, הם יודיעו עלייך כנעדרת ובקלות ימצאו אותך ו…” התפרצה רננה. “אל תדאגי” עצרתי אותה. “מקסימום יחזירו אותי הביתה.” אמרתי. “צודקת…” הנהנה רננה.

“את רעבה?” שאלה רננה. “אמא שלי בטח מכינה עכשיו ארוחת ערב”. הוסיפה. “את האמת שכן. לא אכלתי כל היום”. עניתי. “איך הגעת לכאן בכלל?”

“‘טרמפ’, אוטובוס, ועוד ‘טרמפ’.” עניתי. “נשמע שעברת יום ארוך.” “כן…” מלמלתי. באמת הייתי עייפה. כבר כמה לילות לא ישנתי שינה רצופה. תמיד אני צריכה להתעורר באמצע הלילה וללכת למקלט. לפחות הלילה אוכל להשלים את שעות השינה שפספסתי. רננה קמה והוציאה את המיטה המתקפלת שהייתה מתחת למיטתה. קמתי ועזרתי לה. אחרי זה ירדנו שוב למטה לאכול ארוחת ערב. לפני שרננה עברה לגור כאן, היינו מרבות לאכול יחד ארוחת ערב, ואני עוד זוכרת את האוכל של אמא שלה. כשסיימנו עלינו חזרה למעלה. לבשנו פיג’מה ונכנסנו למיטות. רננה נרדמה, ורק אני והמחשבות שלי נותרו ערים.

מסכנה אמא, בטח דואגת כל-כך, חשבתי. אולי היא אפילו חושבת שחטפו אותי, בטח כבר הודיעה למשטרה! הרגשתי הרגשה מעיקה. התגעגעתי הביתה. איך חשבתי שאצליח להישאר כאן אם אני כבר מתגעגעת? פתאום הבנתי איזו טעות עשיתי. הייתי צריכה פשוט להסביר לאימא ולאבא שאני הולכת לרננה לכמה ימים, ולא לברוח ככה.

בבוקר, התעוררתי בשעה מאוחרת. רננה כבר לא הייתה במיטה. היא בטח כבר יצאה לבית הספר. ירדתי למטה וראיתי את אורנה במטבח. יצאתי בשקט מהבית, ומצאתי את מה שחיפשתי.

העיתון היה מונח על המדרגות לפני הדלת. הרמתי אותו ונכנסתי חזרה לבית בלי שאורנה תרגיש. נכנסתי לחדר ובהיתי בעיתון. בדיוק מה שחששתי- בעמוד הראשי הופיעה תמונה שלי ומתחת לתמונה היה כתוב: “מחפשים אחר ילדה העונה לשם עדן סילבר, בת חמש עשרה, נעדרת מאתמול ולא יצרה קשר עם אף אדם. היודע משהו על מקום הימצאה נא לדווח למשטרה באופן מיידי.”

הסתכלתי על העיתון ורציתי שהאדמה תבלע אותי, רציתי להתעורר מחלום רע, אך ידעתי שזוהי המציאות. איך נתתי לעצמי להיכנס לתסבוכת שכזו? רננה הזהירה אותי, ואני בחרתי לחשוב שזה לא יקרה, ועכשיו זה כן! באותו רגע כעסתי על עצמי כל-כך שלא הבחנתי באורנה נכנסת לחדר ומציצה מעבר כתפי.

פתאום הבנתי מה קורה ומיד הסתרתי את העיתון, אך לדאבוני זה היה מאוחר מדי. היא קראה את הכתוב בעיתון, ומבטה הפך לנדהם. “עדן!” אימה של רננה צעקה מרוב תדהמה. “אני יכולה להסביר הכל.” עניתי מהר. “אני לא צריכה הסבר, אני צריכה שתחזרי הביתה מיד”. אמרה בקול חלש יותר, והבינה שצעקתה לא היה מתאימה. תליתי בה עיניים מתחננות. ידעתי שמה שעשיתי היה טעות, ושהייתי צריכה לספר להוריי לפני שהלכתי, אך עדיין לא הייתי מוכנה בכדי לחזור חזרה הביתה, למקלט.

“אני פשוט לא יכולתי לחיות שם יותר, רציתי חיים רגילים בלי אזעקות ובלי מקלטים, וחשבתי שאם אברח לא ימצאו אותי וכך אפטר מכל זה…” לא יכולתי להמשיך, הדמעות חנקו אותי. “בבקשה” התחננתי. “אני רק רוצה להישאר עד שהמצב יירגע.” המשכתי, אך זה לא עניין את אורנה, ובצדק. היא התיישבה לידי, והניחה את ידה על ברכי.

“עדן, תקשיבי לי, אני מבינה שקשה לך, זה בהחלט לא קל לחיות שם, אך את חייבת לחזור. משפחתך דואגת לך מאוד ורוצים לדעת איפה את. הכל יהיה בסדר, אבל את פשוט חייבת לחזור.” אמרה בקול שקט ומרחם.

הבנתי שאני לא אוכל להישאר כאן או בשום מקום אחר. אני חייבת לחזור הביתה. “בסדר, אני אחזור.” אמרתי ותוך רגע ויתרתי על כל תכנית הבריחה, והחלטתי שזהו, אני חוזרת לשם, לבית. “אני צריכה להודיע למשטרה שאת כאן, בינתיים תארגני את הדברים שלך.” אמרה אורנה ויצאה מן החדר. קמתי וניגבתי את דמעותיי.

אספתי את הדברים שלי, שרק לפני יום סידרתי במדף של רננה. שמתי הכל בתיק הירוק שלי וירדתי למטה. “בואי חמודה, הניידת אמורה להגיע כל רגע, ויסיעו אותך הביתה.” אמרה אורנה וליוותה אותי אל מחוץ לבית. “תודה אורנה.” אמרתי בשקט. “וסליחה ששיקרתי לך”. הוספתי במבוכה. אורנה חייכה אליי. “את מוזמנת לבקר מתי שרק תרצי.” אמרה, ונתנה לי חיבוק.

ניידת לבנה עצרה לידנו. “גברת לוין?” שאל שוטר שמן בקול נמוך. “כן” ענתה אורנה. “זאת עדן סילבר?” הוסיף לשאול. “כן.” עניתי. הוא יצא מהניידת יחד עם עוד שוטר. השוטר השני היה מאוד גבוה, הוא החזיק בי ביד, בזמן שהשוטר השני לקח את אורנה לצד ודיבר איתה קצת. אחרי זה השוטר השמן הכניס אותי לניידת, ושניהם נכנסו גם כן. הניידת התחילה לנסוע. הספקתי עוד לנפנף לאורנה להתראות.

הנסיעה הייתה מהירה, ותוך פחות משעתיים הגענו לביתי. השוטר הגבוה הוציא אותי מהניידת. “תראי לנו איפה הבית שלך.” אמר השוטר השמן בטון אחיד, וסימן לשוטר הגבוה להחזיק אותי בזרוע שלא אברח. איך הגעתי למצב הזה? חשבתי, והתחלתי ללכת לכיוון הבית.

בדרך, השוטרים הסבירו לי למה אסור לברוח ככה, וכמה שזה מסוכן, אבל אני לא הקשבתי. רק חשבתי על אמא ועל אבא, ועל מה שאני אגיד להם. הגענו הביתה, והשוטר השמן פתח את הדלת בלי לדפוק קודם. אמא ישבה שם, על הספה, ובכתה. כשהבחינה בי ובשוטרים נבהלה מאוד, אך אחרי זה התנפלה עליי בנשיקות ובחיבוקים. “דוני שלי!” בכתה מרוב התרגשות. “את בסדר!” לא התאפקתי ובכיתי איתה. אבא נכנס וראה אותי גם הוא. “אוי דוני כמה דאגנו לך” אמר, וחיבק אותי חזק.

“מר סילבר, גברת סילבר, אפשר לדבר איתכם בפרטי?” שאל השוטר השמן. “בוודאי.” ענתה אמא וניגבה את דמעותיה. “אתה תישאר כאן איתה.” אמר השוטר השמן לשוטר הגבוה. לאחר כמה דקות ארוכות נכנסו שוב אמא אבא והשוטר השמן. “אנחנו נצטרך לעקוב אחרייך לתקופה מסוימת.” אמר לי השוטר השמן ושני השוטרים יצאו מהבית.

“דוני את לא מבינה כמה דאגנו, למה עשית את זה? למה לא ענית לטלפונים?” שאל אבא. “אני מצטערת, ומבטיחה שזה לא יקרה שוב.” עניתי בקיצור. אמא נתנה לי נשיקה. “לכי תגידי שלום לתומי ולסבתא, גם להם היה קשה בלעדייך.” תומי שמח מאוד לראות אותי וגם סבתא. היה לי טוב לחזור הביתה, לא שמתי לב עד כמה אני אוהבת את המשפחה שלי.

באותו הלילה התעוררתי בבהלה למשמע אזעקה רועשת. אמא נכנסה לחדרי. “עדן! את צריכה לקום מהר! יש אזעקה וצריך לרוץ למקלט! כולם כבר שם!” אמא משכה אותי מהמיטה ורצנו יחד למקלט. כשהגענו, ישבתי ליד אבא על הספה החומה.

איזה טוב להיות בבית, חשבתי. אמא התיישבה לידי. הנחתי את ראשי על כתפה. אמא נתנה לי נשיקה. “אני מצטערת שהיית צריכה להתעורר שוב באמצע הלילה, אני יודעת כמה שאת שונאת את המצב הזה, את האזעקות, את המקלט… זה לא קל לאף אחד, גם לנו קשה עם המצב…” הסתכלתי עליה. הבנתי שאני לא היחידה שסובלת מזה, הרי הם עוברים את אותו הדבר, גם הם מתעוררים באמצע הלילה וסובלים מהאזעקות. חיבקתי את אמא. “סליחה שברחתי.” אמרתי. “הכל בסדר.” אמרה אמא. “העיקר שאת פה” הוסיף אבא. וחיבק גם הוא אותי ואת אמא. תומי טיפס על הברכיים של סבתא ושניהם חיבקו אותנו גם כן, וככה ישבנו כולנו, אמא, אבא, סבתא, תומי, ואני, מחובקים במקלט.