מיומנה של ילדה בשואה/ נילי הראל

קטגוריה:

שם המורה:

הכרתי נער. שחור שיער, בהיר עיניים, חסון. בן 14, שנה מעליי. הוא מחלק הדואר בשכונה. יהודי. קוראים לו ג'וזף. יש לו חיוך מתוק, מנחם, שגורם לי לחשוב שאולי הכל פחות נורא. תמיד יש לו שתי גומות בלחיים. פעם שנאתי גומות, הן נראו לי כאילו מתנשאות. אבל לג'וזף יש גומות אחרות. הוא תמיד מחייך, והגומות היפות שלו צוחקות יחד איתו.
אבל משהו מטריד אותי. העיניים שלו אף פעם לא מחייכות. הן תמיד מביעות איזשהו רגש עמוק יותר… כאב? פחד? כנראה גם וגם. תמיד כשהוא מגיע לאזור שלנו בשכונה, הוא מחייך אליי. אבל העיניים שלו כל כך עצובות. ואלי זאת רק אני שלא שמה לב עד עכשיו שלכולנו כבר יש את המבט הזה. הפחד כבר השתלט, זה נראה כאילו כולם כבר מתו מבפנים. אבל לראות את התבוסה הזאת בעיניים של ג'וזף, זה כבר משהו אחר. רק לך, יומני, סיפרתי על ג'וזף. אף אחד לא יודע כמה אני חושבת עליו. זה הדדי כנראה. אני מחכה לימים של הדואר, שני וחמישי, רק כדי לדבר איתו. הוא מבין אותי. הוא חושב כמוני. אני אוהבת להקשיב לדעות שלו. אני אוהבת את המבט היפה שיש לו כשרגע אחד הוא באמת שמח, הרגע שבו העיניים שלו הופכות להיות נוצצות. צבע דבש.
הוא החמיא לי על צבע העיניים שלי.
כנראה שגם הוא מהמתבוננים, כמוני.

——————————

גם השבוע הדואר לא הגיע. זה נמשך ככה כבר 4 שבועות.

"הם הרגו אותו."השמועות לחשו.

אין יותר ג'וזף. אין יותר מי שמקשיב, חוץ ממך כמובן.
אני שונאת גומות.
אני שונאת את הנאצים.
והחלק הכי כואב, זה ש"למות", כבר לא נשמע נורא כל כך.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
4 תגובות
  1. אורה הגב

    איזה מהמם!!! מאוד מאוד התחברתי…

    דרג
  2. נילי הראל הגב

    תודה רבה אורה! לקח לי הרבה זמן לכתוב את זה.

    דרג
  3. כלילה הגב

    נילולי זה יפהפה! ומצמרר!

    דרג
  4. ניב סולטן הגב

    הלוואי עלי לכתוב יפה כמוך. תעשי עם זה משהו

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן