תדמיינו שאתם עוצמים את העיניים לרגע, רק לדקה, מה אתם חושבים שתראו? חושך, כלום נכון? זה בדיוק מה שהרגשתי באותו היום.

אבל בשביל דעת איך הכול התחיל, צריך להתחיל מההתחלה, אבל באמת מההתחלה, אני יכולה להיזכר איך זה התחיל, כבר בכיתה א, כשראיתי אותה, הדבר הכי טוב שקרה לי והסיוט הכי גרוע שיקרה לי אבל… עוד לא ידעתי את זה. נופר, מה אפשר לומר עליה? היא נכנסה ביום הראשון של כיתה א עם פרצוף נבוך ומעט מבויש, מבטינו נפגשו, היא חייכה אליי וחייכתי לה בחזרה ושתינו בנו שזאת הולכת להיות חברות מדהימה שעוד הייתה.

התחלנו לדבר ולהיפגש אחר הצהריים צחקנו, שיחקנו ומאז לא נפרדנו. כיתה ב, ג, ד, ה, אבל אז… קרה משהו, ופשוט התרחקנו, רבנו פתאום היא הייתה עסוקה והתחברה לחבורה של היותר "מגניבים" ו-"מקובלים" לכאורה. ואני? מה איתי? נשארתי לבד, בלי אף אחד, השקעתי כל כך בחברות שלי עם נופר, שלא היה לי אכפת מבנות אחרות, לא התייחסתי לבנות אחרות, ויצא לי שם של "סנובית", ולאט לאט, הביטחון העצמי שכבר ככה היה ירוד, ירד אל מתחת לשפל המדרגה, והיא? לא היה לה אכפת, ובשלב מסוים הפסקתי לנסות לחדש את הקשר שלי ושל נופר, התייאשתי. נדחפתי והתקטנתי לצד עד שכמעט הפכתי לרוח רפאים שמסתובבת לבד במסדרונות בית הספר, כחצי שנה המצב היה כך, חשבתי שיותר גרוע מזה לא יהיה. אבל ביום  אחד, למדתי לראות את החושך מקרוב.

כאשר נשמע צלצול המבשר את סוף היום, הלכתי כהרגלתי הביתה, ובשער בית הספר ראיתי את נופר וחברותיה החדשות משוחחות ביניהן "את תבואי?" שאלה אחת הבנות, "לא יודעת…" ענתה לה נופר בהיסוס "אני לא חושבת שירשו לי" "אל תדאגי, אנחנו נמצא לך פתרון" אמרה אחת הבנות ששמה מור, עברתי לידן במהירות "חנונית" הן סיננו לעברי, הרכנתי את ראשי והמשכתי הלאה, ועל מעשה זה אני כנראה אצטער כל חיי.

קמתי למחרת בבוקר כרגיל בלי חשק והלכתי לבית הספר, כבר שעברתי דרך השער לא יכולתי להתעלם מהשקט המוזר שרר שם, אף ילד לא שיחק במגרש, ילדי החטיבה הצעירה, שבדרך כלל משחקים וצוחקים בדקרכם לכיתה, הלכו בדממה ועם ראש מורכן לכיתתם. כיתתי שלי, שבדרך ככל רעשה וגעשה בבקרים, ישבה בשקט, כל אחד במקומו, המורה נכנסה בשקט וברצינות רבה ואמרה: "שלום וברכה תלמידים יקרים, אני יכולה לאות ששמעתם את החדשות המצערות…".

"מה קרה?!" שאלתי נואשת לתשובה למצב המוזר הזה, "לא שמעת?" אמרה אחת בנות הכיתה ששמה שיר שטופת דמעות, "מור נפצעה קשות ונופר… נופר הצילה את מור ממוות בטוח אבל היא עצמה… לצערי לא שרדה…"

נפלתי על בירכיי ועצמתי את עיניי, לא רציתי לדעת שזה אמיתי, זה חלום, אמרתי לעצמי, אבל לא, זאת המציאות. המורה נגשה אליי ואמרה: "אני יודעת שלמרות הכול היית קשורה אליה מאוד נפשית… ברגעים כאלה, אין הרבה מה לומר…".

הרמתי את ראשי, העמסתי את התיק על גבי ויצאתי בסערה מהכיתה ורצתי לכיוון השער ויצאתי, בדיוק שצלצול תחילת הלימודים והסיוט של חיי התחילו, מילותיה של שיר לא הפסיקו להדהד בראשי, רצתי לביתי וזרקתי את התיק בכניסה לדלת הבית רצתי לחדרי והטבעתי את צערי וכעסי בכרית המסכנה, ישבתי ובכיתי ובכיתי עד שעיניי החלו להעצם לאט, לאט, ונרדמתי.

קמתי מטושטשת וחשבתי שכל זה היה סתם חלום רע, אבל אס אם אס של ההזמנה להלוויה של נופר החזיר אותי למציאות הקשה הזאת שכל כך ניסיתי לברוח ממנה. בשעה המיועדת לבשתי את שמלתי השחורה ונעלתי את נעליי האפורות ויצאתי לכיוון בית הקברות בוא התקיימה ההלוויה של נופר, ושאלות רבות התרוצצו בראשי: איך זה קרה? איך לא הצליחו למנוע את האסון?!" התכוונתי להגיע ולדרוש תשומות מהמקורבים אל נופר.

הגעתי למקום ההלוויה וניגשתי לאחת החברות הקרובות של אימא של נופר ושאלתי אותה על המקרה וזה מה שהיא סיפרה לי:" מסתבר, שבלי ידיעתה של אימה של נופר, נופר קבעה עם חברות ללכת למסיבת בריכה שארגנה אחת הבנות, בשעת הערב עשתה את עצמה כהולכת לישון, ויצאה דרך החלון בדירת הקרקע וחברותיה חיכו לה בחוץ והן הלכו למסיבה, כאשר אחת הבנות נכנסה למים העמוקים בקפיצה, לפתע היא החלה לנופף בידיה כאות מצוקה וכולן צחקו וחשבו שהיא עושה את עצמה סתם, וחזרו לתוך הבית למסיבה, ורק נופר, בחוכמתה וטוב ליבה שמה לב שמשהו אינו כשורה וקפצה להציל את אותה ילדה, ושכחה את העובדה שהיא אינה יודעת לשחות כמו שצריך, אבל היא אינה חשבה על עצמה, אבל לצערנו, ברגע שאדם אשר טובע ונכנס למצוקה הוא יעשה הכול כדי להציל את עצמו, וזה בדיוק מה שקרה, הילדה ששמה מור, נאחזה בנופר ודחפה אותה מטה לכיוון המים כדי שהיא תוכל להרים את גופה למעלה, ונופר נשארה מתחת למים לזמן ממושך וריאותיה התמלאו במים. וכאשר הגיע האמבולנס הם קבעו את מצבה של מור כמצב אנוש, ואת מצבה של ליה כמוות…". חברתה של אמה של נופר פרצה בבכי תמרורים והלכה משם במהירות.

הלכתי לקברה של נופר ושפכתי את כל הצער, הכעס והכאב שישב על ליבי, וביקשתי ממנה סליחה, סליחה על שלא הייתי שם בשבילך, שלא התעקשתי יותר על החברות שלנו, שלא ראיתי, איך המצב מדרדר ועכשיו זה כבר מאוחר מדי, ואני שמעתי שמשהו לא טוב הולך לקרות ולא עשיתי כלום, כלום! והמצב לא ישתנה ואני וכולם נצטרך לחיות עם העובדה הזאת, כי אי אפשר לתקן, סליחה.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן