מי שאת/ נועה אומיד

“הי בועזי מה קורה”? אמרתי בעודי מסדרת את שערי, “הכלטוב אורלי מה איתך?” מעולה! אמרתי, בעוד שאנחנו הולכים ברחוב ומפטפטים בועז אומר לי “אורלי את יודעת למה אני אוהב אותך?” למה? שאלתי, בתוכי ציפייה והתרגשות, “כי את רזה” ,התחלתי להאדים הייתי בשוק אני כל כך אוהבת את בועז והוא פתאום בא ואומר לי שהוא אוהב אותי בגלל שאני רזה?! ,שתקתי, תוך כדי שאני אומרת לעצמי, אורלי אל תכעסי על בועז הוא אהבת חייך…

*     *     *

התקלחתי, צחצחתי שיניים, התלבשתי ונפלתי על המיטה בכבדות, תוך כדי שאני חושבת על מה שקרה לי עם בועז לפני כמה שעות, הרגשתי אכזבה ,חשבתי שהוא אוהב אותי בגלל מי שאני. בעודי חושבת הרגשתי שאני ממצמצת הרבה בעיניי “בטח זה יעבור עוד מעט” אמרתי.

• כעבור חצי שעה –

לא זה לא עובר, יואו מה זה הדבר המציק הזה! טוב יאללה אורלי לכי לישון אמרתי לעצמי.

*     *     *

קמתי לריח טוב של וורדים, זיהיתי, זה היה הריח של אמי טלי, היא הייתה לבושה בחולצה אדומה מכופתרת ושיערה החלק היה אסוף ונאה, אמי תמיד הייתה אישה נאת מראה ומטופחת. “הי אמא, בוקר טוב”, אמרתי, “בוקר טוב מתוקה שלי, איך היה עם בועזי אתמול?” אמי שאלה בהתעניינות, “אמממ..” ניסיתי להעביר נושא, “וואי אמא השעה כבר מאוחרת ואני ממש ממש מאחרת”, “טוב מתוקה שלי, לכי שיהיה לך יום טוב”, “יום טוב גם לך אימוש”. וואו מוזר שהיא לא שמה לב למצמוצים המוזרים בעיני, או שכן…

“הי אורלי, מה קורה?” קראה חברתי הטובה נעמה, “יכול להיות יותר טוב”, אמרתי באנחה. “למה מה קרה?” שאלה נעמה. “סתם, התחילו לי מצמוצים מוזרים בעיניים שמשגעים לי את השכל”. “טוב, זה שטויות זה בטח יעבור”, אמרה נעמה בעודה מלטפת את שערי הגלי, “כן אה?
” אמרתי בייאוש. “טוב אורלי בואי לכיתה עכשיו יש מתמטיקה, ואת יודעת שזה המקצוע האהוב עלי”. חסרת חיים אמרתי לנעמה בצחוק, ורצנו יחד לכיתה. נכנסתי לכיתה, התחלתי לקלוט שילדים מסתכלים עלי מוזר. הסתכלתי על עצמי כדי לבדוק אם יש לי משהו מוזר על הבגדים. “הי אורלי, לא ראיתי אותך מזמן”, נגשה אלי יעל, הי יעל, “מה שלומך?” אמרתי בנימוס, יעל קטעה את השיחה “חחח, יש לך טיקים בעיניים את ממש מוזרה ככה”, אמרה יעל בלגלוג. “לא אין לי, זה זמני..”   כן בטח… אמרה. ואז עוד ועוד ילדים התחילו לצחוק ולגלג עלי. פני הלבינו ועיניי החומות האדימו. הרגשתי שעוד שנייה אפרוץ בבכי. אמרתי לעצמי, די אורלי את ילדה גדולה ואת ויודעת שזה לא טיקים, ונרגעתי.

*     *     *

“אמא את בבית?” חזרתי הביתה עם תחושת מועקה, “כן מתוקה שלי, אני במטבח, אני רוצה לדבר אתך”. התחלתי לחשוד, אני באה. דבר ראשון שאמי שאלה אותי היה “איך עבר היום?”, “בסדר” אמרתי בעייפות. “מה קרה?” אימי קלטה שמשהו מפריע לי. “סיפור ארוך, סתם ילדה אחת התחילה ללעוג עלי ועל המצמוצים בעיניים שלי, עזבי שטויות”, אמרתי במהירות. “או על זה בדיוק רציתי לדבר אתך”. “מה? על העיניים שלי?”, “כן אורלי. היום בבוקר ראיתי שאת ממצמצת בלי הפסקה. אז אני חושבת שיש לך טיקים בעיניים.”  “מהה?” הייתי בשוק, “על מה את מדברת?! אין לי כלום, העיניים שלי בסדר גמור”. “אל תדאגי אורלי, הכל טוב, קבעתי לך תור לנוירולוגית לעוד שבועיים”. “מה נוירולוג? מה אני נראית לך, ילדה עם בעיות?” אמרתי בכעס, רצתי לחדרי וטרקתי את הדלת בחוזקה. התחלתי לבכות בכי תמרורים, שפתי התחילו להתנפח, ופני האדימו. בכיתי זמן רב, חששתי, אולי אלו באמת טיקים? מה ועכשיו כל הילדים בבית הספר יצחקו עלי? יואו גם המצמוצים האלה, פשוט משגעים את השכל, זה בלתי נסבל! אוףףףף. בכיתי עד שנרדמתי.

*     *     *

בזמן השבועיים האלו סבלתי קשות, חברות היו רעות אלי, חיקו אותי ולעגו לי. המשכתי להיות עם בועז בלי חשק מוחלט. לא הצלחתי להתרכז בשיעורים, הטיקים שגעו אותי כל יום בשבוע. ליד חברותיי דיברתי כשראשי מושפל כדי שלא ייווצר מצב שילדה תעליב או תלעג לי. היו ימים שחזרתי הביתה והייתי מסתגרת בחדרי. אני חושבת על אימי, שאני בת יחידה שלה, ואבי עזב אותנו כשהייתי צעירה. השארתי אותה לבד. הביטחון העצמי שלי ירד, התחלתי להתבייש בעצמי.

*     *     *

אני לא האמנתי שהיום הזה הגיע, היום שבו אני ואמא הולכות לנוירולוגית שתציע לי מה לעשות. התרגשתי, דוגרי התרגשתי. חשבתי שזהו עוד מעט ייעלמו הטיקים המחרפנים האלה מהעיניים שלי.

נכנסנו לנוירולוגית, ליבי דפק בחוזקה חשבתי לעצמי, אולי אין מה לעשות? אחרי שיחה מעמיקה עם הרופאה היא אמרה את המשפט הבא: “תיראו יש מה לעשות” וואו התרגשתי זהו! ראיתי את האור בקצה המנהרה, פעם ראשונה שאני באמת מאמינה במשפט הזה!! “אורלי יכולה ליטול תרופה” אמרה הרופאה “אבל יש לתרופה תופעות לוואי”, “מה התופעות לוואי?” שאלה אימי בסקרנות. לי אישית  זה לא היה כל כך אכפת העיקר לגמור עם זה  אחת התופעות לוואי, חשבתי לעצמי , “התרופה גורמת להשמנה”, הנוירולוגית אמרה קצת בחשש. “אה זה התופעת לוואי? זה שטויות אני בטוחה שלאורליק’ה לא תהיה שום התנגדות, נכון אורלי?” אוי לא, אמרתי לעצמי בועז אוהב אותי רק בגלל שאני רזה, אין מצב שאת נוטלת את התרופה הזו, את יודעת כמה את אוהבת את בועז אל תאכזבי אותו אורלי! אבל מצד שני כל כך בא לי להיפטר מהטיקים האלה שהחיים שלי יחזרו להיות כמו פעם! הייתי מתוסכלת… החלטתי!, בלב כבד אמרתי לאימי ולנוירולוגית שאני לא מוכנה לקחת את התרופה. “מה למה?” שאלה אימי בתימהון, “אני פשוט לא רוצה, אמא זה ההחלטה שלי ואני מחליטה שלא באלי”. “אבל אורלי  את מאוד סובלת איך זה שאת לא רוצה?”, “אמא זה לא עניינך!”, “טוב אורלי תעשי מה שאת חושבת לנכון.” חזרנו הביתה בתוך ליבי התחוללה סערה גדולה הרגשתי שהספינה טובעת  ואני בתוכה, הייתי כל כך מתוסכלת זה אפילו קצת עצבן אותי.

*     *     *

יום למחרת הלכתי לבית הספר, ובחצר בית הספר ראיתי ילדה מכיתה ט’ פוגעת בילדה מכיתה ח’, אחרי שהילדה מ-ט’ הפסיקה לפגוע הלכתי לילדה הפגועה, ודיברתי איתה, ואמרתי לה שלא תיתן לבנות אחרות  לפגוע בך, את צריכה להיות עצמך ולהיות מי שאת באמת ואל תתני לאנשים לשנות אותך כי זה פשוט לא את, ופתאום נפל לי האסימון, “זהו זה!” אמרתי לעצמי ” אל תתני לאנשים לשנות אותך! כי זה פשוט לא את!” ציטטתי את דברי ברגש, אמרתי לילדה שלום ובהצלחה ורצתי לביתו של בועז, נקשתי על דלתו, האמת שקצת פחדתי, בועז פתח לי את הדלת, “היי אורלי מה קורה?”, “לא מה קורה ולא נעליים!” אמרתי, “אני רוצה חבר ובכללי אנשים שיאהבו אותי בגלל מי שאני ולא בגלל שאני רזה, גבוה או whatever” ” ואם אתה לא אוהב אותי בגלל מי שאני אז אני לא מוכנה להיות אתך יותר!” עזבתי, אבל לא סתם עזבתי, עזבתי בסטייל .הסתכלתי לעבר בועז הוא היה בשוק, סוף סוף מישהו מעמיד אותו במקום! אמרתי בביטחון, וכבר הרגשתי יותר טוב עם עצמי. למחר בבית ספר איזו הפתעה עוד פעם באה יעל והתחילה לחכות אותי מול כל הכיתה הכיתה צחקה. “חשבתם פעם איך זה להיות בצד השני?” שאלתי קצת בחשש, “אתם יודעים איך זה להיות ילד שכל הזמן נטפלים עליו רק בגלל שהוא קצת שונה? ולא בגלל שהוא עשה משהו רע… חשבתם פעם איך הוא מרגיש?” הכיתה שתקה. “אתם גרמתם לי לאבד את על הביטחון העצמי שלי, אתם גרמתם לי להיות סגורה שעות שלמות בחדרי ובוכה, אתם גרמתם לי להתחצף לאימי, והכי מכל, אתם גרמתם לי להתבייש בעצמי, וכל זה בגלל שלא קיבלתם אותי כמו שאני. כולם חושבים שצריך להיות מושלמים בהכל, בלימודים, בחברה, בטיפוח, אבל אתם טועים אף אחד לא מושלם! גם אני יכולה להעליב כל אחד ואחד מכם רק אם ארצה, אבל אני לא אעשה את זה, כי דברים כאלה לא עושים. לאף אחד לא מגיע התייחסות כזו כמו שהתייחסתם אלי, הפגיעות שלכם ייחרטו לי לכל החיים, אבל תודה לאל שתמיד אפשר לשפר, אז פעם הבאה שאתם רוצים ללעוג או לצחוק על מישהו, תחשבו איך אתם הייתם מרגישים ,תחשבו כמה צעדים קדימה.”

*     *     *