היא ניצבה שם, במלוא הדרה. היה נדמה כי עורה החיוור עטה צבע ורדרד לעת שינוי. שערה השחרחר היה אסוף בפקעת מסודרת מאחורי ראשה. עיניה הגדולות ברקו, ופניה מחייכות חיוך עקום. היא זכרה היטב, איך הגיעה לשם, כמה היא נלחמה, איך לכל צלקת שעל פניה יש סיפור וחלק במסע חייה. אבל בואו נחזור אחורה לרגע שבו הכל התחיל…
מאז שהיא זוכרת את עצמה היא היתה, שונה, מורדת ופורצת גבולות. היא היתה שאפתנית, חלמנית ובעיקר לוחמת. אחרי כל מה שהיא עברה, בדרך כלל אנשים לא היו ממשיכים לחלום, אך היא אף פעם לא קיבלה את המציאות ותמיד היא שאפה לטוב יותר.
דיקלה נולדה לפני 46 שנה , למשפחה מרובת ילדים, בעיר חיפה. שם עברו עליה בנעימים שנות ילדותה. היא אוהבת להיזכר באותם הימים. הימים הטובים. איך היא אהבה את אותם השבתות שם בבית הצפוף והחמים. קול הזמירות המנעימות, טעם החלות המתוקות והדג החריף. ימי החופש שבהם רכבו על אופניהם לים והשתכשכו במים הקרירים. אבל הכי, הכי, היא אהבה את שיעורי החליל בחדר החשוך שבמרכז המוסיקה.
הכל היה טוב ויפה אך היא ומשפחתה ידעו שזה לא הבית. הם ידעו ואף ציפו להחלטה ולאישור להקמת העיר בדרום הארץ, העיר אשר דיקלה חלמה עליה בלילות, העיר ימית. ימית אשר נמצאת בחצי האי סיני, ליתר דיוק העיר ימית אשר היתה פעם בחצי האי סיני…
הם תיכננו הכל מראש, הם ידעו שזה יקרה, אביה של דיקלה היה אדריכל מוכשר ותפקידו היה לבנות ולפתח את העיר החדשה ימית. אביה תמיד חזר והתגאה בכך שימית הולכת להיות עיר החוף הגדולה השלישית של מדינת ישראל, אם רק ידעו אז שלא יזכו לכך…
היא היתה כבת 8 שהגיעה לימית, כאשר היא הגיע היא מיד נשבתה בקסם. היא התאהבה בעיר הקטנה, בדיונות החול, בחוף הים וברצועת הדקלים. היא התאהבה בבניה הנמוכה ובחצרות הפנימיות שתפסו את מקומם של חדרי המדרגות החשוכים שבחיפה. היא התאהבה בהכל!
הימים הראשונים בימית היו שלווים, הם נכנסו לביתם והסתגלו למקום החדש במהירות, אולי אפילו הסתגלו יותר מדי?

בכל יום דיקלה היתה מחכה לארוחת הערב, לא רק משום שאהבה אוכל, אלא בגלל שאלה היו שעות הציפיה וההתרגשות שלה, באותם ארוחות הערב אביה היה חוזר הביתה, הם היו יושבים כולם מסביב לשולחן ואביה היה מתאר להם בפרטי פרטים על כל מה ש"חדש" והולך להיבנות בימית.
דיקלה אהבה הכל בימית, ואת כל מה שקשור לחיים. היא אהבה את שקשוק הגלים. היא אהבה לראות איך העיר הקטנה מתקדמת ונבנית. היא אהבה ללמוד ולקרוא, בימי הקיץ היא היתה פותחת את החלון נותנת לקרני השמש לחדור וללטף את עורה ובזמן הזה גומרת ספר שלם ולפעמים אפילו שניים. היא אהבה לבלות בחברת משפחתה ולשחק במחבואים. כאשר היתה במחיצת הילה, שלא מזמן הפכה לחברתה הטובה, אשת סודה, היא אהבה להתלחש ולחלוק סודות. וכשהיא היתה עצובה היא היתה אוהבת ללכת לחוף, שם היא היתה מנגנת על החליל במשך שעות.
כשהיא גדלה היא התחילה להעדיף את חיי החברה, היא הייתה מבלה עם חברותיה במשך שעות. כל יום אחר הצהריים הן היו נפגשות ומרכלות ומדברות במשך שעות. וגם היה את חגי, הילד שובה הלב, שאיתו נפגשה לעיתים רחוקות, הרגעים איתו היו בשבילה כמו חמצן לנשימה, והיא הייתה נוצרת אותם עמוק בליבה.
היא אהבה את ימית בכל לבה והאמינה שזה באמת הבית ולעולם לא תעזוב… אבל החלום הזה התפוצץ, הרבה לפני שתושבי החבל ידעו על כך, הוא התפוצץ ברגע שהחל תהליך הסכם השלום. חלק מתהליך השלום היה גם פינוי החבל, חבל ימית.
כשדיקלה שמעה על הפינוי ומסירת החבל למצריים ליבה התפוצץ. היא ירדה אל הים וניגנה וחשבה. בתור ילדה עקשנית וקצת לא מציאותית היא החליטה שהיא תילחם עד הסוף, כי את ביתה אף אחד, אבל אף אחד לא יכול לעקור.
התקופה הבאה היתה קשה ומעייפת, אביה של דיקלה היה מרוט עצבים, הוא ראה איך מפעל חייו קורס לו מול העיניים. אחרי הפינוי כל מה שעשה כבר לא ישנה, הוא יצטרך לחפש עבודה חדשה, ולפרנס את המשפחה. לא קל לפרנס משפחה פי כמה וכמה משפחה עם שבעה ילדים. לעיתים קרובות הוא היה נעדר מהבית וכשהיה בבית הוא היה יושב על הספה מיואש, מוציא את תסכוליו ומתווכח עם אמא חסרת האונים. כשהיה נמאס לו להתווכח היה שורה בדיכאון עמוק מנותק מהסביבה ומן המציאות. בהתחלה לדיקלה זה לא באמת היה משנה. דיקלה העדיפה להתרכז בהפגנות ולהשתתף ביוזמות למניעת הפינוי. היא היתה מנגנת באירועים שהתקיימו למניעת ההתנתקות, צובעת עם חברותיה שלטים וכרזות להפגנות וכשהיה לה זמן, היא היתה מתנחמת בשיחה עמוקה עם חגי או הילה. כל מה שקרה בבית לא עניין אותה עד שהצעקות גברו והטונים עלו. היא וששת אחיה היו מצטופפים יחד מתחת לפוך מנסים בכל צורה אפשרית לאטום את הרעשים המחרישים שהגיעו מהסלון.
ואז היא נזכרת בארוחה שהיתה כמה שבועות לפני ההתנתקות… הארוחה הייתה שלווה לשם שינוי. היא ואחיה קרצו אחד לשני, הם היו בטוחים שהוריהם סוף סוף מתפייסים. אבא ביקש את רשות הדיבור, כולם מיד שתקו. הוא הפנה לעבר אמא מבט שואל ואמא היססה ואז הנהנה בעדינות. אבא פתח את פיו ובקול שקט אמר: "אני ואמא דיברנו… החלטנו שהכי טוב לנו ולכם שאני ואמא ניפרד, אתם חייבים להבין אותנו אנחנו גם בני אנוש וגם לנו מגיע טוב."
היה שקט, שקט שדיקלה תזכור לעולם. היא לא ידעה איך להכיל את זה… "טוב? אתם מדברים על טוב. אבל מה איתנו לנו לא מגיע טוב?!" היא רצה לחוף הים והחלה לנגן, היא לא זוכרת במשך כמה זמן היא ניגנה היא רק זוכרת שהיא ניגנה מעומק הלב. לאחר שעה ארוכה של נגינה בטירוף, מחשבות מסעירות והרבה שאלות, היא החליטה שהלילה היא לא תחזור לביתה והיא פשוט נרדמה על החוף…
בבוקר שלמחרת אחרי שבקושי ישנה ורב הזמן היתה טרודה במחשבות, היא החליטה שהגיע הזמן לחזור לביתה…
כשהחלה ללכת לעבר ביתה השעה עוד היתה שעת בוקר מוקדמת, היא פסעה באיטיות צופה בזריחה המרהיבה. בעודה צועדת לעצמה היא החלה לחשוב: "איך השמש זורחת ומאירה בעוד שאני שוקעת עמוק לתוך הצרות." היא המשיכה לפסוע לכיוון הבית, אחרי הליכה, לא ארוכה מדי, היא הגיעה, היא אף פעם לא ראתה את ביתה באור שונה כל כך. המקום שהיה לימים אזור הנוחות, הפך לצל גדול וקודר.
בכניסה לביתה יש שלוש מדרגות. היא טיפסה על כל מדרגה באימה, בכל צעד היא הרגישה איך הפחד גובר. היא כבר הגיעה לביתה והבינה שאחורה היא לא תפנה! היא זוכרת בדיוק על מה היא חשבה בלילה, ולבסוף לאיזה החלטה הגיעה. היא מסוגלת והולכת להיות חזקה, בשבילה ובשביל כל
משפחתה. זה החלטה מאד כבדה לילדה בת גילה, ובדרך כלל ילדים ואף מבוגרים לא צריכים לקבל החלטה כזאת, אך בהתאם לנסיבות היא מסוגלת ואף מוכרחה…
היא נכנסה לביתה ומצאה את אמה יושבת על הכורסה, פניה חסרות כל צבע וסימן חיים, מביטה בנקודה שעל הקיר. כשדיקלה פתחה את דלת ביתה אמה הפנתה את מבטה ישר לכיוון הדלת. כשעיניה נפגשו עם עיניה של דיקלה, דיקלה הבחינה בעינייה העייפות של אמה, היה נדמה כי היא לא ישנה ורק חיכתה לה.
אמה היססה ולאחר רגע קמה באיטיות ופסעה בעדינות ובחשש לעבר דיקלה, מפוחדת מתגובת ביתה. דיקלה הביטה באמה וכבר לא יכלה להתאפק, היא רצה אל אמה וחיבקה אותה ואמא המופתעת והנרגשת החזירה לה חיבוק גדול. וכך עמדו השניים מחובקות במשך שעות, מבינות אחת את השניה גם ללא מילים.
זו היתה הארוחה הראשונה בלי אבא. אמא ניסתה לרומם את הרוח ולכן אפתה פיצה ביתית ריחנית, כפי שהם אוהבים. זה באמת רומם את הרוח במעט אך בכל זאת האווירה היתה עגומה. אחרי דקות ספורות של שקט לא נעים, אמא החלה לדבר: "ילדים אהובים שלי, אני גאה בכם, אתם מתמודדים עם דברים לא קלים, בצורה כל כך מרשימה ובוגרת. אבל אני רוצה שתיזכרו שאתם עוד ילדים ושאני אמא שלכם ותמיד פה בשבילכם ואוהבת אתכם מאד! אני יודעת שבזמן האחרון לא קל לכולם ואני חושבת שעלינו לפתוח דף חדש… אני החלטתי ואבא שלכם גם הסכים, שאני ואתם נעבור חזרה לחיפה. בן כה וכה נצטרך לפנות את החבל בקרוב ולכן אני מציעה שנעבור כבר עכשיו. נגור בבית פרטי, ממש כמו בימית, ליד סבא וסבתא, זאת תהיה הרפתקה והתחלה חדשה."
דיקלה ניסתה בכל כוחה להקרין ארשת שמחה ונרגשת אך בפנים היא כלל לא היתה שמחה והיתה רחוקה מאד מלהיות נרגשת. איך היא תעזוב את ימית, את אבא, את החברות, את הילה, את חגי, את החולות, את הדקלים, את הים. איך היא תעזוב את הבית. אמה שהבחינה בארשת פניהם המודאגת של ילדיה אמרה מיד: "אתם תבואו לבקר את אבא פעם בשבועיים, ואז תוכלו לחזור ולראות את ימית ואת החברים. חוץ מזה רב החברים לא נשארים פה אתם יודעים שהרב עוזבים." דיקלה רצתה לצעוק ולהתנגד אך ידעה שאמה גם לא כל כך מאושרת לעזוב את ימית ועושה את זה רק כדי לעשות את מה שהיא חושבת שיהיה טוב להם וגם קצת כדי להתרחק מאבא.

כל התהליך עבר במהירות, הם ארזו בזריזות, נפרדו מחבריהם. דיקלה והילה הבטיחו אחת לשניה שהם יפגשו בעוד שלוש שבועות, הילה שעוזבת גם היא את ימית ועוברת לפתחת שלום תארח את דיקלה לשבת. היא גם ניפרדה מחגי, היה לה קשה, חגי ומשפחתו עדיין לא היו בטוחים לגבי לאן הם עוברים ולכן דיקלה וחגי לא היו בטוחים מתי הם ישובו ויפגשו שוב. אך היא ידעה שהם יחזרו ויפגשו, כך הבטיח לה חגי. הוא הביט בה בעיני השקד הגדולות ולחש: "על תדאגי דיק, כך כינה אותה חגי, עד נשוב וניפגש שנית ועד אז אני יזכור אותך ויחשוב עליך תמיד".
את הערב האחרון בילתה אצל אבא. דיקלה אף פעם לא ראתה את אביה כך, מנותק ומרוחק. זה באמת היה לילה אחרון קשה ומצער מאד.
הם עברו לחיפה, וכל המשפחה (חוץ מאבא) עד מהרה החלו להתרגל לסביבה, כולם חוץ מדיקלה. כשדיקלה ביקרה את אביה לאחר שעברו, היתה זאת הפעם האחרונה שהיתה, דיקלה בימית. בביקור ראתה שאנשים רבים עזבו כבר את ימית והאנשים שנשארו מתכוננים לקרב הגדול, הקרב על הבית. היא ביקשה מאמה ללכת ולהיות שם אם המפגינים והמסרבים, אמה סירבה ואסרה עליה אפילו לשמוע בחדשות מידע על הפינוי. היא אמרה בכל פעם שהנושא עלה שהם פתחו דף חדש ושהיא לא מרשה שדיקלה תהרוס אותו.
אך דיקלה ידעה ודיקלה שמעה. ובלילות מתחת לשמיכה היא היתה בוכה בכי מר…
אבל החיים כהרגלם ממשיכים וכולם מתקדמים היא היתה כבר בת 18, כמה מאחיה של דיקלה נישאו, אביה נאלץ לעזוב את ימית וחזר לגור בבית הוריו שבתל אביב. הם לא ביקרו אותו רבות, הוא היה שרוי בדיכאון עמוק מאז פינוי החבל. זו עוד מסה כבדה שהונחה על ליבה של דיקלה.
לאחר שלושה שבועות היא אכן הלכה לבקר את הילה, היא נהנתה, וזה היה מן פסק זמן מכל הדאגות. אבל שוב יש לציין שום דבר כבר לא היה אותו דבר. בסוף השבת היתה הפתעה קטנה, הילה אמרה לדיקלה להתארגן ולהתגנדר. דיקלה ניסתה להילחם, אבל הילה התעקשה… היתה דפיקה חרישית על הדלת, הילה ביקשה מדיקלה ללכת לפתוח את הדלת.
כשדיקלה פתחה את הדלת היא כמעת ובכתה מרב התרגשות. זה היה חגי, חגי שלה, היא הביטה לעבר הילה והילה עשתה לה סימן של לכי, אז הם הלכו… הם הלכו במשך זמן רב עד שחגי החל לדבר: "אני ומשפחתי, עברנו לפתחת שלום… כששמעתי מהילה שאת מתארחת אצלה השבת, רציתי מיד להיפגש איתך… דיק, כשלא נפגשנו, הבנתי כמה את חשובה לי, כמה אני צריך אותך ולא יכול בלעדיך. אני הבנתי שהגיע הזמן להציע לך, הצעה." הוא כרע על ברכו והוציא את הטבעת…. דיקלה הסמיקה ואז בכתה ובכתה, היו אלה דמעות של צער מעורבבות בדמעות של שמחה. היא הולכת להתחתן, אך לא כפי שקיוותה כל חייה, לא בימית.
היא נישאה לחגי, בקול ששון ורינה ועברה לפיתחת שלום שם הקימה את ביתה. היא ילדה את ביתה הראשונה, ימית, ילדה בעלת עיניים כחולות המזכירות את הים ושיער זהוב המזכיר את החולות שהיו אי שם, שם בימית. היא המשיכה לנגן, ואף הפכה את הנגינה לקריירה של ממש. וכך חייה המשיכו היא הצטרפה לתזמורת, ילדה את דקל ואת גלית, אך חייה אף פעם לא המשיכו ממש, היא תמיד היתה חוזרת אחורה, אחורה לימים הטובים, אחורה לימית.
עברו 20 שנים והיא החלה לדבר עם חברים רבים שגרו פעם בחבל ימית. כבר עברו 25 שנה מאז פינוי החבל. והם החליטו שהגיע הזמן לעורר את הזיכרונות ולהזכיר לאנשים שכבר לא זוכרים, את חבל ימית.
הם תיכננו הכל, עכשיו היה רק צורך בגיוס תרומות. זה היה נראה כמו משימה בלתי אפשרית. אך דיקלה החליטה שלמען ימית היא לא תוותר, והם הצליחו ואספו את התרומות.
ועכשיו היא ניצבת שם במלוא הדרתה, בחניכת מוזיאון "הגדת חבל ימית", היא שומעת את הקבלן אומר: "זו לא רק נוסטלגיה, אלא רצף של ערכים: התיישבות, חלוציות, הפרחת השממה, ויתור על הבית למען השלום ואהבת ארץ ישראל", היא מקבלת את הקיו שלה להתחיל לנגן אבל קודם היא לוקחת את הרמקול ואומרת: "אפשר להוציא אותנו מימית אבל אי אפשר להוציא את ימית מאיתנו." ואז היא מתחילה לנגן והיא מנגנת מכל הלב, צליליה מספרים את סיפורה, סיפורה של ימית.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן