היי זאת אני שירה שירה השיז למי שלא מכיר. נולדתי עם בעיות אבל לא עם בעיות כמו שאתם חושבים אלא בעיות פסיכולוגיות שאני חושבת שאני גרועה בהכל ולכן אני לא מתאמנת או מתאמצת בתחום הלימודים. מכיוון שאני יודעת שאני לא אצליח. וכך גם היום, כרגיל קיבלתי 60 במבחן בחשבון. והמורה כעסה אליי, כי היא לא יודעת שיש לי בעיות כי ההורים שלי לא רצו שישימו אותי בכיתה של בעיות. הם חשבו שאני אתגבר על זה אבל הם טעו. כבר נמאס לי להביא את המבחן שההורים שלי יחתמו, לראות את הפנים העצובות שלהם, שהם יראו ששוב לא הצלחתי. נמאס לי!! נמאס לי!! למה כולם נולדו רגילים ורק אני ככה?! זה לא הוגן אני הבטחתי שהשנה אני אצליח, שאני אנסה. שאני אוכל להתמודד עם הבעיה שלי. בכתה יש לי שתי חברות טובות שירי ומור אנחנו כל כך דומות, חוץ מדבר אחד הבעיה שלי- הבעיה שאף אחד בבית ספר לא יודע עליה חוץ מאחי נחום שבכיתה ב. אני בכיתה ו ושירי ומור חושבות שאני בכוונה לא מתאמצת. וזה משגע אותי! שאני לא יכולה שאני לא מסוגלת אני אנסה אני מבטיחה! הלוואי שהייתי אחרת. יום שני מתחילת חודש חשוון חודש בלי חגים בלי חופשות רק לימודים ומבחנים אוףף! ואני נשארתי עם הבעיה שלי עם הבעיה שאף רופא לא יכול לרפא. עכשיו אני בדרך לשיעור עם המחנכת שלי, אביטל. כשהגעתי היא פנתה אליי בחיוך, מה קרה שירה ששוב קיבלת 60 בחשבון? עניתי לה בקול בכייני זה לא אני זה לא אני! והיא ענתה לי זה כן את. את לא לומדת כמו שצריך. גשי אליי בסוף השיעור, ואני חשבתי שהיא הולכת לכעוס אליי. כל השיעור חיכיתי שהיא תצעק אליי וזהו,זה יגמר. אבל השיעור לא נגמר הוא היה השיעור הכי ארוך שלי בחיים! ולבסוף היה צילצול לתחילת ההפסקה. פניתי אל המורה, והיא אמרה לי בקול עדין: תרצי שאני אלמד אותך בשיעורים פרטיים? נבהלתי ואמרתי לה בקול כועס: את המחנכת שלי ואת אומרת לי שאני גרועה?! זאת לא אני, זאת את וכל המורות שמלמדות לא טוב. והיא הקשיבה לי והמשיכה לדבר באותו קל עדין- שירל'ה אני כאן כדי לעזור לך. כדאי לך. לא עניתי בקול כועס, כעסתי על עצמי שככה אני מדברת אל מישהו שמציע לי עזרה אבל אז שכנעתי את עצמי שזה לא נכון. ואז הגיע הצילצול הגואל הצלצול של סוף ההפסקה. שירי ומור שאלו אותי איפה הייתי בהפסקה אז עניתי להם שהמורה הוציאה אותי וזה לא בסדר כי יש רק 3 הפסקות ביום וצריך לנצל אותן. וכך עברו ימי חשוון ואני המשכתי לא להצליח במבחנים ובראש חודש כסליו  המנהלת אספה את כולנו לאולם והסבירה  שמעכשיו יחולקו תעודות הצטיינות כל חודש לשלוש בנות מכל כיתה שיקבלו אותן על התנהגות טובה ולימוד טוב …. ידעתי שאני לא אבחר, והיא התחילה להקריא מהגדולות לקטנות מכיתה ו1 צילי גילי ורחלי, מכיתה ו2 שירי מור ושולה והתחלתי למחוא כפיים. כששירי ומור קמו בגאווה גלויה הרגשתי קצת צביטה בלב. כשהגיעו לכיתות ב המשכתי להקשיב מב2  בועז,רוני ומיה. ומכיתה ב1 איילת ספיר ונחום, ההורים שלי כל כך שמחו ושלחו תמונות לכול המשפחה. ומיד החלטתי שגם אני רוצה להביא להורים שלי גאווה ושלא כמו כל ההבטחות שלי התחלתי לעבוד. ואפילו במבחן בגיאוגרפיה קיבלתי 70 ובראש חודש טבת כבר הייתי בטוחה שאני אהיה זאת שהמנהלת תקרא בשמה, והמנהלת התחילה להקריא- והפעם מהקטן לגדול, לא הקשבתי בכלל עד שהגיעו לכיתה ו2 והמנהלת קראה: שובל הייב ובן, קמתי ואז כשהבנתי שלא קראו בשמי, התיישבתי בבושה. הפסקתי להתאמץ בשיעורים. המורה אביטל קראה לי בסוף השיעור ושאלה אותי מה קרה? היית כל כך טובה מה קרה לך פתאום? בכיתי ואמרתי לה: אני התאמצתי ולא קיבלתי תעודה. המורה צחקה ואמרה: שירה הצלחה לא נמדדת רק בחודש אחד, והתעודות הם רק בונוס, לא לומדים בשביל פרס! אחרי שיחה קטנה הסכמתי איתה שאם כמה חודשים אני אלמד טוב היא תיתן לי תעודה. כל החודשים עבדתי והתאמצתי והיה לי קשה מאוד… אבל הצלחתי- ובראש חודש ניסן כשכבר חשבתי שהמורה שכחה, היא קיימה את ההבטחה שלה ונתנה לי תעודת הצטיינות ענקית! הבאתי אותה להורים שלי והם היו גאים בי בפעם הראשונה. וזה מוכיח ש"אם תרצו אין זאת אגדה"!!!

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. מרים בן הראש הגב

    שירה יקרה! בחיפוש אחר סיפור אחר לגמרי נחשפתי לסיפור הנפלא שלך הסיפור שמזכיר לי את הבן שלי שמתמודד כלכך
    כמו שאת מתארת עם נסיונות הכשלונות התסכולים ותחושת אוףףף הגדול ושיגמר כבר .הכתיבה הכנה שלך ממש מכניסה לחוויה והאומץ להעלות את כל זה על הכתב ולהיחשף כך
    נותנים לנו ההורים טעימה ממה שעובר עליכם
    אני מאחלת לך שתמשיכי שתעשי ושבעזרת ה׳ גם תצליחי
    מרים.

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן