מפלצת/ ליבי דוד

עמדתי מול המראה, עדין לא הייתי מרוצה ממה שראיתי, ראיתי מפלצת. ניסיתי לכווץ את הבטן ולדחוף הכל לחצאית אבל תוך שנייה הכל יצא שוב… התייאשתי ולבשתי סוודר גדול כדי להסתיר את הכל. אמא בדיוק קראה לי לרדת לאכול ארוחת בוקר, ירדתי בחוסר חשק במדרגות, התיישבתי מול הצלחת ופתאום לא רציתי לאכול, כאילו גוש חוסם לי את הגרון ואומר לי:” ליה, שנינו יודעים מה את רואה במראה, אם את לא עושה מאמצים לתקן את זה, לפחות אל תחמירי את המצב”. שמתי את הצלחת בכיור ויצאתי לבית הספר, ירד גשם וזה התאים לי בדיוק למצב רוח. היום עבר מהר, הגיע הפסקת צהרים, כולם הוציאו קופסאות וככה גם אני, אבל שוב נזכרתי בילדה שעומדת מול המראה, וכבר לא הייתי רעבה יותר. זרקתי את האוכל לפח, הרגשתי מבטים ננעצים לי בגב,  הסתובבתי ויצאתי בריצה מהכיתה. בדרך הביתה  הרגשתי פתאום סחרחורת, נשמתי עמוק והמשכתי ללכת. נכנסתי הביתה, עליתי במדרגות ונשכבתי על המיטה. שמעתי את אמא שלי דופקת על הדלת פתאום:” היי ליה, ראיתי שנכנסת מבואסת ובדיוק הכנתי עוגיות, רוצה שנשב ונדבר?” נאנחתי:” הכל בסדר אמא אני פשוט קצת עייפה זה הכל” שמעתי אותה הולכת. הרגשתי מותשת, כל כך רציתי עוגיות חמימות של אמא אבל שוב הגוש הזה בגרון הופיע שוב וכבר לא הייתי רעבה. אחרי כמה ימים התרגלתי לצום הממושך הזה, הפכתי לחלשה יותר וכל צעד הרגיש לי כמו שק של אבנים. אתם בטח שואלים למה אף אחד לא עצר אותי. טוב, זה פשוט מאד, כולם שמו לב אבל חשבו שזו תקופה  שתעבור לי. ובגלל שאף אחד לא עצר אותי המשכתי להרעיב את עצמי וכל פעם שהרגשתי שאני כבר ממש חלשה וכדאי לי לאכול משהו אמרתי לעצמי:  כדי להיות יפה צריך לסבול, לא יקרה כלום אם אני אמשיך רק עוד קצת”. אבל אז יום אחד, זה קרה, הלכתי לבית ספר כרגיל והרגשתי פתאום צמרמורות וקור בכל הגוף, חשבתי שהכל בסדר כי זה כבר קרה לי כמה פעמים אבל אז התחלתי גם לראות מטושטש והרגשתי שהרגליים שלי  כבר לא מחזיקות אותי, התיישבתי באמצע הרחוב ופתאום הראש שלי נפל אחורה, הספקתי לראות מישהו מקצה הרחוב מתחיל לרוץ אלי, רציתי להגיד לו שהכל בסדר ושאני עוד שניה אקום אבל אז נפלתי לגמרי וראיתי שחור. התעוררתי באותו המקום, מסביבי היו הרבה אנשים ושמעתי אמבולנס ברקע, מישהו שאל איך קוראים לי. עניתי בקול חלש: “ליה”,” הכל יהיה בסדר ליה” שמעתי את אותו האיש אומר והתעלפתי שוב. כשהתעוררתי הייתי בחדר לבן ושמעתי צפצופים ראיתי את אמא שלי ישנה על כיסא מתקפל והגשתי בחילה. בחילה נוראית, ניסיתי להעיר את אמא שלי אבל לא יצא ממני שום קול אלא מין חרחור כזה. התייאשתי ונשענתי אחורה, הבחילה שלי גברה ופתאום הקאתי והרגשתי מסוחררת. נשמעו צפצופים חזקים, אמא שלי התעוררה בבהלה וכמה רופאים נכנסו בריצה לחדר והתעסקו לי עם המכשירים, הרגשתי מטושטשת יותר ומישהו שם עלי שמיכה נוספת. אבל תוך כמה דקות הרגשתי טוב יותר והרופאים יצאו החוצה. נשארתי רק עם אמא שלי, אבל למרות שהיה חשוך בחדר, ראיתי אותה עם דמעות בעיניים. רציתי להגיד לה שאני מצטערת אבל לא אמרתי כלום, היא פתחה את הידיים שלה והתחפרתי בתוכה כאילו אני עדיין ילדה קטנה ומתאימה לשם בדיוק בגודל. היא ליטפה אותי ושמעתי אותה אומרת בקול חנוק: ” אני מצטערת, מצטערת שלא עשיתי כלום ולא ניסיתי לעצור אותך למרות ששמתי לב ואני-” “לא!” אמרתי, ” אני מצטערת, עשיתי משהו לא בסדר, התנתקתי מכולם בזמן האחרון ולא חשבתי לדבר עם מישהו או להגיד מה אני מרגישה ו-” היא חיבקה אותי ושתקתי. בבוקר הגיע רופא לחדר.” בוקר טוב ליה, אני מבין שעבר עלייך לילה קצת מבלבל, אני מייד אסביר לך הכל.” שתקתי והוא המשיך.” אתמול הגעת אלינו מעולפת. כמו שאת כבר יודעת, בזמן האחרון לא אכלת למשך תקופה ארוכה, נכנסת למצב של אנורקסיה, הצינור שמחובר לך ליד מזרים לך ויטמינים שלא קיבלת מהאוכל, ובגלל שהרבה זמן לא אכלת הגוף שלך הגיב בבהלה לויטמינים ובגלל זה הקאת. אנחנו נשאיר אותך פה קצת זמן עד שתחזרי למצב תקין ונשחרר אותך.” הרופא יצא מהחדר וגם אמא שלי, הם דיברו בחוץ וראיתי אותם. בגלל שהסתכלתי עליהם, לא ראיתי שמישהי נכנסה לחדר.” היי ליה” היא אמרה בחביבות.” הי..?” אמרתי, לא הכרתי אותה,” אה, שכחתי, אני רננה, באתי לפה כדי לדבר איתך קצת” הסתכלתי על הבגד שלה, היה עליו תג:” רננה חלילי. פסיכולוגית”. ” אני לא משוגעת” מיהרתי להגיד. ” אני יודעת” היא אמרה ברוגע כאילו הכל בסדר. אבל מבחינתי זה לא היה ככה. נכון, לא אכלתי לתקופה ממושכת אבל לא צריך להביא לי פסיכולוגית כאילו  שאני איזה משוגעת. היא כנראה הבינה את החששות שלי והורידה את התג שלה.” אמנם רשום פה שאני פסיכולוגית אבל זה לא אומר שאין בן אדם מתחת לתג הזה. אני רק רוצה לעזור לך, באמת.” היא הייתה נראית באמת נחמדה ושתקתי.” רוצה לספר לי איך את מרגישה?” היא שאלה.” בסדר נראה לי, כאילו, חוץ מהעובדה שאני בבית חולים?” היא צחקה.” כן, אני רוצה לדעת גם למה בכלל הפסקת לאכול..” שתקתי, לא באמת ידעתי מה לענות. היו לי כל כך הרבה סיבות: הגוש הזה, המפלצת שבמראה ושאר הבנות בשכבה שלי שנראות כמו  גפרורים” אבל לא ידעתי אם בכלל להגיד את הסיבות האלה לאישה הזאת. כאילו, עד לפני שנייה לא ידעתי מי היא בכלל ועכשיו היא רוצה שאני אשתף אותה בכל מה שאני מרגישה? אמנם היא נראית נחמדה אבל… לא יודעת. היא ראתה שלוקח לי הרבה זמן ואמרה לי:” ליה, אני באמת פה כדי לעזור לך להתגבר עם מה שאת מרגישה, עזרתי להרבה אנשים כמוך, בבקשה תני לי לעזור לך ותספרי לי למה, למה לא רצית לאכול?” נשמתי עמוק וסיפרתי הכל, על המפלצת, על התחושות שלי, ועל הרעב התמידי הזה שהתגנב אלי כל הזמן. היא הקשיבה ומידי פעם שאלה שאלות, התעניינה והיה נראה שבאמת אכפת לה. כשסיימנו לדבר, אמא חזרה לחדר ומאז דברים רק השתפרו: השתחררתי מבית החולים, נרשמתי לחוג ריקוד וממש הצלחתי בו, התחלתי לאהוב את עצמי והכרתי כמה חברות חדשות. אולי הסיפור שלי לא נגמר במות או במשהו מזעזע אחר אבל אני באה להגיד שתאהבו את עצמכם ואם מישהו יגיד משהו, שיגיד. אתם יפים בדיוק כמו שאתם!