"לא" צעקה מעיין "אבל למה זה קורה?" היא שאלה את הוריה אשר ישבו על המיטה והביטו בצער בבתם אשר הסתובבה בחדר חסרת שקט. "ההלוויה תהיה היום בשעה 12 בבוקר, כדאי שתתכונני ליציאה" אמרה אמה של מעיין, בקול חלוש.

כשהגיעו לבית העלמין, העדיפה מעיין ללכת הישר לביתה של סבתא שנפטרה זה עתה. היא נכנסה לחדרה של סבתא, נשכבה על המיטה והירהרה על סבתה, כשלפתע הרגישה משהו קשה מתחת לראשה. היא הרימה את ראשה בהפתעה אך לא ראתה דבר, היא הרימה את הכר ושם ראתה שרשרת לב מיוחדת במינה, בכל גווני האדום. היא סובבה את השרשרת בידיה וראתה חור קטן למפתח, היא חשבה שאם השרשרת פה בטח גם המפתח נמצא איפה שהוא בחדר. אחרי חיפוש קצר היא ראתה מפתח קטן מונח על שידת התכשיטים של סבתה. הוא נראה לה מתאים לחור של השרשרת, והיא החליטה לנסות. היא הכניסה את המפתח לחור וסובבה.
בהתחלה לא קרה כלום עד שלפתע הלב נבקע לשניים, מעיין פלטה קריאת הפתעה, אבל הלב החל לזהור ומילא את כל החדר באור. מעיין הרגישה שהיא נשאבת לתוך החור, הכל מסביבה היה אור  עד שלפתע הרגישה שהיא נוחתת. כשקמה על רגליה היא ראתה שהיא בעצם בשדה פרחים. היא החלה לצעוד בשביל שהיה בשדה. לאחר הליכה של כמה דקות ראתה לא רחוק משם כפר קטן וססגוני, היא רצה לקראתו והאטה בכניסה אליו כששמעה את השומרים מדברים ביניהם.
"תומר, שמעת על המכתב?" שאל אחד השומרים, "כן" ענה השומר שהתברר ששמו היה תומר, "מענין למי היא התכונה" אמר תומר. מעיין החליטה לגשת לשומרים "שלום" היא אמרה בחביבות, "שלום" ענו לה השומרים. "שמעתי במקרה חלק משיחתכם, ואני מאוד אשמח לדעת על מה דיברתם" אמרה מעין במהירות כדי שלא יתקוף אותה בושה. "מה לא שמעת על יועצת המלכה, עליה השלום?" שאל תומר בפליאה, "לא, למה מה קרה? שאלה מעיין בסקרנות גדולה. " אז את לא יודעת כלום?" שאל השומר השני. "לא" השיבה, ומייד לאחר מכן אמרה במהירות "אבל אני חדשה באזור". "טוב אז ככה" התחיל תומר, "למלכה של ארצנו הייתה יועצת מבוגרת ומאוד טובה! היום בבוקר לפתע מצאו אותה שוכבת במיטתה וגילו שהיא אינה נושמת וכך הבינו שהיא עזבה את עולמנו. אך ובזמן הלוויה הופיע לפתע מכתב באוויר" סיים תומר, "נווווו ומה היה כתוב במכתב?" שאלה מעיין במתח. "אנחנו לא בדיוק יודעים" השיב תום, "למה?" שאלה מעיין בסקרנות. "כי כל מה שהיה כתוב במכתב הוא ש- כשתבוא נערה בשם מעיין, היא היחידה שתוכל לפתוח את המכתב" סיפר תומר, אך מעיין עמדה בפה פעור ואמרה "לי קוראים מעיין, ואני חושבת שאת המכתב השאירה לי סבתי". עכשיו היה זה תורם של השומרים להיות המומים, "אם כך, נצטרף לקחת אותך לארמון המלכה בכדי שתוכלי לפתוח את המכתב" אמר השומר השני שהתעשת ראשון.

"מעיין, מעיין" שמעה מעיין ופתחה את עיניה לאט לאט, וראתה את אמה גוהרת מעליה. לאחר שאימה יצאה מהחדר כדי לתת לה להתאושש, היא קפצה וחיפשה את השרשרת. אותה מצאה מתחת לכרית, לאחר ששמה אותה על צווארה חיפשה את המפתח אך לא מצאה אותו. היא התיישבה על המיטה וחשבה שאולי העולם שאליו נכנסה היה דמיוני. אבל בכל פעם שתתגעגע לסבתה, תוכל להסתכל בשרשרת ולהיזכר.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן