פתאום זה קרה, זה נפל עלי כל כך חזק ומהר שלא יכולתי לדבר.
לא רוצה קראתי, לא מוכן!!! אמא הסתכלה על אבא ,ואבא החזיר לה מבט.
דניאל! קראה אימי, זה קורה וזהו! ,אנחנו עוברים לשם בעוד חודש, עד אז יש לך זמן להיפרד מכולם.
קמתי מהספה עליה ישבתי ליד הורי ויצאתי מהבית.
בחוץ היה מזג האוויר נפלא, שמש חזקה וילדים שמחים, ככה זה קיץ רגיל חשבתי לעצמי
אבל למה דווקא אני? פתאום נזכרתי במה שאמרו לי אמא ואבא
זה קרה יום אחד כשחזרתי הביתה מאוחר, לאחר שהייתי בבית ספר ומשם רצתי הישר למגרש הכדורסל עם חברי.
הרגשתי נפלא!  ניצחנו רק בזכותי וכולם שיבחו אותי!
אפילו דור חייך אלי, למרות שהוא מהקבוצה השנייה והוא תמיד אומר שאני לא יודע לשחק ועדיף שאלך לשחק עם הבנות שקופצות בחבל.
אולי בזה תצליח יותר, הוא אומר בנימה עוקצנית.
אני לא נעלב, אני יודע שהוא מקנא בי כי גודי העולה החדשה והיפה שהגיעה אלינו לכיתה בתחילת השנה, מאוהבת בי לטענת כולם .
אבל לי לא היה אכפת, מה שרציתי היה לשחק כל החיים כדורסל ולהיות אלוף עולם בלי ששום דבר יפריע לי בדרך.
אחרי שהמשחק נגמר וניצחנו בזכותי, הלכתי לתיק שלי שהיה מונח על הספסל לקחתי את הטלפון וראיתי שאימי התקשרה אלי.
הי גבר! פתאום הרגשתי תפיחה חזקה על כתפי, זה היה דור.
אתה נרשם לתחרות נכון? הוא החזיק פלייר בידו ובעיניו היה מבט בטוח.
לא, איזה תחרות? שאלתי, מעולם לא שמעתי על תחרות
דור, אם זה קפיצה על חבל או משהו כזה אז תעזוב אותי בבקשה אני צריך ללכת.
מה? לא, זה לא קשור לקפיצות, הוא צחק, זה תחרות כדורסל מי שמנצח משחק במכבי תל אביב
מה? ? שאלתי נדהם
מכבי תל אביב זו הקבוצה הכי טובה פה באיזור, מי שמשחק בה נחשב כל כך טוב, עד שהוא לא משלם וכל מי שעובר לידו, כולם, מסתכלים עליו ביראת כבוד.
אבל יש שחקן אחד שאני הכי אוהב, קוראים לו גל כהן, הוא גבוה, בלונדיני בעל גוף חזק וידיים גדולות כל כך, שכל מי שמנסה להטביע סל כשגל שם, יודע שאין לו סיכוי. רק בזכותו הם מנצחים את כולם בכל פעם מחדש.
נו אז אתה נרשם? שאל דור והעיר אותי ממחשבותיי, לא יודע עניתי, למה כל כך אכפת לך? שאלתי אותו.
מה זאת אומרת? הוא ענה, אני רוצה לראות אותך מפסיד בשידור חי מולי! אמר בגאווה, דחף את הפלייר לידי וחזר לקבוצתו שהיו נראים מושפלים ועצובים.הסתכלתי  על הפלייר, וואוו… חשבתי, כאילו לקחו את החלום שלי כתבו אותו על דף ודאגו שיגיע אלי!
היה רשום שם כך:

לכל הכדורסלנים בעיר!
אני מכריזים על תחרות כדורסל בשידור חי
המנצח מבטיח את מקומו בקבוצה המפורסמת "מכבי תל אביב"
נתראה שם בתאריך 26/4 בשעה 17:00
באצטדיון הגדול
על החתום יואניס ספרופולוס.

זה עוד שבוע אני חייב להתאמן ולנצח.
מאמן הקבוצה יכול לראות אותי משחק! הרי כולם יודעים שבלי יואניס ספרופולוס הקבוצה לא הייתה קיימת.
חזרתי הביתה כשראשי מלא מחשבות, ואז קרה הנורא מכל.
פתחתי את דלת הבית, אמא קמה מהספה שאליה ישבה עם אבא לקראתי "חמוד מה נשמע?" שאלה.
בסדר, עניתי בקול חסר עניין כדי שהשיחה לא תתפתח, ממש רציתי כבר להתקלח.
אנחנו רוצים לדבר איתך, בוא רגע.
רק עכשיו שמתי לב שאבי ישב על הספה והיה נראה שגם לו אין כוח לכלום והוא רק רוצה לישון.
טוב, אבל מהר! עניתי.
בוא שב, אמרה אימי והלכה לשבת ליד אבא שישן על הספה.
קלר קום! גערה בו אימי, אני ער אנה אמר אבי בנימה מתלוננת.
כמה פעמים אני צריכה להגיד לך להיות רציני ליד הילד?! כדי שהוא יגדל יהיה לו דוגמה אישית מאבא שלו שלא כל הזמן ישן. אמרה אימי בנימה כועסת.
אויש נו את סתם מגזימה לא נרדמתי ,אמר אבי.
טוב בוא פשוט נגיד לו את זה וזהו! פסקה אימי הלחוצה.
היא נעמדה מולנו ,תקשיב חמוד, פנתה אלי,

אתה יודע ש"כדי להצליח בחיים צריך לשנות כל מיני דברים, על מנת להגיע ליעד רחוק יותר ולמטרה שלך".
זהו, כבר אז כבר הבנתי שמה שהיא הולכת להגיד הולך לשנות את חיי. ברגע שהיא מתחילה לצטט משפטים של איזה חכם סיני, זה אומר שהיא מנסה לשכנע ולרכך את העניין.
אמא מה קרה? שאלתי.
אנחנו עוברים דירה לחיפה, לשכונה חדשה ויפה ונגור בבניין קומות.
מה?! מעבר? מקומות חדשים? בניין גורד שחקים? מה לי ולכל זה! אמא, על מה את מדברת?
קרל, תעזור לי, אמרה אימי לאבי במבט נואש. אבא שכל הזמן הזה רק הסתכל עלינו, לא אמר כלום.
אתה מוכן לדבר ולהסביר לילד מה הולך לקרות איתו? אמרה בנימה עצבנית.
תעשי מה שאת רוצה אנה ,לי נימאס, אמר והלך לחדרם.
הסתכלתי על אבא, ידעתי שההחלטה לעזוב לא הייתה שלו.
אמא, אני נשאר פה, עם אבא, אמרתי לה. אני רוצה להישאר לגור בתל אביב.
אבא לא נישאר, אנחנו עוזבים עוד חמישה ימים,יש לך מספיק זמן להיפרד מחבריך.
לא אמא! אני נשאר כאן! קמתי והלכתי לחדרי.
החדר היה חשוך,הדלקתי את האור וראיתי שישה ארגזים על הרצפה, פתחתי אותם וראיתי את כל הדברים שלי בפנים. הבנתי שזה באמת הולך לקרות. לקחתי בגדים ונכנסתי להתקלח.
כשיצאתי, הלכתי למקרר לקחתי מלפפון והסתכלתי סביבי,הורי לא היו שם,אני חושב שאבא מתקלח ואמא בחדר. הדלקתי את הטלוויזיה, כל התוכניות המעניינות כבר נגמרו עכשיו היה רק חדשות.
כיביתי את הטלוויזיה והלכתי לחדרי, נשכבתי על המיטה והתכסיתי בשמיכה.
פתאום ראיתי צל גדול מפתח הדלת, זה היה אבא.
הי בן, אתה בסדר?
לא! די תפסיקו למה אתם חייבים להרוס לי את הכל?
תקשיב, אני אגלה לך סוד, גם אני לא רוצה לעזוב ,טוב לי פה, יש לנו שכנים טובים, חברים, סופר ליד הבית, הכל נוח.
אבל שם לא יהיה ככה, אנחנו נגור בבניין בעיר שקוראים לה חיפה.
בלי חצר שנוכל לטפל בה ביחד, כשנצטרך ללכת לסופר נהיה חייבים לנסוע, ונהיה חייבים להתחבר שוב.
אמא חושבת שזה יהיה לך קל אבל אני יודע שלא.

פתאום נזכרתי ביום הראשון שהגעתי לבית הספר החדש, עלינו מרוסיה וגם אז לא רציתי לעזוב אבל הורי רצו לגור בארץ ישראל. הילדים בבית ספר עשו עלי חרם ולא אהבו אותי,
לקח להם שנים להכיר את מי שאני באמת. אני כל כך מתגעגע לבית האמיתי שלי ברוסיה, נאנחתי.
אבא שם לב לפרצוף הכואב שלי פתאום, אני רוצה לחזור לשם אבא! שם היה לי טוב.
מבט של הבנה הופיע בפניו. אני מבין שאתה רוצה לחזור אבל אי אפשר, אנשים כבר גרים בבית שלנו.
"שלנו" חשבתי, כנראה שגם אבא מתגעגע לרוסיה ולכל הטוב שהיה שם.
אבא! שם הייתי כמו כולם לא הייתי שונה,כולם היו שווים, כולם היו מצטיינים בלימודים, אבל פה מי שמצטיין מוחרם, כי הוא טוב בלימודים, רק רוצים להעתיק ממנו שיעורי בית וזהו, הוא נהפך להיות שקוף!
דמעות הופיעו בעיניי, אבא חיבק אותי ואמר ברוסית: "אני אוהב אותך בן, ונעבור את זה ביחד, מבטיח"
החזרתי לו חיבוק, הוא נשק לי במצח אמר לי לילה טוב ויצא.
בלילה לא הצלחתי לישון, התהפכתי במיטה מצד לצד, כל הזמן חשבתי על המעבר.
פתאום הסתכלתי על תיקי ונזכרתי בתחרות שתקיים עוד שבוע ,מה אני יעשה?!
אנחנו עוברים עוד חמישה ימים,אני לא אהיה פה בתחרות.
זהו, חלומי הגדול התנפץ לרסיסים שעפו דרך חלוני הפתוח החוצה,לכל העולם.
נרדמתי, חלמתי על הבית שלי בחיפה ומה שהולך לקרות.
למחרת בבוקר לא הלכתי לבית ספר, ארזתי את בגדיי, וכשסיימתי אמרתי להורי שארזו גם הם את הדברים שבביתנו, שאני הולך לשחק במגרש. לא הצלחתי לשחק, הכדור לא נכנס לסל, הייתי עצבני.
לא הבנתי למה הם עושים לי את זה ,למה זה מגיע לי דווקא עכשיו שהכול היה טוב ובדיוק כשחשבתי
שחלומי הגדול יתגשם. קמתי מהדשא הרך וצעדתי לביתי.
בדרך ראיתי את שרה השכנה, מה שלום אמא? שאלה. טוב, עניתי.
הכל בסדר? היא הסתכלה עלי במבט בוחן, פתאום זה קרה,
הדמעות זרמו מעיניי ושטפו את פניי שעכשיו היו לחות.
בוא, אמרה שרה, בוא איתי לביתי ונשתה שוקו.
הלכתי איתה, נכנסנו לביתה המואר והחם. שרה גרה לבד, אמא אמרה לי פעם שבעלה יעקב נפטר, לא הכרתי את בעלה.
שרה הלכה למטבח והרתיחה מים בקומקום,אז מה קרה לך דניאל? למה אתה בוכה?
אנחנו עוברים דירה אמרתי, עוד ארבעה ימים!

אה וואו איזה כיף! קראה שרה
כיף? מה כיף בלהיפרד מכולם?
"כל סוף הוא התחלה חדשה" היא ציטטה משפט מוזר שפעם המורה שלי אמרה לנו אותו.
אני לא מבין שרה, אמרתי לה.
תיראה, תמיד יהיה לך עוד חברים חדשים, תמיד תשתלב בחומר הלימודי.
וזה לא אומר שאתה חייב להיפרד מחבריך, אתה מבין?
כן! תודה לך! , קמתי מהכיסא ורצתי לכיוון הדלת.
רגע! דניאל! מה עם השוקו?! שמעתי את קולה קורא אחרי
לא צריך, תודה בכל זאת ,קראתי אחר עקבותיי.
רצתי לביתי, הרגשתי טוב, כאילו אמרו לי שאני מצטרף לנבחרת הכדור סל של מכבי תל אביב.
פתחתי את הדלת בחוזקה, מה קרה? רצה אימי מבוהלת לכיווני.
קרה לך משהו?, מישהו העליב אותך? הרביצו לך?
לא, לא אמא הכל בסדר, באמת!
כשראתה  שאני בסדר, סוף סוף נרגעה.
אז מה קרה דניאל? למה אתה נסער כל כך?
הלכתי לשרה השכנה, התחלתי לספר את מה שקרה.
אהה היא ממש חמודה כל פעם היא עוזרת לי שחסר לי משהו במקרר.
טוב נו אמא! התחלתי לדבר ונכנסת לי באמצע המשפט!
סליחה, התנצלה אימי.
טוב אז כמו שהתחלתי לספר, היא אמרה לי כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם, שיהיו לי בבית החדש.
אה! קראה אימי, איזה יופי!
בוא, הכנתי אוכל. הלכתי למטבח בעקבותיה פתאום שמתי לב שאבי לא בבית.
אמא איפה אבא? ,הוא אמור להיות פה היום הוא לא עובד.
נכון דניאל, הוא הלך לראות את הבית החדש.
טוב, התיישבתי על השולחן והתחלתי לאכול.
פתאום נפתחה הדלת, אבא נכנס וידיו עמוסות שקיות.
היי דני, אני יכול בבקשה לקחת את המחשבון שבתיק שלך לאיזה חישוב שאני צריך לעשות בקשר לבית?
בטח אבא, קמתי להביא את המחשבון.
לא, אני אביא את המחשבון ,אתה עכשיו באמצע לאכול, תסיים ונשב לראות כולם ביחד סרט נחמד, טוב?

טוב אבא. אבי הלך לחדרי ואימי החלה לפזר את  הקניות.
אבא יצא מהחדר ללא המחשבון, אנה, פנה לאימי שהחלה לפזר את שקית המלפפונים, בואי שניה.
לא הבנתי מה קרה, מה גרם לאבא פתאום לצאת מחדרי ככה ולדבר עם אמא בלי שאני אשמע.
התלבטתי אם לקום ולצותת להם, בעודי מתלבט נפתחה הדלת והורי התיישבו על השולחן מולי.
דניאל, אמרה אימי בכל רך. מה? שאלתי במבט בוחן.
למה לא סיפרת לנו על התחרות?
עכשיו הבנתי, אבא פתח את תיקי כדי להוציא את המחשבון והוא גילה את הפלייר שדור הביא לי.
שתקתי, לא ידעתי מה לענות מכיוון שאני בעצמי לא ידעתי את התשובה.
תקשיב, אמר אבי, כשראיתי את הפלייר הבנתי משהו אחד, משהו חשוב, משהו שמשנה את הכל.
ואתה יודע מה הוא? שאל, לא הספקתי לענות והוא מיד אמר, ידעתי שזה החלום שלך מגיל שלוש והחלטתי שעל חלומות לא מוותרים!
אז דיברתי עם אמא ואנחנו נישאר בבית הזה עד לסיום התחרות.
יש!!! צרחתי בשמחה, לא האמנתי חשבתי שזהו חלום.
קפצתי באושר על הורי האהובים.
רגע, אבל מי יסיע אותי כל פעם אם אני אזכה? שאלתי, יש לשם הסעות ציבוריות אמרה אימי.
אני חושב שזה בדיוק הזמן לראות סרט! קרא בחגיגיות אבי.
באמצע הסרט הלכתי לישון, הרגשתי שאבן כבדה ירדה מליבי, הייתי מאושר.
הימים שאחרי זה חלפו מהר, הייתי כל הזמן במגרש והתאמנתי לתחרות. אימי לא יכלה לסרב, הייתי
הולך לבית הספר ומשם יש למגרש, מתאמן וחוזר הביתה.
אבל היום זה קורה! היום התחרות הגדולה!
קמתי מהמיטה בזריזות והלכתי להתארגן.
בבית ספר לא הצלחתי להתרכז, בהפסקה ניגש אלי דור ואמר לי שהטוב ינצח.
עוד מספר שעות זה קורה חשבתי ורצתי למגרש להתחיל באימונים.
הרגע הגדול הגיע, אלפי אנשים מילאו את מגרש הכדורסל המקורה בעל שתי הקומות שנמצא בלב תל אביב.
לבשתי את בגדי הקבוצה שהיו בצבעי לבן, כחול ואדום.

הצבעים של דגל רוסיה, חשבתי לעצמי, ופתאום הרגשתי גאווה גדולה לרוסיה, הבית האמיתי שלי.
נו דניאל אתה בא? קרא לעברי שי.
כן כן, פתאום שמתי לב שחברי קבוצתי מחכים לי כדי לעלות למגרש.
רצתי אליהם ואמרתי, אל תדאגו הכל יהיה בסדר.
עלינו על המגרש, כולם היו שם. נופנפתי להורי שישבו ליד שרה השכנה. כנראה שאמא הזמינה אותה.
הסתכלתי על הקבוצה המתחרה וראיתי את דור, הוא החזיר לי מבט.
הסבתי את מבטי ליציע שבו הורי ישבו, אבי שלח לי חיוך מעודד. פתאום הוא נכנס יואניס ספרופולוס בכבודו ובעצמו ואחריו הולך גל כהן השחקן שאני כל כך מעריך ואוהב!
הבנתי שזה הולך להיות משחק חיי.
שריקת ההתחלה של השופט נשרקה, זהו, זה התחיל. עכשיו הרגשתי יותר טוב מתמיד, ידעתי מה אני רוצה: לנצח, רק לנצח.
כמעט כל המחצית הכדור היה בידי ומשם ישר לתוך הסל, הייתי מאושר כל כך.
נגמרה המחצית. אני וקבוצתי ירדנו מן המגרש כדי לשתות ולהתארגן לקראת המחצית השניה.
לפני שעליתי בחזרה למגרש הלכתי אל הורי ושכנתי שלא הפסיקו לדבר.
שלום גיבור! קרא אבי. אתה באמת חושב? או שאתה אומר רק כי אני הבן שלך?

כולנו! אמרה אימי בחיוך.

אתה רואה? פנתה אלי שרה "כל סוף הוא התחלה חדשה".
פתאום נשמעה שריקה, זה היה השופט, רצתי למגרש.
המחצית השניה והגורלית התחילה. עכשיו זה רק תלוי בי.
עשר דקות, רבע שעה, עשרים דקות עברו בהם הייתי אלוף!
אפילו השופט נדהם ולא הפסיק לעודד אותי מהצד.
פתאום נזרק אלי הכדור בחוזקה, הסתובבתי והצלחתי לתפוס אותו בשניה האחרונה.
זה היה דור, דור זרק עלי את הכדור. אבל למה? הוא רצה לפצוע אותי?
בום, שחקן מהקבוצה השנייה קפץ עלי וניסה לחטוף לי את הכדור, העפתי מבט זריז בשעון, היה עוד
חמש דקות לסוף המשחק. זה עכשיו או לעולם לא, חשבתי.
עברתי את השחקן שנעמד מולי ורצתי תוך כדי כידרור מהיר לכיוון הסל של הקבוצה השניה.
הנפתי את ידי לזרוק את הכדור ופתאום ראיתי את דור, הוא נעמד מולי ולא נתן לי להגיע לסל.

עוד דקה למשחק, זרקתי את הכדור מלמעלה וחיכיתי לנס.
דור ניסה להעיף את הכדור שנזרק אך ללא הצלחה.
היה שקט באולם, אף אחד לא ידע אם הכדור יכנס לסל או לא.
הלוואי, הלוואי, הלוואי! קיוויתי חזק שהכדור יכנס .זה היה נראה לי כמו נצח.
חצי דקה, והכדור נכנס! צרחתי מאושר, המשחק נגמר. חברי קפצו עלי מכל הכיוונים הרגשתי מלך!
קיוויתי שיואניס ספרופולוס יבחר בי.
הלכתי לחדר ההלבשה, היה רועש ושמח. דניאל אחי! קרא שי אני לא מאמין שניצחנו!
בטוח אתה הולך להצטרף לקבוצה.
הייתי נבוך, תודה שי, אמרתי לו.
קראו לנו לעלות למגרש שוב כדי להכריז על המנצח.
נו ומי אתם חושבים שניצח?
ניחשתם טוב, התקבלתי למכבי תל אביב!
שיחקתי עם גל, הכרתי אותו יותר, ומאז אנחנו החברים הכי טובים.
כי "כל סוף הוא התחלה חדשה".

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן