ועשיתי לי בית ובבית ארון וכיסא וספה נאה וחדר שינה וסלון…

ובסלון בוערת האח מהקרשים שאספת לנו

ובכניסה לבית שמנו מנעול ובריח, שלא ייכנסו מזיקים.

ואני מביטה עליך מאדן החלון יודעת שאנחנו פצועים בינתיים

כי אין יותר יתד לבית והכל ארעי וזמני,

אני לא אמא ואתה לא אבא אבל ככה אנחנו חיים.

 

מסתכלת במסגרת של תמונה וחושבת

איך אני רוצה שהתמונה של החיים שלי תראה.

התמונה המאובקת שתלויה על המדף בבית שלך

במסגרת העץ כבר מזמן לא משקפת את האמת.

הכאב של כולנו נמצא בתוך ארון נעול בבריח

שהמפתח שלו אבד מזמן, בטעות או בכוונה,

שכלום לא יזוז וכלום לא ייכאב, נאחזים ביתד

בלי להבין שהיא כבר מזמן לא שם.

 

שלום לך אדון יתד,

תוכל בבקשה לפרוץ את הבריח של הלב

שלי, להכנס להיעמד ולהיות יציב

לתמידֿ?

מאסתי ביריעות שבניתי עליהן בניינים.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
תגובה אחת
  1. אביגיל סוויד הגב

    עדי יקרה!
    התרגשתי מאוד לקרוא את השיר שכתבת.
    הוצאת לאור מה שמתחולל בך פנימה,בצורה של יצירה יפה עם עומק ואמירה אישית ונוגעת ללב.
    מאמינה שבעזרת השם תמשיכי לכתוב וליצור ואף תמצאי ביצירה עוגן וכלי אמיתי לבניה והתקדמות.
    באהבה גדולה
    אביגיל

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן