זה התחיל כמו כל יום רגיל, ההכנות לבת מצווש של נעמי היו בעיצומן וכל הבית היה "על קפיצים". אמא ונעמי בעיר מחפשות את ה-שמלה, אבא בטלפון כבר חצי שעה מתווכח עם הקייטרינג על התשלום, עומר מכניס הזמנות למעטפות כמו רובוט ורק ניצן לא עושה כלום. "נמאס לי! מתחילת החופש לא עשינו שום דבר! כל היום רק מסביב לבת מצווה של נעמי, קייטרינג, די'-ג'י, אולם… לבת מצווה שלי לא התכוננו כל כך הרבה זמן! החופש הגדול נועד לטיולים ולמנוחה!" "יודעת מה? צודקת. נלך לאסוף את אמא ונעמי מהעיר ונצא לטיול." אבא השיב "תחפשי לנו מקום  לא רחוק מידי ונצא." "יופי"! ניצן שמחה, סוף סוף יוצאים מהבית. היא פתחה את האינטרנט ובדקה: "יש כמה אפשרויות, יש את דיר סמאן, נחל קנה ונחל צנירים" "נראה לי נלך על נחל קנה, אמרו לי שזה אחלה מקום" צעק לה אבא ויצא מהחדר. "יאללה תעלו לרכב" ניצן ועומר עלו לרכב והתמקמו. "אני מקדימה!" הכריז עומר, אבל אבא התנגד "לא, אתה עדיין לא בן תשע ולא מתאים לי לחטוף קנס, האזור מלא פקחים." הם יצאו מרבבה וניצן הסתכלה על השלט הגדול בהתפעלות, זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמה אליו לב, המשפחה שלה עברה לרבבה לא מזמן, אבל ניצן כבר התאקלמה נהדר ויש לה הרבה חברות. היא לא דמיינה שיעבור עוד הרבה זמן, עד שהיא תזכה לראות אותו שוב.
הם הגיעו לאריאל – העיר של השומרון- ואמא ונעמי הצטרפו. אבא הדליק את הרדיו ושמע חדשות: "ניסיון לפיגוע בקדומים, המחבל נמלט- פרטים נוספים בהמשך." "תכבה את הרדיו, יש פה ילדים קטנים" אמא אמרה לאבא "אוף רק חדשות רעות, מה עם חדשות טובות?" אבא היה קצת מעוצבן ושתק שלא כהרגלו. לפתע מתוך השקט נשמעו כמה רעשים חשודים ואז חזר השקט, "מה זה היה?" נבהלה ניצן "אולי זה  היה מחבל?" "שטויות!" אבא כבר היה ממש מעוצבן "את רואה יותר מידי סרטים מצוירים!" "מתי בפעם האחרונה ראיתי סרט מצויר? אולי בכיתה ג'." ניצן חשבה לעצמה אבל לא הגיבה. לאחר כמה דקות שוב נשמעו הרעשים והפעם גם אבא חשד, "כשהייתי בצבא נשלחתי למבצע וכך נשמעו היריות של האויב!" אבא היה נפגע חרדה מהצבא וכנראה נשאר מזה משהו. "ערן תרגע" אמא הרגיעה את אבא, "זה שום דבר." אחרי חמש דקות נשמעו שוב הרעשים והפעם הם נשמעו ממש קרובים. כל המשפחה פחדה, ואבא התחיל לנהוג מהר. לפתע נשמע בום חזק והזגוגית האחורית התנפצה, אמא קפצה במקום וצרחה "עומר, ניצן ונעמי, תקפצו קדימה מהר!" עומר ניסה לקפוץ מעל הכיסא של אמא אבל לא הצליח "יאללה עומר, מהר!" צרחה נעמי. אמא קפצה אחורה והעבירה את עומר קדימה. לפתע נשמעה צרחה ונעמי צנחה על הכיסא. פגע לה כדור בראש. הכיסא התמלא בדם ואמא נותרה המומה ללא יכולת לנוע. אחרי כמה שניות אמא התעשתה וקפצה לעבר נעמי, "אוי לא, הבת שלי… מה עושים? ערן תתקשר מהר לאמבולנס" "וגם למשטרה" הוסיפה ניצן שכבר הייתה מקדימה. "איך אני מעבירה את נעמי? אני צריכה…" אמא לא סיימה את המשפט ושלוש כדורים פגעו לה בגב. היא צנחה על קרקעית הרכב בלי להשמיע הגה. "יואוו זה כמו בסרטים" צעק עומר בלי להבין את חומרת המצב. היריות פסקו ואבא עצר את הרכב. השוטרים שבדיוק הגיעו למקום התחילו לדבר עם אבא והחובשים לקחו את אמא ונעמי על אלונקות לתוך האמבולנס. "מה קרה לך ברגל?" שאל אחד השוטרים את נעמי. רק אז היא שמה לב שהיא נפצעה והרגל שלה שוטטת דם. אבא קרא לאחד החובשים והוא הכניס גם את ניצן לאמבולנס נוסף שהגיע באותו הרגע. ניצן שכבה על האלונקה ופתאום הרגישה קצת סחרחורת. היא רצתה לצעוק לעזרה אבל פיה לא נענה לה. היא הרגישה שהיא שוקעת לתוך ערפל שחור ונעים.

בפעם הבאה שהיא פקחה עיניים, היא מצאה את עצמה בחדר לבנים ואיש מוזר שיושב לידה בכסא. לקח לה כמה שניות לזהות אותו ולהבין שהוא אבא שלה. "מה אני עושה פה?" היא שאלה והרגישה מן חולשה מוזרה. היא נסתה לשבת אבל הרגל הימינית שלה כאילו לא הסכימה להתקפל. רק אז היא שמה לב שרגלה מגובסת מתחילתה ועד סופה. "הרגל נותחה"  ענה לה אבא. לאט לאט היא החלה להזכר במה שקרה "לפני כמה זמן זה היה? ומה עם כולם?" "זה היה אתמול בבוקר ו…" "מה ו…?" ניצן התחילה להבין שמשהו לא טוב קרה אבל לא היתה מוכנה למה שאבא אמר לה "עומר אצל סבתא, אני כאן כמו שאת רואה ואמא ונעמי…" "ואמא ונעמי?" ניצן שאלה בפחד.  "אמא בטיפול נמרץ, ונעמי… מותה נקבע במקום." הוא אמר תוך כדי בכי. ניצן הייתה המומה מכדי להגיב. היא הניחה את הראש על הכרית ועצמה עיניים. אבא הבין אותה "אולי לא הייתי צריך לספר לה את זה כאן ועכשיו, במצב הזה…"  הוא חשב לעצמו קצת בקול, והופתע לשמוע את ניצן "לא אבא, אתה כן היית צריך להגיד לי את זה עכשיו, הרי זה היה מתגלה לי בדרך כל- שהיא ואז בנוסף לכל, גם הייתי כועסת עליך." אבא התפעל מחוכמתו של ביתו אפילו במצבים קשים. "אז מה בעצם קרה לי ברגל?" "פגע בה כדור ועכשיו יצאת מניתוח לנסות לשקם אותה." "אני אוכל ללכת, לרוץ ולקפוץ? אתה יודע, כל הדברים שאני אוהבת לעשות…" ניצן שאלה בתקווה. "הרופאים אמרו שיהיה שיקום ארוך, אבל בסוף כנראה שכן." אנחת רווחה נפלטה מפיה של ניצן, "אבל למה אתה כאן? למה אתה לא ליד אמא?" ניצן התפלאה. בבית תמיד חינכו אותם שאבא ואמא קודמים לכל. "אמא מחוסרת הכרה, היא לא באמת יודעת אם אני שם או פה." "אני בטוחה שהיא מרגישה, וגם אם לא ממש, בבקשה, לך לאמא." אבא תמיד ידע שיש לו בת עם לב זהב אבל עכשיו נוכח לדעת עד כמה, "את בטוחה שאת רוצה להשאר פה לבד? הוא שאל, "כל דבר שיעשה לאמא טוב" היא ענתה. אבא יצא מהחדר וניצן נרדמה. בבוקר כשהיא התעוררה היא הרגישה טעם מר בפה, ישר היא ידעה שמשהו לא טוב קרה. אבא רכן אל עבר מטתה ולחש "אמא…" "מה!?" לרגע ניצן התבלבלה ואז הבינה "לא, זה לא יכול להיות" היא סרבה להאמין למה ששמעה. אבא חיבק אותה חזק ושניהם בכו. "אין אמא, אין נעמי ואני פצועה, איך זה קרה לי ככה פתאום באמצע החיים?" נעמי בכתה כל היום. לא שמה לב לרופאים ולאחיות שניסו לעודד אותה, לא לאבא ועומר, ואפילו לא לרעות ויפעת החברות הכי טובות. שבועים חלפו וניצן כבר קצת נרגעה, היא דברה עם חברות, ריכלה לעיתונים ואפילו נתנה עדויות למשטרה. אחרי שבוע נוסף העניינים כבר נרגעו וניצן מסרה את כל כולה לטיפולי הפיזוטרפיה הקשים. "קשה יש רק בלחם" היא השיבה לכל מי ששאל, "וגם אותו אוכלים" היא הוסיפה בחיוך. לאחר מספר חודשים של טיפולים קשים הגיעה הבשורה המיוחלת "את משתחררת לבית אך עליך לבוא כל שבוע לביקור" הסביר לה דוקטור לוי בחיוך. ניצן רצתה לקפוץ משמחה אבל נזכרה שהיא לא יכולה לקפוץ, בקושי ללכת עם קביים היא יכולה אבל היא לא נתנה לזה להעכיר את מצב רוחה. מי כמוה יודע על כמה קשיים היא התגברה וכמה פסגות כבשה בשביל להגיע לרגע בו תוכל ללכת מספר צעדים בלי שיתמכו בה מכל צד אפשרי, ממש כמו תינוק שמתחיל ללכת. הם הגיעו לבית, ניצן הסתכלה סביבה ונזכרה בכל הדברים שהיו לפני חצי שנה כשכל המשפחה היתה יחד. היא נזכרה במריבות עם נעמי בצחוקים עם אמא, בארוחת השבת המצחיקות ובכל מה שכבר לא יהיה יותר היא הרגישה דמעה זולגת לה על הלחי ואז חיבוק חם זה היה עומר "אפשר לחתום לך על הגבס?" הוא שאל בחיוך. ניצן חיכתה שהוא יסיים ואז דידתה לחדרה. היא ראתה את המיטה מבולגנת ונזכרה איך באותו הבוקר היא רבה עם אימה שלא צריך לסדר אותה כי עוד מעט כבר ערב וחוזרים לישון . אז מה אם עכשיו רק תשע בבוקר? הזמן רץ.. היא הסתכלה על שידת הכתיבה עליה הייתה חוברת מדעים פתוחה בעמוד של שיעורי הבית ונזכרה שצעקה על  נעמי שתסגור את השירים כי הם מפריעים לה להתרכז, היא נזכרה שנעמי יצאה מהבית לקנות שמלה עם אמא. " אבא מה עם השמלה שנעמי ואמא קנו??" אבא חייך והוציא שקית לבנה מהארון " קחי זה מנעמי." הוא אמר בקול חנוק. ניצן הרגישה שהיא לא יכולה להיזכר עכשיו באמה ואחותה והלכה עם השקית לחדר אבל זרקה אותה מתחת לשולחן. "אולי פעם אחרת אפתח אותה, היום אני לא יכולה."

למחרת חזרה ניצן ללימודים, חברות ועניינים. אבל רק כאילו, היא לא הייתה כמו שהיא הייתה לפני הפיגוע, היא הייתה יותר עצובה, יותר מהורהרת, יותר מכונסת בעצמה, פשוט לא היא. החברות ניסו לא להתייחס, להמשיך להתנהג אליה כרגיל אבל זה פשוט לא היה אפשרי, ניצן התעלמה מכל מי שניסה לעזור לה ולא תקשרה עם אף אחד. לחברות כבר נמאס היה לנסות כל הזמן ולהיתקל בחומה אטומה. הן החליטו פשוט להפסיק לנסות, עוד היו כמה בנות שהשתדלו אבל בסוף גם הן התייאשו ופשוט התעלמו ממנה.

לאחר כמה חודשים ניצן חלתה, היא לא הגיע שבועיים ללימודים ואף אחת לא ידעה למה, למען האמת, זה גם לא כל- כך הפריע להן, מה זה משנה אם היא באה או לא, הרי בכל מקרה היא יושבת ליד השולחן ממש כמו העציץ שהמנהלת תרמה לכיתה בשנה שעברה.

יום אחד המורה נכנסה לכיתה ונראה היה בפניה שהיא עצבנית. היא פשוט התיישבה ליד השולחן וחכתה שכולן יהיו בשקט. כשהכיתה דממה המורה פתחה ואמרה "בנות יקרות, חברה שלכן מהכיתה חסרה כבר שבועיים משהי יודעת למה?" היא שאלה וענתה בעצמה "לא, אף אחת אינה יודעת למה חברה שלה מהכיתה איננה. משהי יכולה לתת לי הסבר הגיוני לדבר?"

יפעת, שהייתה בעבר החברה הכי טובה של ניצן הצביעה ואמרה  "המורה, ניצן בתקופה האחרונה מתנהגת ממש מוזר, היא לא מתקשרת עם אף אחת, וכמה שניסינו זה לא עזר. ניצן הייתה ממש כמו עציץ בכיתה ולכן לא שמנו לב…"  "או שאולי לא רציתן לשים לב" קטעה אותה המורה "בנות, ניצן עברה משבר קשה מאד, היא עצמה נפצעה, ואמא שלה ואחותה נרצחו. האם אתן בנות, הייתן יכולות להמשיך כרגיל אילו לכן היה קורה חס וחלילה דבר כזה?" אף אחת לא ענתה, נדמה היה שהמסר חלחל עמוק ללבבות של הבנות. "ניצן שרויה בדיכאון עמוק, היא חושבת שהכל קרה בגללה, הרי בסופו של דבר היא זאת שרצתה לצאת לטיול…" המורה המשיכה "ניצן לא יוצאת מהבית וכמו שאמרתן, לא מתקשרת עם העולם, אבא שלה פנה אלי בבקשה שנעזור לה, למישהי יש רעיון איך אפשר לעשות את זה?" אצבעות רבות הורמו ורעיונות רבים נזרקו לחלל האוויר. לבסוף הציעה יפעת את ההצעה שהתקבלה "בואו נארגן אירוע לזכרן של אמה ואחותה, זה גם יכול להיות סוג של 'בת מצווה' לאחותה, במקום הבת מצווה שלא הייתה" "רעיון נהדר" שבחה המורה. הבנות החלו בהכנות. כבר למחרת ניצן הגיעה ועזרה לכולן בהכנות. נכון, זאת עדיין לא הייתה אותה ניצן שהן הכירו, אבל היא כבר התקרבה לזה. כעבור שבוע התקיים הטקס הגדול, כל המשפחה, החברים, היישוב, ובעצם כולם הגיעו לטקס. היה מרגש, מפחיד, עצוב ושמח ביחד. ניצן לא ידעה איך להגיב, היא לא ציפתה לכזה אירוע גדול. בסיום האירוע ניצן עלתה לבמה ונשאה דברים. היא סיימה "תודה לחברות שלי על הכל, גם כשהייתי לא אני. תודה על הבת מצווה שלא הייתה ונהייתה". אני בטוחה שנעמי ואמא שמחות אתנו.  עין לא נותרה יבשה. המשתתפים התרגשו.

למחרת כשהגיעה ניצן ללימודים כולן כבר הסכימו שבאופן רשמי ניצן חזרה להיות ניצן.

עד כמה אהבת את הסיפור/ שיר ?
21 תגובות
  1. טליה הגב

    וואו, הסיפור מאוד מרגש ועצוב. אהבתי מאוד.

    דרג
  2. מעיין הגב

    מאוד אהבתי את הסיפור, רואים שהשקיעו בזה.

    דרג
  3. מעיין הגב

    מאוד אהבתי את הסיפור, הוא היה מאוד מרגש רואים שהשקיעו בזה.

    דרג
  4. טליה הגב

    בסיפור יש שילוב של כמה רגשות: מרגש, מפחיד, עצוב ושמח אהבתי מאוד.

    דרג
  5. כרמל הגב

    הסיפור הפחיד, אותי!!!!!,
    אבל הוא עמוק ועצוב ויפה ביחד

    דרג
  6. מטר אביטל הגב

    וואו!! סיפור מרגש, מותח ומעניין! רואים שיש המון השקעה⁦❤️⁩⁦❤️⁩

    דרג
  7. יעל ביטון הגב

    היה ממש מרגש. ניסוח טוב ממש! ואחלה סיפור!

    דרג
  8. אוריה הגב

    סיפור מרגש!
    ממש אהבתי!!!

    דרג
  9. תהל הגב

    סיפור מרגש ממש יפה

    דרג
  10. רינת הגב

    פחות התחברתי זה קצת הרתיע אותי כזה והמעברים היו חדים מדי

    דרג
  11. שני יעיש הגב

    הסיפור ממש מרגש! רואים שהשקעת בזה!!

    דרג
  12. אמנה הגב

    הסיפור ממש יפה ומרגש
    אהבתי מאד

    דרג
  13. אניעם הגב

    סיפור מהמם!!! ממש מרגש

    דרג
  14. בלה הגב

    סיפור מרגש מנוסח הייטב בצורה בוגרת. ניראה שהפיגועים בשומרון השפיעו מאד על הכותבת.

    דרג
  15. אורית הגב

    סיפור מרגש עם סוף עצוב-מתוק.
    אין ספק שהמציאות היומיומית של החיים ביהודה ושומרון חושפים את הדור הצעיר להתמודדויות מורכבות, שבאו יפה לידי ביטוי בסיפור שלפנינו.

    דרג
  16. מלעות הגב

    סיפור מאוד מרגש עם מילים גבוהות להשקעה מרובה!
    אני מאוד אהבתי

    דרג
  17. מלכות הגב

    סיפור מאוד מרגש עם מילים גבוהות והשקעה מרובה!
    אני מאוד אהבתי

    דרג
  18. שחר הגב

    הסיפור ממש מרגש ועצוב כתוב ממש יפה אהבתי ממש
    הדר כל הכבוד

    דרג
  19. שבות הגב

    וואי סיפור ממש מרגש…
    זה גם דברים שיכולים לקרות לנו כל רגע…
    הוא היה מנוסך יפה, ומלא תוכן.

    דרג
  20. נגה אמונה הגב

    סיפור מיוחד! מרגש מלא עוצמה ורואים שהשקיעו בזה! אהבתי ממש!

    דרג
  21. תמר הגב

    עוצמתי מאוד .
    מעורר השראה…

    דרג
השארת תגובה

אולי יעניין אותך גם:

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן